Chasidut על שמות 14:31

ונתנו איש כופר נפשו לה' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל יב), זה יתנו כל העובר על הפקודים (שמות ל יג), ותרגום יונתן כל דעבר בימא יתן. וגם לפרש הגמרא ב"ב (דף יו"ד ע"ב). על פי מ"ש הבית שמואל אחרון בפרשת יתרו על ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא יט), ותורף הדברים דמה דכפה הקב"ה על ישראל ההר כגיגית אף דכבר אמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה ברצון (שבת פ"ח ע"א, עיין שם בתוס' ד"ה כפה), דרצה הקב"ה להגדיל שכרן, דאם לא היה כופה והיו עובדין מאהבה לקבל התורה, אין חידוש כל כך. אבל על ידי הכפיה והיה בידם לקבל התורה מיראה שלא יהרגם, ואף על פי כן לא קבלו רק מאהבה ולא מיראה, שכרם יותר גדול. ועל פי זה יתורץ קושית אומות העולם למה לא כפית עלינו וכו' (ע"ז ב' ע"ב), כיון דבאמת לא משום יראה מכפית ההר קבלו ישראל, רק הכפיה היה מטעם הנ"ל, וזה דוקא בישראל ולא באומות, כיון שהם לא רצו מתחלה לקבל, והבן עד כאן. והנה מבואר שם דבדבר שיש בו הנאת עצמו גדול מאד, וגם הוא הנאה גלוי ומיד נהנה, ועם כל זה עושה רק בשביל ציווי ית"ש ולא בשביל עצמו כלל, היא מדריגה גדולה מאד, עיין שם. והיינו ונתנו איש כופר נפשו ואין הנאה גדולה מזו, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו, מכל מקום הוא רק לה'. ושמא תאמר שהיא הנאה רחוקה, לזה אמר ולא יהיה בהם נגף תיכף בפקוד אותם, והיא הנאה גלויה תיכף ומיד, ואמר הפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים, ר"ל שזה ודאי יתנו אף העוברים על מצות השי"ת, דמי פתי יסור הנה שלא יתן פדיון נפשו, ואף על פי כן הם יתנו רק לה'. ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג, פסיקתא דר"כ פ"ב) כל דעבר בימא יתן, על פי מ"ש שם בספר הנ"ל על וישמע יתרו וכו' (שמות יח א) שמע קריעת ים סוף (זבחים קט"ז ע"א), עיין שם. וז"ש זה יתנו, ר"ל זה אשר אני מצוה יתנו, כל העובר כל דעבר בימא ולהם ראוי מדרגה זו כי כבר ראו בעיניהם והשיגו ובאו לידי אהבה נפלאה, וזה היה קודם מתן תורה, וכל שכן לאחר מתן תורה. וזה דברי המדרש כל דעבר בימא יתן זה, ואם כן להם דבר קל מדריגה זו. ועל פי זה יתבאר גם כן הגמרא בבא בתרא הנ"ל במה תרומם קרן ישראל, א"ל בכי תשא את ראש, כי עיקר התרוממות ישראל על ידי קבלת התורה דאז נבחרו מכל עם ולשון, אך אליה וקוץ בה דהיה בכפיה, אך עתה על ידי שיתגלה אהבתם שיתנו כופר נפשם רק בשביל אהבת ה' ולא בשביל עצמם, אף שידוע ונגלה להם שהוא כופר נפשם, מזה יובן מדריגתם בהכפיה כמ"ש בספר הנ"ל, ואדרבא מזה תעלו ודי בזה התרוממות קרן לישראל, והבן. ועוד י"ל כל דעבר בימא יתן, כי אמרנו שהיא מדריגה גדולה שכופר נפשו יתן רק בשביל ה' לנחת רוח לפניו, ושמא תאמר אין זה גלוי להם שהיא כופר נפשם אף שמשה יודיעם שמא לא יאמינו כל כך, לזה אמר כל דעבר בימא יתן זה, והם מאמינים מכבר כענין שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, והבן.

באופן אחר נ"ל המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. כי ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא), ואחר כך במתן תורה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). אך נודע דבפרה אמר השי"ת למשה לך אני מגלה טעמה של פרה (במ"ר פי"ט ו'), שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה לכך, אבל לאחרים חקה. ולכך פירשו המפרשים מאמר שלמה אמרתי אחכמה (קהלת ז כג), שדרשו רז"ל (במ"ר פי"ט ג') שבקש לידע סודה של פרה אדומה, והיא בלתי אפשר רק שיהיה בעצמו החכמה. והיינו אחכמה, אבל היא רחוקה ממני דייקא, ועיין בקרבן ראשית. והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן בקש להיות כמשה, וידוע דראיה בכמה מקומות הוא לשון הבנה, כמו ראה דבריך טובים (שמואל ב' טו ג) וכמו ראה דבר ה'. ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר. ויש לומר עוד באופן אחר, על פי מה שדרשו רז"ל (נדרים נ"ה.) ממדבר מתנה (במדבר כא יח-כ), אם משים עצמו כמדבר, התורה ניתנה לו במתנה, וכיון שנתנו לו במתנה נחלו אל, שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל, והיינו שנתעצם והבן, דהיינו כמו נחלה, דקיימא לן ירושה אין לה הפסק, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואחר כל הכבוד הזה אם הגיס דעתו, הקב"ה משפילו שנאמר (במדבר כא כ) ומבמות הגי. ואם כן ראוי לעלות לגדולה, לכך חלק על משה על נשיאותו של אליצפן, דאמר כיון שהשיג ענין פרה אדומה, הרי נחלו אל וראוי הוא לגדולה. אבל שכח סיפא דקרא ומבמות הגי, ואלמלא לא היה שם דעתו על הגדולה, ודאי היה עולה לגדולה. והנה אם כי כבר עלה אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, על אחת כמה וכמה אם הגיס דעתו קודם שעלה שלא יעלה, כמ"ש הבית יוסף (בטור חו"מ סימן א') לישב הסתירה של על שלשה דברים העולם עומד וכו' (אבות פ"א מ"ב), עיין שם. ושורש הדברים הוא, כי כל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד וכו', והטעם בזה כי מי שסובר שראוי לכבוד ורודפו, הכבוד בורח ממנו כי באמת אין שום אדם ראוי לכבוד ומעלה, כי מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג), וכמו שנאמר (תהלים סב יג) ולך ה' החסד וגו', (שמות כ ו) ועושה חסד וגו' לאוהביו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', דמן הדין אין מגיע לצפון כלל, רק היא מגודל טיבו ית"ש, ואין החסד ניתן רק למי שמקבלו בתורת חסד, והבן זה.

אַךְ יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ רָאוּ הָאֱמֶת, וְהִשְׁלִיכוּ הַחָכְמוֹת, וְהֶאֱמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, וְעַל־יְדֵי־זֶה קִבְּלוּ הַתּוֹרָה. וְהַיְנוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס (דברים ל״ב:ו׳): עַם נָבָל וְלֹא חָכָם – עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ. כִּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה עַל־יְדֵי וְלָא חַכִּימוּ, הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁהִשְׁלִיכוּ מֵאִתָּם כָּל הַחָכְמוֹת כַּנַּ"ל.