Responsa על משלי 1:8

רוב רובם של פוסקי זמננו הסכימו שלכתחילה עדיף, שכל מתפלל יחזיק במנהג אבותיו¹הגראי"ה קוק (מודפס בשו"ת "אורח משפט" סי' טז-יח), הגרי"א הענקין (ב"עדות לישראל" אות ס, ומודפס בכתבי הגרי"א הענקין ח"א עמ' 156), הגרצ"פ פרנק (שו"ת "הר צבי" או"ח ח"א סי' ד), הגר"מ פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה" או"ח ח"ג סי' ה), הגר"מ ראטה (שו"ת "קול מבשר" ח"ב סי' יב), הגרי"י וייס (שו"ת "מנחת יצחק" ח"ג סי' ט), ויבדלח"ט הגרא"י וולדנברג (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ז סי' כח), והגרב"י זילבר (שו"ת "אז נדברו" ח"ג סי' מח (א)). העדיפות היא מצד "ואל תטש תורת אמך" (משלי א, ח, ועי' בגמ' חולין צג ע"ב).
עם זאת, עיין בשו"ת "פסקי עוזיאל" (סי' א), בשו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ב או"ח סי' ג) ובשו"ת "יביע אומר" (ח"ו סו"ס יא).; ועל כן, גם מי שכבר שינה ומתפלל בהברה אחרת, עדיף שיחזור להברת אבותיו. בפשטות, עדיפות זאת קיימת גם אם הוא מתפלל בקביעות בבית-כנסת שבו הציבור מתפלל בהברה אחרת מזו שהוא חוזר אליה²ע"פ שו"ת "אגרות משה" (או"ח ח"ד סי' לג), שו"ת "עשה לך רב" (ח"א סי' סו), וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא חילקו בין יחיד המתפלל בבית-כנסת באופן עראי לבין מי שמתפלל שם בקביעות. ושלא כב"עדות לישראל" (שם אות סה), ובשו"ת "בני בנים" (לנכדו של הגרי"א הענקין, בח"ב סי' א עמ' יא)..

כל המנהגים שאמרו חכמים שיש לילך אחר המנהג זהו מנהג שנהגו לעשות [סייג והרחקה כגון ההיא דתניא (פסחים נ’) מקום שנהגו לעשות] מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים שלא לעשות אין עושים דמן התורה אסור לעשות מלאכה מחצות ואילך שהתחיל זמן שחיטת הפסח ויש מקומות שעשו הרחקה ונמנעו מעשות מלאכה כל היום ואין לשנות המנהג וכן ההיא דתנן (פסחים נ"ג) מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין מקום שנהגו להדליק נר בליל יה"כ מדליקין שלא להדליק אין מדליקין מקום שנהגו (פסחים נ"ד) לעשות מלאכה בתשעה באב עושין שלא לעשות אין עושין ואמרינן בגמרא (פסחים נ’) בני ביישן נהוג דלא הוי אזלין מצור לצידון במעלי יומא דשבתא אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך כל אלו המנהגים הם לדבר מצוה לעשות סייג והרחקה ואמרו חז"ל שאין לשנותן אבל אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפילו הנהיגו גדולים את המנהג דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה [ואפילו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית אין לה כח לעקור דבר מן התורה] אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום עשה ואפילו הוא נביא אין שומעין לו אם לא הוחזק לנו כאליהו בהר הכרמל ששמעו לו לשחוט קדשים בחוץ ומשום מגדר מילתא ולא מיבעיא מנהג של עבירה שיש לשנותו אלא אפילו מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול יש לבטל המנהג כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ’) בני חוזאי נהגו דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו ואמרו ליה לרב יוסף אמר להו ניכלה זר באפייהו משום דחיישינן דילמא אתו לאפרושי מחיוב על הפטור ומהפטור על החיוב כי מתוך המנהג יהיו סבורין דאורז מין דגן הוא וכן אמרינן בירושלמי במקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג פי' אם יש רפיון בהלכה שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה וראית שנוהגין הלך אחר המנהג דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן אבל במקום שאין רפיון בהלכה אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה זה דין מנהגים שהן בענין איסור והיתר ובענין ממון יש כח ביד בית דין לתקן תקנות בענין ממון לפי הזמן והצורך אפילו להעביר מדין תורה וליטול מזה וליתן לזה כדתניא בפ"ק דבתרא (ח’) ורשאין בני העיר להתנות על השערים והמדות ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן פי' להסיעו להעביר [אדין] מדברי תורה על קיצתן שעשו ואמרינן ביבמות פרק האשה רבה (פ"ט) אמר ר' יצחק מנין שהפקר בית דין הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו רבי אלעזר אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה האבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין [את העם] כל מה שירצו וכל זה בתקנה שבית דין מתקנים ומפקירים ממון זה ונותנין אותו לזה אבל על פי המנהג לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה דבשלמא בענין איסור מתפשט המנהג שנהגו כל בני המדינה לנהוג איסור בדבר אחד אף על פי שבשאר מדינות נוהגין היתר כגון תרבא דאיתרא שבני ארץ ישראל אוכלין אותו ובני בבל נהגו בו איסור וכן עשיית מלאכה בערבי פסחים ובט' באב וכיוצא בהן אבל ממון מה שייך מנהג תקנת נישואין שעשו חכמים הראשונים אינו מפורש בה ואפילו לא ברמז שנתנו כח לאשה להנחיל נכסיה למי שתרצה והדור שעמדו אחריהם והתחילו במנהג זה שהאשה מנחלת נכסיה למי שתרצה וכתבו הסופרים וחתמו העדים ודאי מנהג של טעות היה ואף אם היה באותו הדור דיין שדן לקיים מה שכתבו הסופרים ועל ידי כך פשט המנהג אין זה המנהג שראוי לסמוך עליו לענין הוצאת ממון דאי אפשר להוציא ממון אלא בתקנת בית דין ודאי אם היה הדיין מפרש דבריו שהוציא הדין מתוך תקנת הראשונים היינו שומעין לו אבל ראיתי דברי הדיין שדן מתחלה שהאשה יכולה להנחיל למי שתרצה והוא לא פירש שהוציא דין זה מתוך התקנה אלא נראה לו לדון כך ולאו כל כמיניה להוציא ממון אלא בהפקר בית דין וכן שמעתי מדיין אחד שעמד אחר הדיין הראשון ודן כדיין הראשון ולא היה יכול לברר זה מתוך התקנה אלא היה דן כפי המנהג וכפסק הדיין הראשון ואמרתי שאין זה מנהג שראוי להוציא ממון על ידו הלכך אפי' נהגו כן דור אחר דור ע"פ הראשונים פשט טעות המנהג וצריך לבטלו כי הוא לעבור על דברי תורה להעביר נחלה מן הראוי ליורשה שלא על פי הפקר בית דין ועוד כי חכמי התקנה הראשונים הטילו חרם שלא לעבור על התקנה ולא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה וחכמי הדור שעמדו אחריהם אם נמלכו לשנות את התקנה בגרעון או בתוספת היו צריכין לעשות קיבוץ והסכמה להתיר תחלה את החרם שהטילו הראשונים ואח"כ יחדשו מה שירצו וכל זמן שלא עשו זה אין כח במנהג לבטל את התקנה נאם אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.

בימינו, שברוב המקומות אף באותה העיר קבוצות שונות בעלות מנהגים שונים, לא חל דין "מנהג המקום" על חברי בית-כנסת מסוים. על כן לא יעזוב אדם מנהג אבותיו כדי לנהוג כמנהג רוב מתפללי בית-הכנסת שלו, גם כאשר זה מרכז חייו הקהילתיים. הכלל הקובע הוא "שמע בני מוסר אביך ואל-תטוש תורת אמך" (משלי א, ח)¹חולין (צג ע"ב), תוספות שם ד"ה משום אל תיטוש..