Chasidut su Salmi 24:3

כִּי בַּלַּיְלָה הַמַּלְכוּת בְּגָלוּת, כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַמַּלְכוּת עַל-יְדֵי אֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ בְּחִינַת דַּעַת, בְּחִינַת חֲסָדִים וּבַלַּיְלָה דִּינִים מִתְגַּבְּרִין וְעַל-כֵּן אָז הַסְתָּרַת הַדַּעַת וְעַל-כֵּן הַמַּלְכוּת נִתְקַטְּנָה אָז וְיוֹרֶדֶת בֵּין הַתַּחְתּוֹנִים, כִּי עִקַּר הַדַּעַת מְקַבְּלִין מֵהַיָּדַיִם בִּבְחִינַת מַחֲלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם, בִּבְחִינַת (איכה ג׳:מ״א) נִשָֹּא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפַּיִם וְכוּ' וּבַלַּיְלָה אֵין רוּחַ הַדּוֹפֵק מְנַשֵּׁב כָּל כַּךְ וּתְנוּעַת הָאֵבָרִים כְּבֵדִים בַּלַּיְלָה וּמֵחֲמַת זֶה מִתְגַּבֵּר אָז הָעַצְבוּת רוּחַ, בִּבְחִינַת (תהילים ל׳:ו׳) בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי. וְעִקַּר הַהִתְגַּבְּרוּת הוּא עַל הַיָּדַיִם, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּחִינַת עצבון יָדַיִם וְכוּ' וְעַל-כֵּן בַּבֹּקֶר שֶׁאָז מִתְחַדֵּשׁ הָרוּחַ וְחוֹזְרִין וְנִבְרָאִין כָּל הָאֵבָרִים וְאָז נִתְבַּטֵּל הָעַצְבוּת רוּחַ בִּבְחִינַת (שם) וְלַבֹּקֶר רִנָּה וְחוֹזֵר רוּחַ הַדּוֹפֵק לֵילֵךְ כְּסֵדֶר בְּכָל הָאֵבָרִים וְהָעִקָּר בְּהַיָּדַיִם, עַל-כֵּן צָרִיךְ לְטַהֵר אֶת הַיָּדַיִם דַּיְקָא, כִּי שָׁם הִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר הָעַצְבוּת רוּחַ כַּנַּ"ל וְכֵן לְהֵפֶךְ עַתָּה נִמְשָׁךְ לְשָׁם הַקְּדֻשָּׁה בְּיוֹתֵר, עַל-כֵּן צָרִיךְ לְקַדְּשָׁם וּלְטַהֲרָם. וְהַטָּהֳרָה הוּא בְּמַיִם, שֶׁהֵם בְּחִינַת חֲסָדִים בְּחִינַת דַּעַת (א) וְאָז עַל-יְדֵי זֶה יָכוֹל לִבְנוֹת אֶת הַמַּלְכוּת, כִּי עִקַּר בִּנְיַן הַמַּלְכוּת מֵהַיָּדַיִם בִּבְחִינַת (שיר השירים ב׳:ו׳) שְֹמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ וְכוּ', הַיְנוּ עַל-יְדֵי רוּחַ הַדּוֹפֵק שֶׁבַּלֵּב שֶׁנִּמְשַׁךְ אֶל הַיָּדַיִם עַד שֶׁיְּכוֹלִים לְנַשְֹּאָם אֶל הַשָּׁמַיִם וּמִשָּׁם מְקַבְּלִין דִּבּוּרִים בִּבְחִינַת מַחֲלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַמַּלְכוּת עַל-יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל וְזֶה פֵּרוּשׁ (ברכות טו), כָּל הַנִּפְנֶה וְנוֹטֵל יָדָיו וּמַנִּיחַ תְּפִלִּין וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּאִלּוּ קִבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַמַּלְכוּת עַל-יְדֵי שֶׁמַּכְנִיעִין אֶת הָרַע וְהַקְּלִפּוֹת הַנֶּאֱחָזִין בִּקְדֻשָּׁה וְזֶה שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ שָׁם שֶׁהָעִקָּר שְׁלֵמוּת הַמַּלְכוּת לְהוֹכִיחַ וּלְיַסֵּר אֶת הָעָם כְּדֵי לְגָרֵשׁ אֶת הָרַע וְהַקְּלִפּוֹת וְזֶה בְּחִינַת (משלי כ״ה:ה׳) הגו סיגים מכסף וְכוּ' הגו רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאוֹ "בְּחֶסֶד" דַּיְקָא. כִּי עַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ הַדַּעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁצְּרִיכִין לִטֹּל הַיָּדַיִם בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים קֹדֶם הַנְּקִיּוּת וְאַחַר כָּךְ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְגָרֵשׁ אֶת הָרַע כִּי אִם עַל-יְדֵי הַדַּעַת, כַּמְבֹאָר שָׁם וְעַל-כֵּן צָרִיךְ קֹדֶם לְטַהֵר אֶת הַיָּדַיִם כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ דַּעַת בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים וְעַל-יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְגַלּוֹת הַהַסְתָּרָה, הַיְנוּ לְגָרֵשׁ וּלְבַטֵּל הַקְּלִפּוֹת הַמַּעֲלִימִין וּמַסְתִּירִין אֶת הַקְּדֻשָּׁה וּמִזֶּה בְּעַצְמוֹ נִמְשָׁךְ אֲרִיכוּת יָמִים בְּחִינַת דַּעַת, כַּמְבֹאָר שָׁם וְזֶה בְּחִינַת נְטִילַת יָדַיִם שֵׁנִית אַחַר כָּךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ דַּעַת וַאֲרִיכוּת יָמִים זוֹכִין עַל-יְדֵי שֶׁמְּגָרְשִׁין וּמְפַנִּין אֶת הָרַע כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הֲנָחַת תְּפִלִּין אַחַר כָּךְ, כִּי עַל-יְדֵי שֶׁמְּטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֲזַי יְכוֹלִין לְנַשְֹּאָם בִּבְחִינַת (דברים ל״ב:מ׳) כִּי אֶשָֹּא אֶל שָׁמַיִם ידי, בְּחִינַת (תהילים קל״ד:ב׳) שְֹאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וְנִמְשָׁךְ מֵהַיָּדַיִם דַּעַת לְתוֹךְ הַמֹּחִין כַּנַּ"ל. וְנַעֲשָֹה מִזֶּה בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם מֹחִין וְהֵם בְּחִינַת חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות מד), הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין, זוֹכֶה לְחַיִּים וְזֶה פֵּרוּשׁ (שם כד), "מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ", הַיְנוּ מִי יָכוֹל לִזְכּוֹת לְדַעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַר ה' וּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, הַיְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת (שם) נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, כִּי עַל-יְדֵי בַּר לֵבָב הוּא נְקִי כַפַּיִם, בְּחִינַת (איכה ג׳:מ״א) נִשָֹּא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם וְעַל-יְדֵי זֶה יוּכַל לַעֲלוֹת בְּהַר ה' לִזְכּוֹת לְדַעַת, בְּחִינַת (דברים ל״ב:מ׳) כִּי אֶשָֹּא אֶל שָׁמַיִם ידי, בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת חֶסֶד, גְּבוּרָה, תִּפְאֶרֶת, שֶׁעוֹלָה וְנַעֲשָֹה מִמֶּנּוּ חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. (ב) וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (אורח חיים סימן ד' סעיף ג') שֶׁאָסוּר לִגַּע קֹדֶם הַנְּטִילָה אֶל הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהָעֵינַיִם וְהָאָזְנַיִם, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת הַמְקַבְּלִין אוֹר הַפָּנִים, הַיְנוּ הַשֵֹּכֶל. וְהַקַּבָּלָה הוּא מֵהַיָּדַיִם וּכְשֶׁהַיָּדַיִם טְמֵאוֹת יְכוֹלִין לְקַבֵּל לְהֵפֶךְ ח"ו, מֵאַחַר שֶׁקַּבָּלָתָם מֵהַיָּדַיִם כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהִיא קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי מַה שֶׁנִּפְנָה וְנָטַל יָדָיו וְהִנִּיחַ תְּפִלִּין כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַהַסְְתָּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" שֶׁאֲפִלּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת כֻּלָּם מְקַבְּלִין חִיּוּת מִמֶּנּוּ וְלֵית אַתַר פָּנוּי מִינֵיהּ וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (עקב דף רעג) וְצָרִיךְ לארכא בד' דְּאֶחָד, הה"ד (דברים י״ז:כ׳), "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ". הַיְנוּ כַּנַּ"ל שֶׁעִקַּר קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהוּא ד' דְּאֶחָד הוּא בְּחִינַת הַמְשָׁכַת אֲרִיכוּת יָמִים שֶׁהוּא הַדַּעַת לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות טו), כָּל הַנִּפְנֶה וְנוֹטֵל יָדָיו וּמַנִּיחַ תְּפִלִּין וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּאִלּוּ קִבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה כִּי כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמַסְקוּ שָׁם, שֶׁנֶּחֱשָׁב גַּם כֵּן כְּאִלּוּ טָבַל, כִּי זֶה בְּחִינַת טְבִילָה בְּחִינַת מִקְוֶה, בְּחִינַת דַּעַת עֶלְיוֹן וַחֲסָדִים גְּדוֹלִים, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל, כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם, עַיֵּן הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים" הַנַּ"ל וְתָבִין הַדְּבָרִים, כִּי כָּל זֶה נִכְתַּב בְּקִצּוּר וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין הֵיטֵב הַדְּבָרִים כִּי אִם אַחַר הָעִיּוּן בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל:

כתית למאור להעלות נר תמיד (שמות כז כ). הנה הבעל הטורים כתב דכתית רומז לשני המקדשים, מקדש ראשון ת"י, ומקדש הב' ת"כ, לומר שמצוה זו של הדלקת נרות במקדש יהיה נוהג כל כך שנים, עד כאן דבריו. ועל זה קשה מאד דהעיקר חסר, דהיינו הדלקה בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו. והנ"ל בזה על פי מה שכתבתי לפרש מה שאמר יעקב אבינו אין זה כי אם בית אלקים בדרך שלילה (בראשית כח יז), ופירשתי פירוש אחד על פי התוספת במסכת ע"א (ע"ז מ"ה ע"א, ד"ה כל) בשם הירושלמי (ע"ז פ"ג ה"ה) (תמצאנו בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב ב) והעלהו לי לעולה על אחד ההרים). ופירוש הב' לפרש בזה גם מה שנאמר בקינות לתשעה באב זן עינו במקום הזה שר שמומו ויקונן אין זה. על פי מ"ש בשירת הים (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך וגו'. והפסוק (מלכים א' ח' יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך וגו'. והפסוק בתלים (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ולהבין כל זה, נקדים מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה מלומר כן. אמנם הענין הוא יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה בעת עקירת השני אילנות הראשונים, כל הרואה משתומם ומתפלא על מה עשה ככה לארץ הזאת לנטוע אילן טוב ויפה ולעקור אותו זה פעמיים ומה טעם יש בדבר. אמנם האיש הנוטע אף הוא השיב אמריו להם כי הכל בחכמה ובהשכל, וכי גם נטיעת ב' האילנות הראשונים ועקירתם, הכל היה צורך קיום אילן השלישי, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם הב', ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז, ועתה לא יבצר ממנו אשר זמם לעשות ואחרית דבר טוב מראשיתו כאמור, עד כאן המשל. והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, אשר כוננה היוצר בגבהי מרומים ליסדו על מכון הר ציון, אשר עליו נאמר (תהלים כד ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וגו', לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקדש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכיוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ובית עולמים יקרא, עד כאן דבריהם בשינוי לשון.

(פח.) א"ר אלעזר מה דכתיב (ישעיה ג) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וכו' לא כאברהם שקראו הר שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) אשר יאמר היום בהר ד' יראה. ולא כיצחק שכתיב בו שדה שנאמר (שם כז) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח) ויקרא שם המקום ההוא בית אל. להבין החילוק בין הר שדה ובית. הר הוא שגבוה מאד, ורומז על מה שנראה לאדם רחוק מאד מגבול תפיסתו. ולהגיע אל גבהות הזאת צריך האדם למסירת נפש, ולבטל תפיסתו לגמרי עד שיגיע לאותו ההתנשאות והתעלות, כענין שנאמר (תהילים כ״ד:ג׳) מי יעלה בהר ד'. ולזה נאמר לכו ונעלה אל הר ד'. ושדה הוא מקום זריעה וקצירה, שרומז על לפום צערא אגרא, היינו כפי שהאדם מייגע עצמו בעבודה ופעולה מצידו, כן ינהיר לו השי"ת. ואז מהצורך לאדם שלא יסיח דעתו ומחשבתו מעבודה, רק תמיד מוכרח להיות עומד ומתפלל להשי"ת בלי שום היסח הדעת, והשי"ת יעמוד לו לעזר ויסייע לו וימלא בקשתו. ובית פירוש (רש"י ז"ל) שהוא מקום מיושב, וזה רומז על שיש לאדם קדושה ותפלה בקביעות, ומכיר האדם מזה, שאם ייגע עצמו בעבודה כפי שכחו מגיע ועד כמה שידו מגעת, יקבע בעצמו קדושה ותפלה בקביעות, ואז ינחיל לו השי"ת נחלה בלי מצרים, אף במקום שהוא למעלה מתפיסתו. וזה לא כאברהם שקראו הר, שלא יהיה בכח אדם להכיר כחו ית' ואורו בלתי שיבטל עצמו לגמרי. כי טרם שבא אאע"ה לעולם היה נקרא השי"ת בשם אל עליון, כמו שכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ויאמר ברוך אברם לאל עליון, שלא היה לאדם שום תפיסה שיוכל להגיע בעבודתו להכרת אורו ית', אכן אחר שבא אאע"ה קראו בשם ד' אל עולם (בראשית כא), שהתחיל להאיר בתפיסת אדם אף בעוה"ז, שע"י עבודה יוכל להגיע לאורו ית', אכן בגודל עבודה עצומה שיבטל עצמו לגמרי בתפיסתו. אבל לא היה בכחו להאיר הכרה זאת בגודל התבטלות כזה לבני דורו ולדורות ולכל הברואים, וכדכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור, שלא היה בכחם לראות המראה הגדול שבהר המוריה, וכמו שאיתא במדרש (רבה בראשית נו) וירא את המקום מרחוק, מה ראה ענן קשור בהר וכו', אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו, אמר להם הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור. ומי שהיה רוצה להכיר אורו ית' היה מוכרח לבטל את עצמו דעתו ותפיסתו לגמרי, מבלי השאיר לו כל. וזה לא כאברהם, כי השי"ת חפץ בהשארת אדם. ולא כיצחק שקראו שדה, שכפי עבודת אדם ויגיעתו כן יזריח לו השי"ת אורו כגוונא דשדה, שכפי יגיעת האדם בעמלו בחרישה וזריעה כן ברנה יקצור ומקבל טובה. אלא כיעקב שקראו בית, עד שבא יעאע"ה לעולם כענין שאיתא בש"ס (שבת קמו.) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, כי באמת עומק רצונו ית' בהשארת האדם. וזה רומז מה שיעאע"ה קראו בית, שהאיר לאדם שאף שהוא בגבול ותכלית, מ"מ אם ייגע עצמו בתורה ומצות עד כמה שידו מגעת, אז ינחיל לו השי"ת טובה בלי מצרים ממקום גבוה בלתי גבול ותכלית, ויכיר מה הוא אצל בוראו, והעבודה תקרא על שמו, וכמו שאיתא בזוה"ק (וישלח קע"ב.) ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות בשעתא דסליק ברעותא דקוב"ה למברי עלמא, אפיק מבוצינא דקרדנותא חד קטורא ואתלהיט מגו חשוכא כו' ואתעביד ביתא דעלמא. וזה לא כאברהם שקראו הר, שצריך למסירת נפש להתבטל לגמרי. ולא כיצחק שקראו שדה, שהשפעת אורו ית' הוא רק לפום עבודת האדם ולא יותר כגוונא דשדה, שאדם חורש וזורע ומייגע עצמו, לעומת זה יש לו מה לקצור ולקבל טובה חוסן באשר זרע. אלא כיעקב שקראו בית, שאדם אף כי הוא בגבול ותכלית מ"מ יוכל ע"י עבודתו להגיע לאורו ית' שהוא בלתי גבול ותכלית. ועיקר בית הוא לעתיד שאז יתגלה ויתראה מפורש אורו ית' בתפיסת האדם. וזה לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב: