Chasidut su Salmi 2:1

עוד באופן אחר על המדרש הנ"ל פרה אדומה ראה. דהנה אמרו רז"ל (מדרש רבה חקת) פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וכבר פירשתי (בפרשת חקת) הרמז בו. וכעת אומר דבר אחר, דמרמז כי ברשעים מי שאינו מכסה פשעים, בא לידי טהרה ותשובה, כמ"ש (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וכמו שאמרו רז"ל (יומא ט' ע"ב) הראשונים שנתגלה עונם וכו', וכמו שפי' הפסוק (איכה א' ח) חטא חטאה ירושלים וגומר, מה שאין כן בעל מעשים טובים המפרסם מעשיו הטובים, כמו שפירש בספר בינה לעתים בפסוק (שמואל א' כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה וגו', ובפסוק (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר וגו', ובפסוק (משלי טז כו) נפש עמל וגו', עיין עליו (בדרוש ל"ד). והנה איתא (שבת ס"ז.) אילן המשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא כדי להודיע צערו לרבים, ועיין בערוך ערך סקר, כי הוא צבע שאין מצוי כל כך באילנות מצד עצמו, וכן פרה אדומה, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' יח) אם יהיו חטאיכם כשנים, ר"ל שלא יכסה פשעיו ויתודה עליהם בפרסום, אז כשלג ילבינו, והבן. והנה מכל המעשים טובים שעשה משה, לא פרסמה התורה רק בענוה (במדבר יב ג), ומזה נראה כי עיקר זכותו על ידי זה, ולכך ראוי לגדולה ולכבוד כדרך הבורח מן הכבוד, כמו שאמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), מה שאין כן הרודף אחר הכבוד כמו שאמרו רז"ל. ואם כן איך יכול לחלוק על גדולתו לומר שראוי לו, כי אם יאמר כן, הרי אינו ראוי לו, כי הלא העיד הכתוב שמה שזכה משה לנבואת פנים אל פנים, היה על ידי הענוה היתירה והיא גדולתו. וזה מבואר ממש בפירוש בסוף פרשת בהעלותך, וכמו שפירשתי שם דפסוק והאיש משה וגו', הוא הצעה למה שנתבאר שם מנבואת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), עיין בחידושי לחולין דבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכשם שהוא מתנהג בענוה, כך הקב"ה מתנהג עמו, והבן. אך מכיון שראה קרח שדין של פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, ולמה, רק הוא לרמז על זה הענין שכתבתי, ואם כן מדת ענוה של משה נסתר לפי דעתו של קרח, דלא האמין כל כך שלא כתב משה אות אחת מדעתו, כמבואר מדבריו בטלית שכולה תכלת (תנחומא קרח סי' ב'), אם כן לפי זה יכול לחלוק עליו כיון שאין הגדולה תולה בענוה, דהא לפי דעתו הענוה של משה גרוע מאד והוא נשא ושפל ח"ו, כמו שפירש בשבט מישראל (בתהלים סי' נ"ח) הפסוק בישעיה (ב יב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, לכך נושאו לבו לחלוק. ועל פי זה מבואר סמיכת הסדרים כמו שדרש ר' יוחנן במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א) מקרא (תהלים קיא ח) סמוכים לעד לעולם וכו', ועיין שם מה שכתבתי על הגליון לפרש אמרם (ברכות י' ע"א) למה נסמכה פרשת אבשלום (תהלים ג א) לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב א), שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכי נמי הוה). ועל פי זה אתי שפיר מה דנענש קרח אף שכבר אמר יעקב בנבואה ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט ו), ונדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) על ענין קרח שנאמר (במדבר טז ג) ויקהלו, כי בסוף בהעלותך מבואר ענין ענוה של משה שזכה מזה לנבואה יתירה, ובפרשת שלח שהגדולה תולה בזה, על פי מה שביארתי בתרגום יונתן בן עוזיאל כד חמא משה ענותנותו וכו', ואף על פי כן בא קרח ורדף אחר הכבוד וחלק על משה מכח הגדולה, ובאמת קשה מאד להבין טעותו, ולזה נסמך פרשת חקת לומר כי מזה נצמח טעותו, ולכל זה כיון המדרש כנ"ל.

וכן הוא בזה כי אם לא היו ישראל בנים לקודשא בריך הוא ושכינתא עמוסים מני בטן. והיו בבחינת עבדים המשוררים לפני בורא כל עולמים ברוך הוא לא היה גדול עוונם כל כך במה שהם מנתקים מותרות האהבה שבינם לאביהם. אבל באמת ישראל הם בנים ממש ותגדל מאוד חמת ה' וחרון אפו על העכו"ם במה שהיו מבטלים את ישראל מתורה ומצוות וקוצצים יד בניו מלשורר לפניו. ולזה רמז המשורר באומרו (תהלים ב', א'-ג') למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו וגו'. שכל הגוים מתיצבין על ה' ועל משיחו באומרם ננתקה וגו' כלומר שינתקו חבלי מוסרות האהבה שבין ה' ומשיחו בני ישראל, ונשליכה ממנו עבותימו אלה העבותות האהבה שבינם ולבטל תענוג ונחת רוח ה' מה שמקבל מעבודתם. ואז יושב בשמים ישחק וגו' וידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו וגו' כי הנה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך וגו'. כלומר כיון שאנחנו בנים ממש והם כקוצצים יד הבן המשורר לפני אביו. ודאי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. ועל כן שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וגו' תרועם בשבט ברזל וגו'. והנה מה שכל ישראל בכלל נקראים בני ישראל הוא הכל עבור הנזכר שנקראו בנים למקום והם בני ישראל ממש ישראל סבא בסוד הכתוב (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל כי הקב"ה כביכול קרא עצמו ישראל כנודע. וישראל הם בניו ונקראים בני ישראל. אשר על כן הנה המדינים הרשעים הללו הם באו לכל זה ורצו לנתק ולהפריד קשרי עבותות האהבה ממקומו של עולם ברוך הוא אל ישראל. והפקירו בנותיהן לזנות עמהם והקב"ה שונא זימה הוא ועל ידי זה ישליכום מעל פניו ויהיו ככל הגוים בית ישראל. וסברו שיהיו כקוצץ יד המשורר לפני המלך שכשבטל הדבר בטל אהבה. ולזה אמר הקב"ה אל משה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים כלומר כיון שהם בני ישראל בנים אמיתיים למקום והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כביכול ברוך הוא וברוך שמו כמאמר הכתוב (זכריה ב', י"ב). ונקמתם נקמתי הוא כי כיוונו לבטל תענוג השעשוע הנחמד ונעים חביב לפני מבני. כמאמר הכתוב (דברים ל"ב, ל"ה) לי נקם ושלם. כלומר הנקמה שלי הוא כי המה באו על ה' ועל משיחו לבטל תענוג ורצון המלך ולהשמיד את בניו מפניו. ולזה אמר הכתוב (תהלים צ"ד, א') אל נקמות ה' אל נקמות הופיע וגו'. שתי נקמות נקמת ה' ונקמת ישראל, והכל אחד. כי מה שאל נקמות מופיע לנקום נקמת עמו, הנה אל נקמות ה' הוא. כי מה שרוצים לעשות לישראל, כביכול אליו הם נושאים עין לבטל ח"ו תענוגי שעשועיו. ולזה אמר כאן נקום נקמת בני ישראל כי נקמת הם שתי נקמות על שם בני ישראל שהם עם ישראל הנקראים בנים לקודשא בריך הוא וישראל סבא. וכוללם יחד בנקם הראשון שהוא אחד כי שניהם אחד הם נקמת ה' מה שבאו על ה' ועל משיחו כאמור. ועל כן אמר משה נקמת ה' לבד.

(לב:) אין מזכירין מלכות וזכרונות של פרענות. מלכויות כגון (יחזקאל כ׳:ל״ג) חי אני נאום ד' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכו' וזכרונות כגון (תהילים ע״ח:ל״ט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב וכו' אבל אם בא לומר מלכות של פרענות של עכו"ם כגון (תהילים צ״ט:א׳) ד' מלך ירגזו עמים וכגון (תהילים י׳:ט״ז-י״ז) ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו וכו'. ענין מלכות נקרא, מה שישראל מצידו ממליך את השי"ת, אף שבאמת הוא אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, וכבודו של השי"ת הוא תמיד בשלימות גם בלתי עבודת ישראל. מ"מ הישראל רוצה תמיד להכיר את המלוכה של השי"ת ורוצה תמיד לראות החיבור מן תפיסתו עם אורו של השי"ת, וכדכתיב (תהילים כ״ב:כ״ט) כי לד' המלוכה ומושל בגוים. שאצל האומות נקרא השי"ת בשם מושל, שהם אינם מכירים בתפיסתם שום חיבור עם אורו של השי"ת, רק שהשי"ת מנהיג אותם למעלה מדעתם, שאני אצל ישראל נקרא השי"ת בשם מלך, שרוצים תמיד להכיר בתפיסתם את החיבור עם אורו ית'. וזה הענין שאין מזכירין מלכות של פרענות, כגון אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, שמקודם כתיב שם (יחזקאל כ׳:ל״ב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה היינו שישראל מצידו אינו מכיר בתפיסתו את המלוכה של השי"ת, רק שהשי"ת אומר להם, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם, שהשי"ת ינהג אותם בהכרח, וזה הוא אצל ישראל פרעניות ממש, מאחר שישראל רוצה תמיד להכיר בתפיסתו את המלוכה של השי"ת. זכרונות, כגון ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, והיינו כי באמת השכל של האדם מחייב שהעונש של האדם אחר החטא היה צריך להיות בלי גבול, כי מאחר שחטא נגד הרצון של השי"ת, שזה הרצון הוא בלי גבול ובלי תכלית, ממילא מחייב השכל שהעונש ג"כ צריך להיות בלי גבול. אך השי"ת ברוב רחמיו וחפץ להיטב הציב שהעונש הוא בגבול, כי באמת השכר של השי"ת לטובה הוא בלי גבול, והיינו במקום שאדם מקיים את רצונו ית', מגביה השי"ת את תפיסתו למעלה עד שנתאחד יחד עם הרצון של השי"ת, וכשם שזה הרצון הוא בלי גבול, כך תפיסתו ומתן שכרו הוא ג"כ בלי גבול. אבל להיפך אצל עונש ח"ו הוא רק בגבול. והוא, כי באמת נגד הרצון של השי"ת אי אפשר לפעול כלום, רק כל ענין החטא הוא רק בתפיסתו, ותפיסתו הוא בגבול ממילא העונש הוא ג"כ בגבול, וזה, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, שהשי"ת זוכר לאדם שהוא רק בשר, והיינו שהוא רק בגבול ותכלית ולא יענוש אותו רק בגבול. וזכרון כזה הוא אצל ישראל פרעניות, אבל אם בא לומר מלכות של פרענות של עכו"ם, כגון ד' מלך ירגזו עמים, וכגון ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, והיינו כדכתיב (משלי כ״ה:ה׳) הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו, כי מזה שהאומות מרגיזין ומרעישין את הארץ, כדכתיב (תהילים ב׳:א׳) למה רגשו גוים. ומזה הירגזון אומר השי"ת עתה אקום יאמר ד', ומזה שהם מרעישין את הארץ שאומרים עזב ד' את הארץ. מזה בונה השי"ת יותר מלכות שמים בהתגלות. וזה ד' מלך ירגזו עמים, שמהירגזון שלהם יהיה בקרוב ד' מלך. וכן נמי הענין של ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, כי באמת כתיב (תהילים ט׳:ז׳-ח׳) וערים נתשת אבד זכרם המה וד' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. אבד זכרם המה, איתא על זה במדרש (תנחומא תצא יא) זה זכרון של עמלק, כי אין השם שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ומהאבדון שלהם יהיה יותר מלכות שמים בהתגלות, וזה ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, שמהאבדון שלהם יהיה ד' מלך. וזה ענין שאם בא לומר מלכות של פרעניות של עכו"ם אומר, כי מפרעניות שלהם יבנה בקרוב מלכות שמים של ישראל בהתגלות: