Responsa על שמות 21:22

יא. בכל המקרים המנויים לעיל בסעיפים ז-י אין גם חובת הזנה²²אמנם המנחת שלמה (חלק א סי' צא אות כד) כתב: "מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים... שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו, אבל מותר להימנע מתרופות הגורמות סבל". בדומה לזה הובא בשמו בנשמת אברהם (יו"ד סי' שלט ס"ק ד) שיש להבדיל בין "טיפולים הממלאים את צרכיו הטבעיים של החולה או המקובלים כשגרתיים" ובין "טיפולים שהם מחוץ לגדר השגרה" שאותם אין להמשיך. ברם דברים אלה אמורים בחולה שהיה בן קיימא והייתה לו חזקת חיים, ואין ללמוד מהם לעניין פג שלגביו קבע הגרש"ז באופן גורף ש"אין חיוב לטפל".
תוקף להבחנה זו יש להביא ממה שכתבנו (לעיל הערות 5 ו-20) שאם מצד האפשרות להצלתו לחיי עולם אין חובה לטפל בו - נוכל לראותו כמי שאכן לא יטופל, וממילא יחזור דינו להיות כבן שמונה שבימי חז"ל שאין צורך להאריך את חיי השעה שלו, וכדברי הגרש"ז אוירבך עצמו (מובאים בכמה מקומות, עיין לעיל הערה 5): "חיי שעה של נפל - לאו כלום".
[עיין עוד במובא משמו בספר ועלהו לא יבול (חלק ב עמ' קלו-קלז) לגבי תינוק שסובל מתסמונת מולדת הצפויה להביא למותו הקרוב, אך גם שם מדובר בילד שמצבו סופני אך אינו נפל, וראה לעיל הערה 16 שאין להשוותם].
עיין עוד בציץ אליעזר (חלק יד סי' פ) שמבאר כי במצב שבו אין חובת הצלה ומותר להסיר את הדברים המעכבים את המוות (ובכלל זה ניתוק מכשירי ההנשמה, אם כי להלן נראה שבתשובתו בחלק יז סי' עב חזר בו בנקודה זו) היתר זה כולל גם הפסקת הזנה. אמנם לדעתו (שם ובחלק יג סי' פט) היתר זה תקף רק בגוסס שאין לו נשימה עצמונית כלל ואין סיכוי לחידושה, להבדיל ממי שיש לו סיכוי לכך, ולו גם לזמן קצר. אך נקודה זו, (הנובעת מעמדתו שיש להאריך חיי שעה של כל אדם אחר אף בניגוד לרצונו וכאשר הוא סובל, עמדה שעליה חולקים רוב הפוסקים כפי שביארנו לעיל) אינה קשורה לעיקרון לפיו הפסקת הזנה גם היא אינה אלא מניעת הצלה.
ראוי לציין כי בניגוד להפסקת הנשמה שעלולה לגרום למוות מיידי, הפסקת הזנה אינה גורמת לכך, ומבחינה זו היא קלה יותר (עיין להלן בהערה 35, וכפי שיבואר שם הבחנה זו משתמעת גם מהציץ אליעזר). אמנם הרב משה הרשלר (הלכה ורפואה, חלק ב, חיוב הצלה בחולים ומסוכנים, פרק ב אות א) כתב שהמונע מזון או תרופות מאדם ועל ידי כך גורם למותו נחשב לרוצח בגרמא, וראייתו מהרמב"ם (הלכות רוצח ב, ג-ד). לפי זה היה מקום לאסור זאת גם בנפל. אולם מדברי הפוסקים שהתירו הימנעות מהנשמה וכדומה במצבים מסויימים (כנ"ל) נראה שלא כדבריו. גם עיקר טיעונו של הרב הרשלר והראיה שהביא לדבריו תמוהים, שכן הרמב"ם עוסק במי שמונע מחברו גישה למזון באופן אקטיבי ("כפתו עד שמת ברעב") ואין הדבר דומה למי שנמנע מהזנתו של חולה או תינוק שאינו יכול, בדרך הטבע, להזין את עצמו. נראה שהימנעות כזו אינה רציחה אלא הימנעות מהצלה, שאסורה בדרך כלל משום "לא תעמוד על דם רעך" ו"והשבותו לו", אך במצב שבו אנו עוסקים אין בה איסור לדעת רוב הפוסקים. עם זאת הימנעות מהזנה עלולה להביא לסבל של רעב שבדרך הטבע הוא גם ממושך יותר מהסבל שעלול להיגרם על ידי הימנעות מהנשמה, שכן אם אין נשימה עצמונית - ימות המטופל תוך זמן קצר ביותר, ואילו העדר מזון או אף נוזלים יגרום למוות רק לאחר זמן ממושך יותר, אלא שהמשך ההזנה והארכת החיים על ידה עלולים לגרום להארכת סבל אחר. כבר הדגשנו שגם כשאין לנקוט במאמצי הצלה יש להשתדל למנוע סבל מיותר מן הפג. על כן ההחלטה בעניין מסורה לצוות הרפואי שישקול לגופו של עניין מה הדרך העדיפה ביותר מבחינת השיקול של מיזעור הסבל., אך יש להשתדל למזער את הכאבים ואת הסבל²³כנ"ל סע' ד ובהערה 6. מותר לעבור על איסור מוקצה ואמירה לגוי בשבת לשם כך, כנ"ל (שם ובהערות 8-7).. טיפולים שיימנעו סבל ועלולים לקרב את המיתה באופן עקיף - מותרים²⁴כך כתבו אף לגבי גדול, שבוודאי יש לו חזקת חיים ויש חובה להצילו, הציץ אליעזר (חלק יג סי' פז וחלק יד סי' קג), הנשמת אברהם (יו"ד סי' שלט סוף ס"ק ד, במהדורת תשס"ז שם ס"ק ד [2, א, 2], ראה גם במאמרו של הרב נפתלי בר אילן הנ"ל בסופו ובהערה 48 בשם הגרש"ז אוירבך), הרב שלמה קורח (ספר אסיא ד, עמ' 264-263 בתגובה לדברי הרב נבנצל שם עמ' 262-263), מנחת שלמה (חלק ב סי' פב אות א [ובמהד' תניינא סי' פו אות ב]) ושלחן שלמה, ערכי רפואה (חלק ב, ערך חולה סופני עמ' ד-ז, והיא היא תשובתו של הגרש"ז אוירבך לפרופ' שמעון גליק שנדפסה באסיא נט-ס עמ' 46 ובספר אסיא יא עמ' 3).
בדברי הגרש"ז אוירבך (שם) מבואר שמותר לעשות כך אף כשאי אפשר לשאול את דעתו של החולה עצמו. ואף על פי שמדברי האגרות משה (חו"מ חלק ב סי' עג סוף ס"ק א) נראה שלדעתו אין לתת תרופות להקלת הכאבים אלא אם כן "איכא סמי מרפא שיקילו היסורין ולא יקצרו אף רגע מחייו", מכל מקום למעשה מקובל ומסתבר להורות כדעת רוב הפוסקים הנ"ל, ועיין עוד בשו"ת במראה הבזק (חלק ו סי' עח). , ובלבד שלא מדובר בפעולה שתביא בפני עצמה למיתתו הוודאית²⁵נשמת אברהם ושלחן שלמה הנ"ל בהערה הקודמת.
תנאי נוסף העולה מדבריהם ומפורש גם במנחת שלמה (שם) ובציץ אליעזר (שם) הוא שלא יתנו חלילה טיפול מתוך כוונה לגרום (גם) למוות. דברים אלה תקפים גם בנדון דידן, שהרי גם לגבי עובר כתבו תוספות (סנהדרין נט ע"א ד"ה ליכא, חולין לג ע"א ד"ה אחד עכו"ם) שאף על פי שאין ישראל נהרג על הריגת עובר, מכל מקום מוזהר עליה (ועיין גם בחידושי הר"ן חולין נח ע"א ועוד). כך משמע גם מהגמרא בנדה (לא ע"א) שאפילו על פעולה העלולה בגרמא להביא למיתת העובר אמרו: "הרי זה כשופך דמים". כן מוכח גם מהרמב"ם (הלכות רוצח א, ט) שביאר שההיתר להרוג עובר כדי להציל את חיי האם הוא מפני שהעובר הוא רודף.
וראה גם בחוות יאיר (סי' לא), נודע ביהודה (תניינא, חו"מ סי' נט), חקרי לב (או"ח סי' נח), מהר"ם שיק (יו"ד סי' נה) ועוד.
וכן הסכמת הפוסקים האחרונים, ראה באחיעזר (חלק ג סוף סי' סה), משפטי עזיאל (חלק ד חו"מ סי' מו-מז), עמוד הימיני (סי' לב), אגרות משה (חלק ב, חו"מ סי' סט-עא וסי' עג ס"ק ח), ציץ אליעזר (חלק ז סי' מח פרק א, חלק ח סי' לו, חלק ט סי' נא שער ג פרק א-ג, חלק יג סי' קב, חלק יד סי' כז וסי' ק, חלק כ סי' ב), נשמת אברהם (חו"מ סי' תכה ס"ק א), שלחן שלמה (ערכי רפואה חלק ג ערך הפלה מלאכותית בשם הגרש"ז אוירבך ועוד), יביע אומר (חלק ד אבן העזר סי' א), משנה הלכות (חלק ה סי' שו, חלק ז סי' רפא, וחלק יד סי' רעד-ערה). עיין עוד שדי חמד (פאת השדה, מערכת האלף כלל נב, ושיורי הפאה כלל יט), נשמת אברהם (הנ"ל) ואנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך הפלה עמ' 159-152) שסקרו את הדעות השונות.
לדעת כולם יש איסור בכך ולא נחלקו אלא בגדרו ובחומרתו, וממילא באפשרות ההיתר במקרים חריגים. כיון שכך נראה ברור שגם נפל שאין חובה להחיותו ושבוודאי ימות בתוך זמן קצר, אינו קל מעובר ואסור להרגו. גם מלשון הרמב"ם (הלכות רוצח ב, ו): "אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו ... הרי זה נהרג עליו ... והוא שכלו לו חודשיו, אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו", משמע שיש איסור, אלא שאין חיוב מיתה.
אמנם לכאורה היה מקום לטעון שהאיסור הוא רק בעובר כיון שיש סיכוי, ואף רוב, שסופו להיוולד כבן קיימא ולהאריך ימים, וכן בנולד קודם סיום תשעה חודשי הריון שיש סיכוי שישהה שלשים יום וייצא מכלל נפל, מה שאין כן בנפל ודאי (עיין בביאור המזרחי על התורה, [שמות כא, כב] שכתב כי ההורג עובר פטור מחמת הספק, שמא עתיד להיות נפל. ולפי דבריו יתכן שההורג עובר דינו פטור אבל אסור מספק, ובנפל ודאי אין ספק וממילא אין איסור).
ראה גם בנודע ביהודה הזכיר את סברת השואל, הר"י פיק: "דלא כלו חודשיו הוא גרע מטריפה", וכתב על חילוק זה הנודע ביהודה עצמו: "הנה זה בודאי לא כלו חודשיו ונולד כך הרי סופו למות, אבל הורג עובר במעי אמו קודם שכלו חודשיו, מה ענין זה לטריפה? טריפה היה סופו למות אף שלא היה זה הורגו, אבל עובר במעי אמו, אם לא היה זה הורגו אולי היה משלים ימי עבורו והיה נולד כדרכו?".
מכל מקום להלכה ודאי שאי אפשר להקל בדיני נפשות על סמך חילוק שאינו הכרחי אף שהוא אפשרי. ועוד, שיש להוכיח ההפך מחילוק זה:
א. מלשון הרמב"ם הנ"ל משמע שמשווה בין ה"נולד לפחות מתשעה" ל"נפל" לעניין רציחה, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, שבשניהם יש איסור להרגם ולא מספק.
ב. הנודע ביהודה הנ"ל דחה את הסברה שנאמרה לעיל, והוכיח שהפטור ממיתה על הריגת עובר אינו נובע מכך שהעובר הוא ספק נפל, וממילא אין בסיס לחידוש שבנפל אין כלל איסור רציחה.
ג. במשפטי עזיאל (חלק ד סי' מו) האריך לבאר שאדרבה נפל חמור מעובר, ולדעתו עובר אינו קרוי כלל נפש, ואילו נפל קרוי נפש והתמעט רק מ"איש".
(אמנם מהמשך דבריו נראה שכוונתו רק לספק נפל, אך נפל גמור שווה דינו לעובר, שחיותו היא, לדבריו, מחיות אמו. ומכל מקום גם לגבי עובר יש איסור בהריגתו.
ד. במשנה בערכין (א, ד) נאמר: "האשה שיצאה ליהרג - אין ממתינין לה עד שתלד". ובגמ' (שם ז ע"א) מבואר שהמקור לכך הוא מריבוי: "ומתו גם שניהם - לרבות את הוולד". בהמשך הגמרא אמרו: "האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבוא לידי ניוול". מסוגיה זו למדו לדין הריגת עובר, ויש שהוכיחו (ראה למשל משפטי עזיאל וציץ אליעזר שהובאו לעיל) ממנה שיש להקל בכך אם יש בכך צורך רפואי לאם (גם אם אין סכנה לחייה) וכדומה.
לעומתם יש שדחו את ההוכחה וחילקו בין עובר זה שבוודאי ימות בקרוב, כשתהרג אמו, ובפרט שהרי למדו מן הפסוק שגם הוא ייהרג, וממילא יש לומר שמותר להרגו אף לפני אמו ולא רק עמה, לבין עובר שיש לו סיכוי לחיות (ראה בחוות יאיר, אגרות משה ויביע אומר הנ"ל).
על כל פנים מוכח מכאן שאפילו עובר שבוודאי ימות בקרוב, לא התירו להרגו אלא מכוח הדרשה מן הפסוק ו"כדי שלא תבוא לידי ניוול" (שהוא דין תורה, ראה סנהדרין נב ע"ב). עיין עוד ברדב"ז (חלק ב סי' תרצה) שנשאל על "נשים שמתות מחמת לידה, והולד מפרפר בבטנה, והנשים מכות על בטנה לקרב את מיתתו", דהיינו שהעובר בכל מקרה ימות בקרוב, והדיון הוא רק על קירוב מיתתו. וכתב: "ראוי לגעור בנשים העושות ככה משום דמחזי כעין רציחה". ואחרי שביאר שלדעתו אין זו רציחה ממש כיון ש"אית ביה תרתי לריעותא, חדא שלא היה לו חזקת חיות. ותו, כיון שאין קורעין את אמו ודאי ימות מיד", כתב: "ומכל מקום מונעין אותן שלא יקרבו את מיתתו בידים". ואם כן כל שכן בנפל שכבר נולד.
(יש להעיר על הנאמר באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך ילוד עמ' 925) שכתב כי הפוסקים נחלקו אם הריגת נפל מותרת או אסורה, וציין (בהערה 460) לתורה שלמה (שמות פרק כא אות רלו) שכתב שיש מחלוקת בעניין זה בין הצידה לדרך למרכבת המשנה. ברם הצידה לדרך ומרכבת המשנה עסקו בעוברים ולא בנפל שכבר נולד, ואם כוונתו ללמוד דין נפל מדין עובר - אין סיבה לציין כמקורות לדיון רק את דבריהם, בשעה שיש ספרות ענפה בשאלת הריגת עובר, [ובתורה שלמה עצמו אכן ציין למקורות רבים נוספים]).
ראוי לציין שגם לדעות שהקלו לגבי הפלה כאשר העובר צפוי להוולד עם מומים חמורים (כגון העמוד הימיני והציץ אליעזר הנ"ל), נראה שכאן אין להקל בהריגת הוולד, שכן יש לחוש לסברה הנ"ל שנפל שכבר נולד חמור מעובר. ועוד, שאם הקלו בהפלה מתוך התחשבות בסבל העתידי הממושך הצפוי לעובר זה ולהוריו שאין דרך למנעו אלא על ידי ההפלה - אין זו ראיה להקל בהריגת נפל, שבכל מקרה צפוי למות בקרוב (ועל כל פנים אם לא נאריך את ימיו באופן מלאכותי) ולא ימשך הסבל עוד, שבזה ודאי יש לחשוש לדעת המחמירים בספק נפשות.
עוד ראוי לצייין שלדעת מו"ר הגרנ"א רבינוביץ (לעיל בהערה 7) האיסור שנאמר בבן שמונה שאסור לטלטלו הוא מחשש שהדבר יקרב את מיתתו ודומה לדין גוסס שאסור להזיז בו אבר.
כמו כן ברור שבהריגת נפל באופן אקטיבי שייכים דברי הגרש"ז אוירבך (הובאו בנשמת אברהם, במאמר הנ"ל של הרב נפתלי בר אילן, באנציקלופדיה הלכתית רפואית ובתשובת הרב פרופ' שטיינברג אלינו, וכעין זה במשנת חיי שעה ובשלחן שלמה, שהזכרנו לעיל הערה 5 ולהלן הערה 32), שזילזול בחיי נפל, ובנדון דידן בהריגתם בפועל עלול להביא לזילזול גם בחייהם של פגים שאפשר להצילם. וכאן שמדובר על הריגה ממש, הדבר אף עלול להביא לזלזול בחיי חולים סופניים אחרים עד כדי המתת חסד ח"ו, ושמא טעמו של הרדב"ז: "מחזי כעין רציחה", קרוב אף הוא לטענה זו..