Quotation_auto על שמות 19:12

או נאמר שהטעם שהאריך משרע"ה בכל זה. הוא לפי שהיה לו לשאול מהשם דבר זר מאד. ולכן רצה לעשות הקדמה של פיוס. כי כן ראוי לכל שואל או אומר דבר זר לעשות הקדמה של פיוס. כמו שמצינו בדוד שאמר אמרת לה' אדוני אתה ומי לא יאמר כמו אלה. אבל פירושו לפי שהיה רוצה לומר דבר זר בראשונה. עשה הקדמה של פיוס. והדבר זר הוא שאמר טובתי בל עליך. כי טובותיו לא היו מהשם אלא בו בבחירתו. כי השם לא הכריח לשום בריה. ולפי מעשה ידיו עצבוהו ויכוננוהו. לזה אמר בראשונה אמרת לה' אדוני אתה. ואני מכיר שאתה מהוה העולם ויכול על הכל. אבל עם כל זה טובתי אני אומר. טובתי בל עליך. וכן בכאן לפי שמשה רבינו ע"ה היה רוצה לברך לראובן מה שלא רצה יעקב לברכו. לפי שנראה לו שחטא כנגדו וכנגד השם בענין בלהה. וכמו שפירשתי באומרו פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה. לפי שהיה בעל הבית דכתיב איש האלהים וכתיב בכל ביתי נאמן הוא. ולכן אמר יבא בעל הבית ויברכהו. לכן כתב בכאן וזאת הברכה אשר בירך משה. לפי שהיה איש האלהים ובעל הבית (את) [מכל] בנ"י כולם. ולפי שאולי היה דבר זר ושלא ברצון השם. לכן התחיל בדברי שבח וריצוי כנגד השם. ואמר ה' מסיני בא וזרח משעיר. וכולם לא רצו לקבל תורתך אלא בני ישראל כולם. וזהו אף חובב עמים לכולם ביחד. דכתיב השמרו לכם עלות בהר. ועם כל זה כל קדושיו בידיך. הם הקדושים אשר בארץ. וראשי ישראל ושבטיו הנגשים אל ה' בראשונה. דכתיב וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו. באופן שכשראו ישראל זה והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. ואח"כ מורשה לקהלת יעקב. כי כשראו שהיחידים וראשי השבטים נתקרבו אל השם נתקרבו כל ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ראשי השבטים. ואח"כ יחד שבטי ישראל. ואחר שכל זה הטוב בראשי שבטיהם נמצא. ראוי הוא שיחי ראובן ואל ימות אע"פ שיהיה חייב מיתה. באופן שכל זה האריכות לא היה אלא כדי לרצות את השם שיכפר לראובן ויסכים בברכתו. וזהו שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות בוראם. כדאיתא במדרש כותיים יודעים לבקש על הפתחים וכו' וזה הדבר נכון מאד. והוא דרך המדרש שאמרו על פסוק אז חללת יצועי עלה. אמר לו אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מאותו חטא. וכבר כתבתי זה המאמר בפרשת כי תבא בענין הארורים. כי לזה שם ראובן בין המקללים. בענין שיאמר בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכו'. ואז ידעו ישראל שהיה נקי מאותו עון. ומתי בקש רחמים עליו. כשבירך לישראל ואמר יחי ראובן ואל ימות. מה ראה שהתחיל ואמר ה' מסיני בא. והלא בראש הדברים היל"ל יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקין ומרקדין לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה. אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני שיוציאוהו מיד. כך היה משה שואל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב"ה משה כל הקילוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר הקב"ה ואל ימות וכו' ע"כ. הרי ביארו בפירוש איך כל זה האריכות והקילוס הוא בשביל ראובן כמו שפירשתי:

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. אי בעי מיטמא ואי בעי לא מיטמא, מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור, שאני התם דכתיב טמא יהיה מ"מ. ההוא מיבעי ליה לכדתניא טמא יהיה לרבות טבול יום, טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, א"ל אנא מעוד קאמינא. הנכנס למקדש בטומאה לקוה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב את מקדש ה' טמא, אזהרה דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם. ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה על טומאת מקדש ענש הכתוב כרת. או לא ענש אלא על ההזאה, תלמוד לומר ואם לא יתחטא וגו' עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת. והיתה לכם לחקת עולם שינהוג הדבר לדורות. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא הכתוב חלק בין מים שיש בהן כדי הזאה ובין מים שאין בהן כדי הזאה שהמים שיש בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא בגדים ומים שאין בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא לחלק בין נוגע למזה שהמזה שאין נוגע מטמא בגדים ומזה נוגע אין מטמא בגדים. אמרת ק"ו אם המזה שאין נוגע מטמא מזה שנוגע בו דין הוא שיטמא בגדים. אין לי אלא טהורין טמאין מנין, אמרת ק"ו אם טהורין מטמאין ק"ו לטמאין. אין לי אלא כשרין פסולין מנין, אמרת ק"ו אם כשרין מטמאין ק"ו לפסולין. וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר, לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם. הא למדנו לכלים ואדם וכלים, כלים וכלים מנין, אמרת ק"ו ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין בכלים הנוגעין במת אינו דין הוא שיהו טמאין. כלים באדם מנין, אמרת קל וחומר ומה כלים הנוגעין באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין באדם הנוגע במת אינו דין שיהו טמאין. או יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה, [אמרת] ק"ו ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה, אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה, ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה. או שיטמא בהיסט, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט, תלמוד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואין מטמא בהיסט: