קישורים על ויקרא ו:ג

בפסוק ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו ופירש"י מדו בד היא הכתונת ומה תלמוד לומר מדו שתהא כמדתו. בכאן נראה לרמוז מוסר השכל הנוהג עתה בדור הזה רבים הם המתפרצים ומתפארים לומר שגם להם שם בין הגדולים כמוהם כמוהו להיות מהדרין מן המהדרים בערים ומדינות ותמיד יומם ולילה לא ישבותו רק אחר הבאת די מחסורם ובוש לא יבושו והכלים לא ידעו מתי יעשו לביתם מן התורה והעבודה וראו גם ראו מי ראה כזה ומי שמע כזאת הדור אשר לפני אבותינו הראשונים הצדיקים אשר בארץ המה רעבו ללחם וצמאו למים וגם הלכו ערום בלא לבוש ועכ"ז לא נהגו בנסיעות ורבנות לתבוע בפה לאמר קציץ תהיה לנו ובביתי אין לחם ושמלה כאשר נוהג עתה בדור הזה רובם ככולם תיכף ומיד שנעשה רש אזי אוזר כגבור חלציו לרדוף כקורא בהרים לעבור דרך וגבולים ובודאי נתנו כל מחמדיהם היא התורה הנקרא חמדה בעבור האוכל להשיב נפש ואוי לאותה בושה וכלימה אשר בביתם לא ישכינו רגלם כ"א פעם בחוץ ופעם ברחוב ודחו ומאסו ההתבודדת מכל וכל ואנו אין לנו כח לבטל מדה המגונה הזאת והלואי שיתוקן עכ"פ בדור שאחרינו כיון שעינינו הרואות שהסירו מסוה הבושה מנגד פניהם ואני אמרתי מה דאיתא אצל שמואל הרמתי ותשובתו הרמתה וכו' ע"ד ששמעתי מהבעש"ט שביאר פ"ה מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה הרחוקים נדוד לא מחשבותיו יתברך מחשבותם המה מדמים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים בעבור הרבות זהב וכסף חלוף סחורתם ולזה המה מקצים רגליהם ובאמת הוא יתברך לא כן ידמה כ"א הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו ולפעמים יש לו לאדם ככר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו והוא צריך לאכול אותו ככר דייקא באותו מקום ובשעה הזאת או לשתות מלא לוגמיו מים במקום ההוא ולכוונה הנזכר מצעדי גבר כוננו להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות בכדי להשלים את נפשו עם זה הככר לחם ושתות מים מעט או הרבה ולפעמים אפילו אליו לא יגיע כי אם לאחד ממשרתיו העברים אם יש לו שם פת לחם וקיתון מים ולהיות שאין ידו משגת לנהוג נסיעה למקום רחוק כזה זאת הגורמת רצון לבעליו לנהוג דרך נסיעתו דייקא למקום ההוא בעבור עבדו למלאות כריסו מלחם המזומן לו שם ושתות מימיו הנוגעים אליו כי כן גזרה חכמתו יתברך הצריך להשלמת נפשו לקבץ חלקיהן המה אחת מדרכי אל לזה רומז הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו שנוהג איזה נסיעה למקום רחוק הכל הוא מאתו יתברך כאשר גזרה חכמתו להשלמת נפשו באחת מסיבותיו ית' הידועים לו יתברך והוא האדם לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי אם ודרכו דייקא יחפץ לנהוג נסיעתם ובסחורה וכדומה ומאת ה' שכוח לוח לבו והנה מאנשים כאלה אין לתמוה כל כך כי לא כל המרבה בסחורה מחכים ולהבין ולהשכיל דרכי אל אמנם על אנשים בעלי תורה המכתתים את רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה בעבור האוכל ובבית לא ישכינו רגלם היא תמיה המתקיימת ואין להם פה להשיב בעד ככר לחם או שתות מים המה מנדדים ממקומה כנזכר כי ידע אנוש בנפשו לאן דעתו נוטה ומה מחשבתו בנוהג נסיעתו וסובר כל העולם ומלואה כדאי לו לאמר לי הזהב ולי הכסף כאשר עינינו הרואות ברבת בני עמינו כל אחד ואחד רוצה שיתנו לו כל הכבוד ואין רצון במספר קטן בעבור הסכנה כי אם במספר גדול כמוזכר לנו לעיל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם ע"ש ומי יתן והיה לבבם זה להם שיכירו וידעו גנות מדותם ואחריהם בפיהם ירצו ויעטו כמעיל בשתם ופן ואולי יבואו לאיזה מדה טובה ואפשר לרמוז מה שכתוב בשמואל ותשובתו הרמתה כלומר יש ב' בחינת באותן המסבבים כת המובחרים תמימי דרך ההולכים בתורת ה' באמת ובתמים בוודאי תועלתם גדולה ומובחרת ועושין תיקונין באמצעות דרכיהם ונהוג נסיעתם וגם הדרכים מבקשים תפקידם ומצפים את בואם אישים המשכילים כי בכל מדרך כף רגלם עושק פעולות גדולות ממאכל ומשתה ושינה ופרטי דיבוריהם מקשרים הכל אל התורה והעבודה לעשות בדביקות הבורא ב"ה ולזה רצונו ודרכו יחפץ להעלות הכל אל הבורא ב"ה אמנם ראיתי בני עליה והמה מועטים ולא כל מי שרוצה ליטול את השם יבא ויטול לומר שכחו יפה לתקן את הדרכים והלואי יוכל לתקן את עצמו כשיושב בביתו בד בבד ולא לתקן את הרבים ולנהוג בשביל זאת נסיעות להרחיק נדוד כמה פרסאות וכשאתה רואה איש כזה שאין כחו יפה לתקן את הרבים כמדובר כיון שאינו יכול לראות את שלו איך יכול לראות לתקן באחרים ועל כל זה נפשו חפצה לנהוג בנסיעות להיות מן המהדרים מעיר לעיר תדע נאמנה שזה הוא בסוד הגלגל החוזר בעולם בכלל כל ענינים המרודים והאומללים הנוסעים מכפר לכפר ומעיר לעיר והכל הוא בסוד הגלגל החוזר עליו להיות פרנסתו מיוחדת לו באופן כזה והכל אין אמצעות בדבר או נסיעתו הוא במעלה הרמה לתקן ולהעלות נ"ק במקום מוצאיו ומובאיו כנזכר או נוהג נסיעה בסוד הגלגל כעני ואביון שזה סיבות הבאת מזונותיו וזהו הכתוב אצל שמואל ותשובתו שהיה סובב מעיר לעיר הרמתה היתה במעלה הרמה ודאי כי נאמן שמואל לנביא וכחו יפה לתקן כל מקום בואו שם ביתו לתקן ולהעלות כאלו הוא בביתו ותשובתו הרמתה ודאי במעלה הרמה ונשואה וגם יש נסיעה שהוא בסוד הגלגל כיון שאין כחם יפה להעלות ולהגביה באמצעות דרכיהם כי אם כעני בפתח והוא בסוד גלגל החוזר בעולם. כלל הנשמע מכל הנ"ל אשר מאוד מאוד יתבונן וישכיל האדם לבלתי יאבד מעלתו המעולה כ"א הצנע לכת להיות כלוא בביתו ויושב בד בבד כאשר כבר היה לעולמים ותהיה זאת לו לנחמה מנוחת הגוף ומנוחת הנפש לעבוד עבודת בוראו באמת ותמים ולא לנהוג מדה המגונה הנוהג עתה בדור הזה ואיש את רעהו יעזורו ואין להם מכלים דבר משום אדם ועתה נחזור לענין ולבש הכהן אזהרה לצדיק הרוצה לגשת אל עבודת הקודש פנימה להיות מן העובדים אותו ית' באמת ובלב שלם כי נודע כהן משמעו ולשון עובד ראשית דבר מלמדו התורה ולבש הכהן בעצמו מדה זאת מדו בד וכפירוש רש"י היא הכתונת ומה תלמוד לומר מדו שתהא כמדתו כלומר יסתפק במיעוט כל מה דאפשר וימאס במותרות ממאכל ומשתה וכסות כי אם המוכרח בה כמו הכתונת וגם זאת תהא כמדתו על בשרו שלא יהא דבר חוצץ כי בודאי אין חציצה גדולה מזה החוצץ בינו לבין קונו ואם ילבש הכהן לקנות בעצמו מדה טובה זו בוודאי אל יצטרך לעבור דרך וגבולים לכתת ולקצץ רגליו מעיר לעיר עבור פרנסתו והרמז בתיבת מד"ו נוטריקון "מעבור "דרך "וגבולין ירצה להורות האמור וה' ברחמיו ישימנו מהבוטחים אליו באמת א"ס נ"ו:

מצות תרומת הדשן נסמכה בפרשה לתורת העולה, אף שתרומת הדשן בא מכל הקרבנות שהיו מרובין, והעולה יחידית בבוקר ובערב, הענין על פי מ"ש (זבחים ז:) עולה דורין הוא אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר אל מ"ע ושב אינו זז משם עד שמתכפר, ופירש"י דורין שאינו באה לכפר על עשה כפרה ממש כו', ובמ"ר (פנחס) מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות דלילה ושל בין הערביים על עבירות שנעשים ביום, וצריך להבין הא עולה אינה מכפרת כלל, שאיננה מועילה לכפר על מ"ע רק עם התשובה, ולח"ע מועיל תשובה לחודה, גם לשון עון קשה לפרש על חויבו עשה, דביטל מ"ע לא נקרא עון, אך איתא (במ"ר פ' זו פ"ז) לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכ"כ בזה"ק פ' זו (כז א) העולה דא מחשבה רעה כו' ובזה אי' בגמרא (ב"ב קסד:) ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום כו' הרהור עבירה ויחזקאל התפאר בזה הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה (חולין לז:) והקשו בתוס' מאי רבותי' דיחזקאל הא כל אדם נמי אסור כדילפינן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר וכו' ותירצו דהיינו רבותי' דיחזקאל משום דאין אדם ניצול מזה בכל יום, והנה גדר התשובה אי' ברמב"ם (ה' תשובה) עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יושב לחטוא עוד. ועכ"פ צריך שיהי' באותו שעה בגדר שמוסכם לעזוב החטא לעולם. דאז אף דאחר כך יתגבר עליו היצר הרע. מ"מ לשעתו הי' בגדר השב (כמו שהוכחנו מגמרא קדושין מט: ע"מ שאני צדיק) וכיון שאין אדם ניצול בכ"י מג"ד אלו לא יצויר ע"ז תשובה כיון דאף לשעתו אינו עוזב כראוי. שיוכל להעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב עוד לחטא. וע"ז בא כפרת עולת התמיד. ושפיר מיירו עם התשובה. ואינו בכלל זבח רשעים תועבה, כיון שעשה תשובה, אך מ"מ נצרכה כפרת עולת התמיד דהתשובה לא יועיל כיון שעומד לשוב ולחטוא וע"י העולה מועיל התשובה. שענין הקרבן הוא דיצייר בנפשו כאלו הקריב עצמו ע"ג המזבח. והיינו שבאמת רוצה להקריב נפשו רק שאינו רשאי ומקריב הבהמה תחתיו, שיהי' דם הקרבן כדמו וחלבו כחלבו. וכן מצינו (ברכות יז.) בתפלת תענית בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו כו' שיהא חלבו ודמו שנתמעט כאלו הקרבתי' לפניך ע"ג המזבח ותרצני. יכוין שבשעת הקרבת העולה עם התשובה הוא מוסר נפשו, שבאם יעשה עוד נגד רצון השי"ת למה לו חיים והוא מוכן באמת להקריב נפשו. רק התורה אמרה שיקריב בהמה חלף נפשו, ממילא אין יצר הרע שולט בו עוד. וכעין דאיתא ביצחק אבינו ע"ה הא קריבית נפשי קמך (כמ"ש שבת פט:) והיינו דאברהם אבינו ע"ה נצטוה על עקידת יצחק אבל יצחק לא נצטוה לשמוע לאביו. והרשות הי' בידו למחות באביו. ומ"ש בגמרא (סנהדרין פט:) דשמע לי' יצחק מפני שהי' נביא מוחזק. אבל הי' רק רשות, כיון שלא אמר לו אברהם אבינו ע"ה שנצטוה לומר לו בנבואה שיתרצה להיות עולה ואפשר שיכול למחות, ויתקיים נסיון אברהם אבינו ע"ה במה שיתרצה בלבו להעלותו לעולה ואם יתגבר עליו יצחק אבינו ע"ה לא איכפת לי'. רק יצחק אבינו ע"ה בשומעו שהוא רצון השי"ת רצה לעשות רצון בוראו במסירת נפש אף שלא נצטוה וז"ש הא קריבית נפשי קמך ואף דאברהם אבינו ע"ה גם כן מסר נפשו לכבשן האש באור כשדים וגם כן לא נצטוה דאין ב"נ מצווה על קידוש השם (כמש"ש עד:) מ"מ עכ"פ שהם רצו להעבירו על דת לעבוד ע"ז. ובדין ישראל יהרג ואל יעבור וא"א קיים כה"ת כולה עד שלא נתנה (כמ"ש יומא כח:) ואף דלהרמב"ם ז"ל (פ"ה מיסוה"ת ה"ד) הפטור ומוסר עצמו מתחייב בנפשו וב"נ אינו רשאי לאבד עצמו ואיך החמיר אא ימסר עצמו כיון שעדיין הי' ב"נ ואינו מצווה מ"מ ה' רוצה למסור חיי עולם הזה וחיי עולם הבא כדי שיתקדש ש"ש ע"י. ובאמת אחר כך אברהם נקרא ישראל (כמ"ש) מ"ר ר"פ תולדות) ודינו כישראל והי' המסירות נפש בדין. מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה שמסר נפשו שלא בחיוב רק מיראת ה' שלא לשנות מרצונו ית' אמר הא קריבית נפשי קמך ומאז פסק יצר הרע ממנו וכמו"ש (מ"ת תולדות ז') שרואה את עפרו כאלו הוא צבור ע"ג המזבח ומה"ט ייחד שמו עליו בחיים, שבטוח שלא יטעה אותו יצר הרע וז"ש שהעולה מכפר על הרהור הלב ועם התשובה כשמקריב עולה שהיא כעין מסירת נפשו שמסכום בלבו שלחיות נגד רצונו יתברך אינו רוצה ולמה לו חיים ואחר המסירת נפש שוב אין היצר הרע שולט בו ובשעה זו הוא בגדר בעל תשובה גמור ואף שאחר כך יתגבר יצרו עליו שאין אדם ניצול בכ"י ע"פ הרוב מ"מ כיון שבשעת מעשה הי' בגדר עשה תשובה שיעיד עליו היודע תעלומות על שברון לבו אף שאחר כך נתגבר עליו יצרו וחוזר לסורו מ"מ לשעתו הי' צדיק גמור (כמו שהוכחנו מגמרא קדושין הנ"ל) וז"ש גם כן בעולת התמיד שהוא מכפר על כל ישראל על הרהרו הלב והוא גם כן עם התשובה. רק דלא הי' מועיל כאמור רק עם העולה וז"ש ובידו עון שזה נקרא עון (וכן נרמז הן בעוון מלא כו' צד א' מעון, על עטיו של נחש, כמ"ש מ"ת ר"פ תזריע לגי' ילקוט) וז"ש הלשון לא לן אדם בירושלים כו' וקשה דהא התמיד מקריבין מתרומת הלשכה שהוא משקלי ישראל מכל א"י, ואף בחו"ל הי' שולחין שקלים, והי' לו לכפר על עון ישראל מכל מקומות מושבותיהם, אך לפי האמור בחו"ל או בשאר א"י שלא ידעו בכיוון זמן הקרבת התמיד, ל"ש כאלו הקריב נפשו שיועל התשובה על הרהור הלב, מה שאין כן בירושלים שהי' אנשי מעמד שעמדו על הקרבת התמיד, וכל א' גמר בנפשו להקריב נפשו לפני הקב"ה, שפיר אמר שלא לן אדם בירושלים ובידו עון שהועיל התשובה ע"י הקרבת התמיד כאמור, ושבת זמן תשובה כמ"ש (פרדר"א פי"ט) דכתיב טוב להודות לד' שכל מי שמודה ועוזב כו' מועיל התשובה אף לקלקול זה, וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צד ובזוה"ח תשא מד ב) דשבת ברזא דברית שאז הזמן לתקן פגם הברית וזש"נ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהפוגם בזה נקרא רע כמ"ש בזה"ק (ח"א ריט ב) וגמרא (נדה יג:) וע"י שמירת שבת כדת זוכה לתקן מדת צדיק כאמור, וזהו שנסמך בפרשה תרומת הדשן לתורת העולה לזכר עפרו של יצחק שצבור ע"ג המזבח שגם הוא זכה ע"י מס"נ שהי' יצר הרע פסק ממנו וכמ"כ בהקרבת העולה לכפר על הרהור הלב כאמור: