תלמוד על רות א:17

אמרו עליו על רבי חנינא בן תרדיון שפעם אחת נתחלפו לו מעות פורים במעות של צדקה והיה יושב ותמיה ואמר אוי לי שמא נתחייבתי מיתה לשמים. עד שהיה יושב ותמיה בא קסטינר א״ל רבי גזרו עליך לכורכך ולשורפך בתורתך ולישראל עמך ועמד וכרכוהו בתורתו והקיפוהו חבילי זמורות והציץ בו האור והיה אור מצטנן ומתרחק ממנו. עמד קסטינר בבהלה א׳׳ל רבי אתה הוא שגזרו לשורפך א״ל הן. א״ל ולמה האור מכבה א״ל נשבעתיו בשם קוני שלא יגע בי עד שאדע אם גזרו עלי מן השמים המתן לי שעה אחת ואודיעך. היה קסטינר יושב ותמיה אמר הללו שגוזרין מיתה וחיים לעצמן למה עול מלכות עליהן. א׳׳ל קום לך וכל מה שמלכות רוצה לעשות בי יעשה אמר לו ריקה הסכימה עלי גזרה מן השמים ואם אין אתה הורגני הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים ונמרים ואריות וזאבים והרבה נחשים ועקרבים שיפנעו בי אלא סוף שהמקום עתיד ליפרע דמי מידך. וידע קסטינר שכך היא המדה מיד עמד ונפל על פניו וכיון אבד והשמיע קולו מן האש ואמר באשר תמותי אמות ושם אקבר באשר תחיה אחיה מיד יצתה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקסטנירו מזומנין לחיי העולם הבא. ר׳ אליעזר אומר הנותן שלום לרבו חייב מיתה. בן עזאי אומר כל הנותן שלום לרבו ומחזיר לו שלום וחולק על ישיבתו חייב מיתה. וכל האומר דבר משם חכם שלא אמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר (אסתר ב׳:כ״ב) ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי ואיזהו רבו כל שלמדו משנה וש״ס אבל לא מקרא דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו. רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו. (ואם היה סומא לא יאמר לו שקעה החמה אלא יאמר לו סלוק תפלתך):