תלמוד על משלי 3:11

הלכה: אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר גַּמְדָּא. אַל תָּקוֹץ בְּתֽוֹכַחְתּֽוֹ. אַל תַּעֲשֵׂם קוֹצִים קוֹצִים. אָמַר רִבִּי לִֵוי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֵינוֹ בְדִין שֶׁיְּהוּ בָנַיי מִתְקַלְלִים וַאֲנֵי מִתְבָּרֵךְ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. לֹא מִטַּעַם הַזֶּה. אֶלָּא זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא פוֹתֵחַ בְּדָבָר טוֹב וְחוֹתֵם בְּדָבָר טוֹב. לִֵוי בַּר פָּאטִי שָׁאַל לְרַב חוּנָה. אִילֵּין אָרוּרַייָא מָהוּ דִּיקְרִינוֹן חַד וִיבָרֵךְ לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן. אָמַר לֵיהּ. אֵין לָךְ טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אֶלָּא קְלָלוֹת שְׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּקְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֶה תוֹרָה. רִבִּי יוֹנָתָן סַפְרָא דְגוּפְתָּא נְחַת לְהָכָא. חֲמָא לְבַר אָבוּנָא סַפְרָא קָרֵי שִׁירַת הַבְּאֵר וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ. וְעָֽבְדִין כֵּן. אֲמַר לֵיהּ. וַאֲדַיִין אַתְּ לְזוֹ. כָּל־הַשִּׁירוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן. אִישְׁתָּאָלַת לְרִבִּי סִימוֹן. אֲמַר לוֹן רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי. אֵין לָךְ טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אֶלָּא שִׁירַת הַיָּם וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּקְלָלוֹת [שְׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּקְלָלוֹת] שֶׁבְּמִשְׁנֶה תוֹרָה. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. אֲנִי לֹא שָׁמַעְתּתִּי. נִרְאִין דְּבָרִים בָּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. תּוֹמַנְתֵּי פְסוּקַיָּא אֲחַרַיָיא דְמִשְׁנֶה תוֹרָה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן. בְּלֹא כָךְ אֵין הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. לָכֵן צְרִיכָה. רֹאשׁ חוֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת.

מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות א"ר חייא בר גמדא מה טעם דכתיב (משלי ג׳:י״א) ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצים קוצים: