קישורים על במדבר כה:יא

פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'. הנה יש לדקדק דהוה לי' לכתוב את קנאתי בהם מאי הלשון בתוכם. גם מה שאמר אחר כך ושם איש ישראל וגו' ושם האשה המכה וגו'. צריך להבין למה בשעת סיפור המעשה לא נזכר שמותם רק סתם איש מבני ישראל וגו' את המדינית וגו' וכאן הזכיר שמותם. אך הענין ע"פ מה שאיתא בגמרא (סנהדרין פ"ב:) שהיו השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז וכו' בא הכתוב וייחסו. ולכאורה למה לא ביזו אותו מעת נישואי אלעזר עד מעשה זו והו"ל לייחסו מתחלה. אך הענין הוא שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זו שהרגו לזמרי אף שלא היה מחויב מיתה על פי דין רק קנאים פוגעין בו ואין מצוה על הקנאין שהרי אמרו (בגמרא שם) הבא לימלך אין מורין לו רק מי שבוער בו קנאת ה' צבאות מותר לפגוע בו. וקטרגו השבטים ע"ז ואמרו הלא ראינו שמשה רבינו לא הרגו ולא נתעורר מי להרגו רק היא. מן הסתם הוא מטעם שהוא מזרע יתרו שהיה כהן מדין ואיתא בזוה"ק (יתרו ס"ז ב') בסט"א וכו' אית רזא דאיהו מלך וכו' ותאותי' אית כהן און וכו' וקליפת מדין הוא כעס כמו"ש רזא דא אשת מדינים. ואמרו השבטים שמפני שהוא מזרע יתרו לכן נתעורר לקנאה זו מה שלא היה על פי דין. שכן מצינו בכל מקום לשון קנאה שהוא בלא חשבון. וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שרדף אחר הד' מלכים שהיו בלא חשבון לרדוף במתי מספר כזה אחר ד' מלכים גבורים כאלו שנצחו חמשה מלכים ולמה היה לו למסור נפשו על זה. רק הוא מפני שבער בו קנאת ה' צבאות על הרשעים האלה כמו דאיתא במדרש (רבה ותנחו' פ' לך) ע"ז חרב פתחו רשעים אלו ד' מלכים אמרפל וחביריו שעדיין לא היה מלחמה בעולם באו אלו ופתחו בחרב וכו' וחדשו הם לעשות מלחמה לשפוך דם כדי לכבוד מדינות או מפני הכבוד וכדומה. ולכן בער בו קנאת ה' לרדוף אחריהם. וכמו"ש במדרש (רבה שם פ' מ"ב) אמר אברהם זה קוניון הוא וכו' ויוצא למלחמה וכו' וטענו השבטים בשלמא אברהם נתקנא בקנאה לרדוף ולהרוג רשעים. אבל זה שהרג נשיא שבט מישראל בודאי היה רק מפני שהוא מזרע כהן מדין. ובגמרא שם איתא שאול שהשאיל עצמו לעבירה והיינו שלפי דרשתם שהוא היה שאול בין הכנענית שהיה מיורדי מצרים וכפי החשבון היה לו יותר מר"ן שנה בודאי לא עשה זאת לתאותו ואף בדורות האלו מכל מקום אחר ששים לא היה יוצא לצבא עוד. גם כבר עברו רוב שנותיו ולא חטא שנראה שמקודם היה צדיק. רק מפני שנקבצו עליו שבטו כדאיתא בגמרא. ובכתבי האר"י הק' איתא שהיה לו שייכות לה עפ"י גלגול שהיא היתה גלגול דינה והוא היה גלגול שכם. אבל עכ"פ קטרגו השבטים שלא היה צריך להורגו רק עשה זאת מפני שהיה בו מדת הקנאה מה שהיה מזרע יתרו כהן מדין מקליפת הכעס כנ"ל. ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן היינו להורות שאדרבה מדתו היה מדת החסד מדת אהרן הכהן. ולכן כתיב בקנאו את קנאתי בתוכם ורק מרוב רחמיו על ישראל לכן נתקנא קנאת ה' צבאות לפגוע בזמרי ועבור זה נתן לו בריתו שלום. ולכן הוזכר כאן שהמוכה היה נשיא בית אב לשמעוני ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו רמ"ב ב') דחשיב עשר מדות וחשב נשיא נגד מדת כ"ע (וכ"כ ברע"מ (בהר ק"ט ב') דחשיב הנשמות מע"ס כסדרן וחשיב נשיאים נגד כ"ע) וכן בהיפך היתה היא בת צור ראש אומות ואחר כך כתיב בת נשיא מדין אחותם שהי' מראשית הקליפה. ומפני זה היה הקטרוג עליו מהשבטים והשי"ת נתן לו בריתו שלום והעיד על קנאתו שהיה רק במדת החסד ובתוכם כאמור:

פנחס בן אלעזר וגו' בגמרא (סנהדרין פ"ב:) התחילו השבטים מבזין ותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב וייחסו וכו'. יש להבין למה היו מבזין אותו בזה מה שאמו הוא בת יתרו שעל כל פנים נתגייר והלא כל האמהות היו בנות לבן שהיה עובד ע"ז כמו שאמר למה גנבת את אלהי. גם למה באמת בכל מקום נק' יתרו בשמות אחרים ובנישואי אלעזר נקרא יתרו בשם פוטיאל ע"ש שפיטם עגלים לעבודה זרה. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש (בלק קצ"ג א') עדים דבני ישראל אינון נבזבזין הוי דנטלו וכו' אינון מתנות באדם וכו' ובגמרא (שבת פ"ח.) אמרו שהם הכתרים שזכו אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ואמרנו שעל ידי שלקחו מעשו כוחו שהם הידים ידי עשו ולקחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נעשה. ומישמעאל לקחו כוחו שהוא השמיעה שכן נקרא ישמעאל ע"ש שומע אל כמ"ש (במד"ר פ' ט"ז) וכשלקחו כוחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נשמע. כן מיתרו שהיה מתחלה כהן מדין אחר כך כששב ונתגייר על ידי שלקח אלעזר מבנותיו זכה שנולד פנחס שזכה לכהונה. דאהרן זכה בעצמו לכהונה מה שאין כן פנחס דאיתא בגמרא (זבחים ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וזה נסתעף על ידי שלקח אלעזר מבנות יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה והוא על דרך מ"ש (סנהדרין ל"ט:) עובדי' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבוא ניזול בי' נרגא ויך את מואב וגו' היינו דא"א וכו' והוא מפני שדוד יצא מרות המואביה. כי אתא רב דימי מר ירך מתוכה מסרחת. והיינו שעובדיה ודוד מפני שבאו מהם הרגישו יותר הסרחון וכן פנחס על ידי שבא מבנות פוטיאל הרגיש יותר להתקנא על זה שהיה העיקר אשר נכלו לכם על דבר דבר פעור שהוא ע"ז ולכן זכה אחר כך לכהונה וזה הכל היה מפני שיצא מבנות יתרו ולכן נזכר בנישואי אלעזר מבנות פוטיאל שפיטם וגו'. ומש"ה אמר לו משה רבע"ה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פ"ב.) שמן הסתם כיון שהוא נתקנא יותר מכולם יש לו שייכות לזה להתקנא. ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו ר"כ ע"א) פנחס באות י' זעירא וכו' אתוון זעירין אינון דעלמא תתאה והיינו מאור תורה שבעל פה בחינת חכמה תתאה וכמו"ש בזוהר הקדוש (שם רל"ח א') יו"ד עלאה מן הוי"ה וכו' יו"ד זעירא מן אדנ"י שאות י' הוא חכמה וכ' בס' שזה רמז רש"י ז"ל בפ' אז ישיר למדנו שהיוד ע"ש המחשבה נאמרה (וחכמה מוחא איהי מחשבה) תיקו"ז בפתח אליהו). ויוד עלאה הוא מן הוי"ה בחינת תורה שבכתב שהוא שם ה' ויוד זעירא הוא מן השם אדנ"י שהוא חכמה תתאה תורה שבעל פה. והוא שעל פי תורה שבכתב לא נכתב שהוא חייב מיתה רק על פי תורה שבעל פה קנאין פוגעין בו והיינו למי שבוער בלבו קנאת ה' צבאות רשאי להרגו וכך יפה לו. וזה היה מפני שהיה מבנות פוטיאל לכן בער בו הקנאה יותר. והשבטים לא ידעו זה שצריך להיות כך לכן תלו זאת לגנאי והיו מבזין אותו ואמרו שבאמת לא היה צריך לקנאות שהרי משה וכל ישראל לא נתקנאו ורק מפני שבא מיתרו שהיה כהן מדין היה בו כעס ח"ו שהוא. קליפת מדין לכך נתקנא. לכן בא הכתוב וייחסו שהוא בן אהרן הכהן שמדת כהן הוא חסד אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ואדרבה מאהבת ישראל נתקנא וכמו שמצינו אצל אברהם אע"ה שא' במדרש (ב"ר סו"פ מ"ב) אברהם זה קוניון הוא וכו' והיינו שעשה שלא בחשבון ומסר עצמו להלחם במתי מעט נגד מלכים כאלה רק מפני הקנאה שבערה בו על מה שפתחו בחרב כמו שדרשו עליהם (ב"ר ותנחו' שם) חרב פתחו רשעים שפתחו במלחמה להרוג נפשות בשביל לכבוש מדינה או להתכבד ועל ידי הקנאה רדף אחריהם וזה היה מרוב אהבת הבריות וממדתו שהיה מדת החסד. כן העיד הכתוב על פנחס שהוא גם כן עשה זאת ממדת החסד ומאהבת ישראל שראה שיצא הקצף והשיב חכמה ועל ידי זה זכה לכהונה. וז"ש בזוהר הקדוש (שם רכ"א ב') ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה לא נאמר אלא באורח סתים כיון דסלקי' קוב"ה לכהנא רבא לא בעי לאדכרא לפנחס בקטלנותא וכו' והיינו שבירר השי"ת או המוכה אשר הוכה שלא הרג אותם פנחס מדתו רק שכן היה רצונו יתברך ולא היה מכעס וקנאה ח"ו רק מחסד. ואמר הנני נותן לו את בריתי שלום ושלום הוא מדרגת יוסף הצדיק דנטיר ברית שמזה בא השלום וכמו"ש (ב"ר פ' צ"א) ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו וכו'. וכתיב ו' קטיעה שהוא כמו שלים ויעקב איש תם מתרגמינן גבר שלים. והיינו שעל יוסף היה עוד טענה בזה כמו"ש (מ"ר וישב פ' פ"ז) ויצא דרך צפרניו שנאמר ויפוצו זרועי ידיו ופנחס זה אליהו שהוא היה שלם במדת ברית ונקרא מלאך הברית. ואחר כך נכתב בפ' זו מספר באי הארץ דאיתא (ב"ר פ"ג) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. שמספר הראשון בספר הזה הוא של יוצאי מצרים שהם קבלו תורה שבכתב וכאן מספר באי הארץ שהוא כנגד תורה שבעל פה שעל זה מורה ארץ שהוא מדרגת יהושע כמו שא' ומסרה ליהושע שהוא על תורה שבעל פה כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קל"ז ב' בס"א) דתורה שבעל פה כתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' ועל עמלי תורה שבעל פה כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה (כמו"ש תנחו' פ' נח ג'). וזהו יו"ד זעירא מאתוון זעירין דעלמא תתאה תורה שבעל פה וכמו שאמרנו. ואחר כך נאמר בפ' זו פרשת המועדים וקרבנות מוספים מקראי קודש דישראל מקדשי להו. ואיך יכולים ישראל להכניס קדושה לחודש ומועדים הוא על ידי שהם קדושים כמו"ש (שמות רבה פ' ט"ו) ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש וכו' וישראל נקראו קדושים על ידי שמירת הברית כמו"ש (ויקרא רבה פ' כ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו' ועל ידי זה יוכלו לקדש לחודש ומועדים. ושבת גם כן ברזא דברית כמו"ש בזוהר הקדוש (בראשית נ"ו א') ובו יש התגלות מתורה שבעל פה כמו שנת' כ"פ:

פנחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. בזוהר הקדוש פ' זו (רי"ד ב') רבי יהודה פתח זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו והאריך. ואחר כך (דף רי"ז א') מסיק נדב ואביהוא מאי עבידתייהו בפנחס וכו' דהא פנחס בעלמא הוה וכו' בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא וכו' כד חמא שבטא דשמעון וכו' פרחא נשמתי' מיני' ותרין נשמתין וכו' וע"ד איהו נקי דלא אתעבד בההוא שעתא וכו' ואיפה ישרים נכחדו אלין בני אהרן וכו'. להבין שייכות הפתיחה דקשיא לי' על מה שא' (זבחים ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ואם כן כשנמשחו וזכה אהרן לכתר כהונה וזכו גם נדב ואביהוא ולדורותם אחריהם ואם כן כשנתכהן פנחס הלא נטל מחלקם ונשתתף עמהם בברית כהונה שהיה שייך רק לאהרן וזרעו ויכול להיות שיזכו מזרע פנחס לכהונה גדולה וזרע אהרן שנמשחו יפסידו ואין השי"ת לוקח בחזרה ממתנות שמים. ועל זה מייתי הדרוש הזה שבשעה שיצא פנחס פרחה נשמתו ממנו וכנולד מחדש דמי ונתעברו בו נשמות נדב ואביהוא והם לא היה להם בנים ושפיר זכה פנחס לזרעו אחריו ברית כהונת עולם שהם זרע נדב ואביהוא ממש. וזה הענין שבשעת מעשה לא נזכר שם איש ישראל המוכה ולא שם האשה המדינית ובפ' זו שמדבר מגדולת פנחס נזכרו שמותם. והנה במדרש (רבה ותנחו' ב') כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן. נראה שבא ליישב זה שכאן שהוזכר הצדיק פנחס לשבח הזכיר אותן לגנאי. אך אחר כך מייתי דשמו באמת שלומיאל בן צורישדי ונקרא זמרי בן סלוא רק ע"ש אותו מעשה ומה שייך פרסמו לגנאי בזה כיון שלא נקרא מעולם בשם זה ושוב הו"ל להזכיר שם זה בשעת מעשה. ב) גם קשה הא מצינו בגמרא (שבת צ"ו:) דדרש רע"ק מקושש זה צלפחד ואמר לו ריב"ב לרע"ק בין כך וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין וכו' התורה כסהו ואתה מגלהו וכו' אף דרע"ק דרש גז"ש רק דריב"ב גז"ש לא גמר. ואם כן כאן שאין שום רמז בתורה שזמרי הוא שלומיאל בן צורישדי ולמה דרשו בגמרא (סנהדרין פ"ב:) ובמדרשים שהוא שלומיאל בן צורישדי וכמה שמות היו לו ולמה להו לגלות מה שהתורה כסהו. ג) גם יש להבין דדרשו שם שאול שהשאיל עצמו לעבירה ומשום הטעם הזה למה נקרא שאול אז בבואו למצרים על שם שהשאיל עצמו לעבירה אחר ר"י שנה במצרים ומ' שנה במדבר. ד) גם מה שדרשו בן הכנענית שעשה מעשה כנען קשה גם כן למה נכתב שם זה מקודם המעשה ר"נ שנה. ה) גם מה שדרשו (ב"ר פ' פ') הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני קשה למה הזכירו לגנאי את דינה הצדיקת האנוסה. ו) גם יש להבין למה לא נקרא בן שמעון ולמה נקרא על שם דינה. ז) גם מה שנקרא בן סלוא שהסליא עון משפחתו שפירשו שרומם ובפירש"י שגרם שיזכרו ויספרו והביא מלשון לא תסולה בכתם אופיר והביא הפסוק המסולאים מפז ואין הבנה לפי' לשון הסליא ולמה לא נקרא בשם שהוא מפורש בלשון רומם או יסופר. ח) גם קושית המהרש"א ז"ל למה לא דרשו גם שם צורישדי כמו שדרשו שם סלוא ובן הכנענית. ט) גם יש להבין איך יצוייר שלא צעקו זמרי וכזבי שיצילום בני שבטו שבכניסת פנחס הטעה אותם שגם הוא הולך לעשות צרכיו אבל בעת מעשה למה לא צעקו ובגמרא חשב זה בין הנסים. י) גם בצאתו איך לא הרגוהו שבט שמעון וגם זה מהניסים. אך באמת בזוהר הקדוש מפורש שפרחה נשמתו מהפחד כשראה שבט שמעון. והענין הוא שמה שנאמר בתורה ותדבק נפשו בדינה וגו' היינו דשדי בה זוהמא וכמו שא' (יבמות ק"ג:) בנבעלת לארמי. ומה"ט אמרו ב"ר שם שהנבעלת לערל קשה לפרוש. ואותה זוהמא הזיק להבן הנולד ממנה אחר כך משמעון שעל ידי זה אחר כך אחר ר"ן שנה השאיל עצמו לעבירה. והיינו אף שכבר היה אז בן ר"ן שנה ולא לה על דעתו למלאות תאותו ולעשות זר מעשהו רק השאיל עצמו עפ"י טעותו שסבר שנצרך לו לעשות כן. ובאמת היה לו הרגשה שיש לה איזה שייכות אליו (כמו"ש רח"ו בסוף הס' חסד לאברהם שהיתה בת זוגו אלא שאכלה פגה) וטעה וסבר שבזה יתקן עון משפחתו. דמצינו בגמרא שאמר לו שבטו הם דנין דיני נפשות ואתה שותק וכו' ואף שהדיני נפשות היה בעון ע"ז נראה שסברו שעבודת הפעור מותר הוא כיון שהוא דרך בזיון ואיסור ארמית לא נאסר אז ורצה בזה להראות שאין איסור בדבר ועל ידי זה יתקן עון משפחתו. אבל הטעות הזה בא לא על ידי שנבעלה אמו לכנעני. ועל ידי זה נדבק בה הזוהמא וממנה נדבק גם בזרעה עד שעשה מעשה כנען לפי שעה: