Quotation_auto על שמות 14:31

ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר לאיתנו. הרצון בזה לפי שלמעלה אמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. להשטין עליהם. וילך מאחריהם בכח הרחמים. לכן אמר שעכשיו וישב הים לפנות בקר לאיתנו ולתקפו הראשון. וחזרה מדת הדין למקומה. ומצרים בבלבול שכלם נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים. כי הם היו אצל שפת הים. וישובו המים ויכסו את הרכב. ואולי וינער ה' את מצרים. הם ההולכים לרגל המלאכה איש רגלי. אבל ההולכים על הרכב לא כסה אותם הים לפי שהסוסים והרכב היו צפים על פני המים. ועכשיו וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה. ודעתי עוד בזה כמו שפירשתי כי וישב הים לפנות בקר לאיתנו ששב מדת הדין לתוקפו הראשון. באופן שבזעף הים ומדת הדין וינער ה' את מצרים בתוך הים וזעפו. ואח"כ וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לא נשאר עד אחד. ועוד נס אחר כי המצריים היו נטבעים מצד אחד. וישראל הלכו ביבשה בתוך הים מצד אחר. ובזה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. כי עד עכשיו לא היו נושעים. אבל היו בסכנה מיראת המצריים שיבואו אחריהם ויהרגום. או למעט ישיבום למצרים וישתעבדו בהם עבודת פרך. ובזה פתה והסית לעמו דכתיב ואת עמו לקח עמו. וזהו שאמרו הם בנבואת השירה אמר אויב ארדוף אשיג באחת משני פנים. או אשיבם למצרים ואשבע מהם. וזהו תמלאמו נפשי. או אריק חרבי ואהרגם. או יהיה תמלאמו נפשי כמו אכריתם ברצוני בחרבי. והוא כמו בלא יומו תמלא. וכן וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים. תורישמו ידי בירושה לאחוזת עולם. באופן שעד היום לא היו נושעים מכל וכל. ולכן אמר ויושע ה' ביום ההוא ולא קודם לכן. וזה הטעם בעצמו שלא אמרו שירה בצאתם ממצרים. כי ראוי היה ליוצאים מעבדות לחירות לשיר שירה מיד. ולתת הודאה למי שהוציאם משעבוד לגאולה. אבל לא היו יכולין לומר שירה לפי שלא היה להם שמחה שלימה. אבל עכשיו שראו אותם פגרים מתים כבר אבדו היראה. ושמחו בה' ובישועתו ואמרו שירה. וזהו אז ישיר משה ולא קודם לכן. ומה היא הישועה וירא ישראל את מצרים מת שפלטן הים על שפתו. כדאמרינן בפסחים על פסוק ואמת ה' לעולם הללויה. שרו של ים אמרו לפי שלא היה רוצה לפולטן ליבשה. לפי שאמר יש מלך שנותן מתנה לעבדו וחוזר ונוטלה ממנו. א"ל אני אתן לך בעבורם אחד ומחצה. בכאן היו שש מאות רכב. ובסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל. א"ל יש עבד שואל מרבו א"ל נחל קישון יהיה ערב בדבר. דכתיב נחל קדומים נחל קישון. מאי נחל קדומים שנעשה ערב מלקדמין ואז נחל קישון גרפם לים. ואז אמר שרו של ים ואמת ה' לעולם הללויה. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה. כי הכל הולך אחר החיתום. ובזה וייראו העם את ה'. אפי' אותם ערב רב והפושעים שנקראו העם האמינו בה' וייראו את ה'. ובמשה עבדו שהיו מרננין אחריו ואמרו מה זאת עשית לנו. ורמז בזה ג"כ שבזה האמינו המהרהרים אחרי ה' ואחרי משה במה שאמר להם התיצבו וראו. כי כנגד מה שאמרו בחסרון תקוה ובטחון המבלי אין קברים. אמר ויושע ה' ביום ההוא וכנגד מה שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים. אמר וירא ישראל את מצרים מת. למלאת מה שאמר לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. וכנגד מה שאמרו מה זאת עשית לנו כאילו הוא העושה. אמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'. ולא עשאו משה מדעתו. ולזה אמר וירא ישראל את היד הגדולה. כי מה ענין לכאן מה שעשה במצרים. אבל נראה בזה שאולי היה להם ספק באותות מצרים אם היו בחכמת משה או בשליחות השם. ועכשיו שראו מיתת המצריים בים. ראו בעין שכלם את היד הגדולה של מצרים שהיה מעשה ה' נורא מאד. וזהו אשר עשה ה'. ובזה וייראו העם ויאמינו בה'. שכל מה שנעשה במצרים היה בכח ידו של הקב"ה. ובמשה עבדו. שכל מה שעשה הוא על פי רבו ולא מדעתו. ולכן אחר שראה משה שני דברים מחודשים בישראל שקנו שני תשועות. תשועת הגוף ותשועת הנפש. תשועת הגוף אשר הצילם מיד רודפיהם ולהם רמה בים. תשועת נפשיית שקנו קנין האמונה בנפש ויראת ה' אוצרו. אשר על שתיהן תסוב התורה בכללה. העבודה והתורה. המדע והמעשה. וז"ש הכתוב תשועת עולמים עוה"ז ועוה"ב. סמך מיד אז ישיר משה ובני ישראל ולא קודם לכן:

לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבוא לידי חטא ואפילו חטא הקל צא ולמד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם במה אדע ובשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו. ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו נתנו לו את הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם. ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו נתנו לו מאה מדינות. ובשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו כ"ב שנה. ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן אמרו חכמים אם אש אחזה בלחים מה יעשו יבשים ועל אותה שעה הוא אומר תפלה למשה. חזר הקב"ה לרצות את משה א"ל לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם אתם אחי ואני אחיכם אתם רעי ואני רעכם אתם דודי ואני דודכם כלום אסרתי לכם איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות ואלו הן הולך תמים ופועל צדק וגו'. שוב חזר הקב"ה לרצות את משה א"ל כלום יש לפני משוא פנים בין ישראל בין גוי בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה עשה מצוה שכרה בצדה שנאמר צדקתך כהררי אל וגו' מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו וכל העם עונין אחר התיבה הללויה ובנו עונה דברים של תפלות א"ל ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות. אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא ישחק שוב למחר עשה כך וכל אותן שמונה ימי החג ולא אמר לו דבר ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלש עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג אחד. אחד חגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ושלא שנה פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר קדוש קדוש קדוש. אמר ליה מה ראית שהגבהת את קולך אמר ליה לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה ועכשיו שנתנו לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי. ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלש עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה וקראו לו קלניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. מעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה עליו אש ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה עשר כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו ובא ועמד לפני חכמים סיפר להם מה שאירע לו. א"ל כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה ושמעו חכמים ואמרו ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים וכי תרומה קדש שאין להם אוכלים כלום הולכים אלא לשרפה א"ל לא כך למדתני כרשיני תרומה מאכילין אותה לבהמה ולחיה ולתרנגולים. לא אמרו אלא כרשינים שמתחלתן אוכלי בהמה הן ובשנת רעבון התירו לבני אדם לאכול אותן לפיכך גזר עליהן דוד. מכאן אמרו כל המאכיל את בהמתו תרומה אפילו מתרומת חוץ לארץ עליו הכתוב אומר ובוזה דרכיו ימות ואומר ואת קדשי בנ"י לא תחללו וגו'. למדנו מאברהם שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה שנאמר אל תירא אברם אין אומר אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו. משלו משל למה הדבר דומה למלך שאמר לבנו צא והרוג את הלסטים הללו ואם יפלו בידך אל תהנה מממונם כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הלסטים הללו אלא בשביל לקפח את הממון יצא והרג אותן בחזרתו יצא אביו לקראתו אמר ליה בני ברוך אתה ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מממונם כלום ועכשיו הרי אני משלם לך מבית גנזי בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם. לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שהרג את המלכים יצא מלך סדום לקראתו א"ל תן לי הנפש וגו' א"ל שוטה שבעולם וכי לכסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה אני צריך משלך אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' לכך נאמר אנכי מגן לך וגו'. למדנו מיצחק שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה. בן ע"ה שנה היה יצחק בשעה שנפטר אברהם אבינו אמר אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיו באבא ומה תהא עלי מלפני הקב"ה מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודבר עמו באותו הלילה שנאמר ויהי אחרי מות אברהם וגו'. למדנו מיעקב שמתחלת מעשיו היה ירא שמים שנאמר ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר וגו' וכן אבותינו הראשונים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחלה עתיד הקב"ה שיבוא ויפדה אותם מבין אומות העולם שנאמר חולי וגוחי בת ציון וגו':