Chasidut su Salmi 78:38

וישב יעקב וגו' (בראשית לז א). פירש רש"י (ד"ה אלה) בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. והנה הדברים צריכים ביאור. וגם לישב הדקדוק העצום מאי רוגזו של יוסף, צערו של יוסף ראוי לומר. והנ"ל בזה על פי שידוע (מגילה י"ז ע"א) שהיה על יעקב חוב כיבוד אב שחיסר. והנה ידוע מגמרא מנחות (דף מ"א ע"א) בהא דאמר ליה מלאכא לר' קטינא סדינא בקייטא וכו', עיין שם דמבואר משטחיית פשט לשון הגמרא דעל ביטול עשה לא מענשינן רק בעידן ריתחא. והנה ידוע דיוסף היה מסלסל בשערו כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ז') על הפסוק (בראשית לז ב) והוא נער וגו', והוא מבואר במסכת נזיר (דף ד' ע"ב) במאמר שמעון הצדיק שם ופחז יצרי עלי וכו', מפני מה אתה מתגאה וכו', המבואר משם דהסלסול ביופי הוא ענף מגאוה. ונ"ל שזה הוא הפירוש של ופחז יצרי, שמיהר להביאני לידי גאוה, ולא כפירוש רש"י (ד"ה ופחז) לידי הרהור, דמאי ענין מתגאה וכו'. וזה שאמר ובקש לטורדני מן העולם, היינו לפי שהגאוה היא אבי אבות הטומאה ומוליד תולדות הטומאה הרבה, וזה ידוע ומבואר שהסלסול ביופי הוא על אחת משני פנים, או לחמדת עבירה, או לגאה וגאון. והנה ביוסף שהיה שומר הברית, בודאי לא היה לחמדת עבירה ח"ו, רק ענף מן הגאוה, והנה אמרו רז"ל כל המתגאה מרבה חמה, וכבר איתמר ביה משמיה דהגאון מו"ה העשל זצוק"ל על פי דפליגי (סוטה ה' ע"א) בתועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה), אם כל, כלו משמע אבל מעט שפיר דמי, או כל דהוא משמע ולא מינה ולא מקצתה. והנה נאמר (תהלים עח לח) ולא יעיר כל חמתו, ואם כן המתגאה לפי שיטתו דמותר לו לאדם להתנהג את עצמו בדרך גאוה קצת, דכל כל משמע אבל מקצת שרי כנ"ל, ממילא מרבה חמה, דלפי פירושו דתיבת כל כלו משמע, אם כן ולא יעיר כל חמתו נמי כלו משמע, והבן עד כאן. ועל פי זה יתבאר פירוש רש"י הנ"ל בקש יעקב לישב בשלוה, ר"ל להתקיים (כמו שפירש הרמב"ם במורה נבוכים בפסוק (תהלים כט י), ה' למבול ישב) על ידי השלוה שהיא היפך עידן ריתחא, ולא יהיה נענש על ביטולו מצות עשה של כיבוד אביו כנ"ל. קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהיינו הרוגז שנתעורר על ידי יוסף שהיה מסלסל, ועל ידי קצת גאותו הרבה חמה כנ"ל, וממילא נענש יעקב על שביטל כיבוד כאמרם, ולכך נענש בסיבת יוסף דוקא שהוא עורר הרוגז וסדנא בסדניה יתיב, והבן כי נכון הוא בס"ד. עוד יתבאר ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', על פי המדרש (ב"ר פ"ד ה') וישב יעקב, אמר ר' חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, הלך וישב לו ביניהם. הרי דעשו ואלופיו נמשלו לכלבים, לכך הישיבה ביניהם הוא סגולה להנצל. ועל דרך זה אף אנו נאמר באופן אחר, דהלא אמרו רז"ל בפסחים (דף קי"ח.) אמר רב ששת אמר רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, קרי ביה לא תשיא וכו' (שמות כג א). והנה ידיעת הפכים בשוה כל הנזהר מזה ניצל, ולכך ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו בצאתם ממצרים (שמות יא ז), שהרי אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שלא היה בהם דלטורין. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים כב יז-יח) כי סבבוני כלבים וגו', בדרך של הדן ידין ובאופן אחר, כי כתבו הספרי מוסר אם אתה רוצה לספר בגנות חבירך, תספר גנות עצמך. והיינו כי סבבוני כלבים וגו', (תהלים כב יח) אספר כל עצמותי, ר"ל כל העצמות שלי באמת כפי מה שאני הוא בעצם ולא בחבירי, המה יביטו יראו בי ולא יזיקוני. וכן פירשו (תהלים קה ב) שירו לו וגו' שיחו בכל נפלאותיו, ולא בשבח בני אדם, שמתוך שבחו בא לידי גנותו (ערכין ט"ז ע"א). והשתא מקיימין הקרא כמשמעו שירו לו זמרו לו אז שיחו, כי בעוה"ר משיחין בפסוקי דזמרה. וגם בכל נפלאותיו, ר"ל גם בתפלת שמונה עשרה שמספרין גבורות ה' ונפלאותיו איך שמוריד גשמים וטללים, ומחיה מתים, ורופא חולים, ומברך השנים, ומבקץ נדחי ישראל, ומכרית המינים, ובונה ירושלים, ושומע תפלה, ומספרים איך שעושה בכל יום ובכל עת ניסים ונפלאות הגדולים עמנו, והם מדברים אז דברים בטלים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מורדים ופושעים בהיכל מלך, אין זה אלא כפירה סוררה אין אלקים כל מזימותיו ח"ו. ונחזור לענינינו דלפי שלא היה בהם דלטורין, לא יחרץ כלב לשונו, ולכך אמרו חכמי האמת שמסור מתגלגל בכלב, שעיקר מספר לשון הרע שמוסר ממון על ידי לשונו הרע, לכך נשלך לשונו לכלבים, כי המספר לשון הרע בישראל לא גזלו בזה אלא מצער, אבל בזה שמוסר ממון על ידי לשונו הרע וקבע את קובעיהם נפש כתיב (משלי כב כג), ולכך נשמתו נשלך לכלבים, ובאמת כל הגוזל לישראל, הוי גוזל נפשו שלא יכול לעבוד ה' על ידי זה, ובפרט בעת הדוחק כעת. והיינו בקש יעקב לישב בשלוה, כיון שנתירא מן הכלבים כנ"ל, בקש לישב שלא יהיה בהן דלטורין ואזי לא יחוש להם, וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן, והוא מובן לפי דברינו דידוע מהזוהר (ח"ב קכ"א ע"ב) דגרמי לכלבי אתמסר, אילין אומין עובדי כוכבים ומזלות, קפץ עליו רוגזו של יוסף שסיפר דיבה, ולכך שלטו בו מדינים וישמעאלים, ודו"ק. ועל פי זה תבין דלמה בגלות מצרים אמרו בשביל שלא היה בהן דלטורים, ובגלות זה אמרו רז"ל (בסנהדרין דף צ"ז.) אין בן דוד בא עד שירבה המסורת בישראל. והנ"ל בדרך אמת על פי דקיימא לן (יור"ד סי' ב' ס"ט) מסור הרי הוא כמומר לכל התורה ויצא מכלל ישראל, והנה ידוע החילוק שבין גאולת מצרים לגאולתינו שיהיה במהרה בימינו, כי אז לא היה נשלם התיקון לגמרי וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח), אבל הגאולה לעתיד יהיה בלי סיגים, לכך וצרפתים וגו' (זכריה יג ט), וכמו שמפרשין מאמרם (סנהדרין צ"ו ע"א) או כולו חייב או כולו זכאי, (ור"ל שהזכאי יהיה כולו זכאי, והחייב כולו חייב ולא יהיה תערובות טוב ורע). וזהו הפירוש עד שירבה המסורת, ר"ל דזה יהיה בהשגחה פרטיות מאת ה' שהפושעים המעכבים את הגאולה יהיה מוסרים, ועל ידי זה יצאו מכלל ישראל כולו זכאי, ויבא לציון גואל אמן.

עוד ביאור על זה, על פי מה שנ"ל לפרשת בפסוק (תהלים סב יב-יג) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים, (תהלים סב יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דהוא כולה מוקשה מתחילתו ועד סופו, דמה היא האחת אשר דבר, ומה היא השתים אשר שמענו, ואיך נמשך לזה כי עוז לאלהים. ואיך נמשך עוד לזה ולך ה' החסד. וגם מה שנתקשו מכבר וצווחו בה קמאי, דמה הוא החסד שמשלם כמעשהו. והנ"ל, כי בכל הדברים יש ג' חלקים ראש תוך סוף, והנה המתחיל הוא עיקר גדול, דכבר אמרו התחלה יותר מן הכל, והמסיים גם כן עיקר גדול, דאינה נקראת אלא על מי שגומרה (תנחומא עקב סי' ו'), והכל הולך אחר החתום (ברכות י"ב ע"א), אבל האמצעי הוא רק מסייע, וקיימא לן (שבת צ"ג ע"א) מסייע אין בו ממש, וכן נוהגין בשכר שדכנות וסרסרות. והנה כל התורה כולה היא מה שדבר ה' לנו מה נעשה ומה לא נעשה, והנה בכל דבר הוא ית"ש המתחיל, כמ"ש (איוב מא ג) מי הקדימני ואשלם (עיין ויק"ר פכ"ז ב'), ואין לנו כח להתחיל זולתו ית', והמסיים וגומר גם כן הוא ית"ש, כמ"ש (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק וגו', ואמרו רז"ל (סוכה דף נ"ב:) בכל יום ויום וכו', ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ואם כן אדם אינו רק קצת ממוצע בבחירתו, ואין לו רק חלק דק וקלוש והוי רק כמסייע, על דרך היה לך לעזריני (שבת פ"ט ע"א), ואין בו ממש, ועל דבר זה אין מגיע לו שכר, רק על צד החסד משלם השי"ת להאדם כאלו הוא היה העושה כולה. והן הן דברי הפסוק אחת דבר אלהים, ר"ל כל מה שדבר אלהים לנו בתורה הקדושה רק על חלק אחת דבר, דהיינו החלק האמצעי, שתים, ר"ל שתי החלקים האחרים דהיינו ראש וסוף, זו שמענו, ר"ל זה אנו מבינים (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, בראשית מב כג, שהיא לשון הבנה, דלא ידעו שמבין לשונם מאחר שהיה המליץ בינותם), כי עוז לאלהים, ר"ל כי הכח והיכולת על אלו שני החלקים, הוא רק לאלהים ולא לאדם דמי הקדימני וגו', וגם אלמלא הקב"ה עוזרו כנ"ל. ושמא תאמר מפני מה יקבל שכר, לזה אמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כאלו היה מעשהו, והבן כי הוא פירוש נכון ונחמד בס"ד. והנה לפי זה לכאורה קשה, אם כן מה תועלת בבריאת האדם בעולם הזה שלא יהיה נהמא דכיסופא כמבואר בזוהר הקדוש, הלא עדיין הוא נהמא דכיסופא וצדיק מה פעל, הלא המתחיל והגומר הוא השי"ת. אך התירוץ הוא כיון שעושה האדם כל מה שבכחו, נחשב כאלו הוא עשה כל הפעולה, ולא אמרינן מסייע אין בו ממש, דהשי"ת מחשב הכל על האדם כאלו לא היה לו ית"ש שום חלק בהפעולה טובה שעושה האדם, כיון שהאדם עושה מה שבכחו בבחירתו ולא הוי נהמא דכסופא כלל. והנה שעשוע והתפארות לא מצינו להקב"ה רק בהתורה, כאמור (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום (עיין ב"ר פ"א א'), דהוי כשעשועים בעצמותו כביכול, דאורייתא וקב"ה חד הוא (זוהר ח"ג ע"ג ע"א) דהוא רצונו, ורצונו הוא, אבל בכל הנמצאים לא מצינו שעשוע והתפארות רק בצדיקים, כאמרם ז"ל קב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, וכמו דכתיב (ישעיה ס כא) ועמך כולם צדיקים וגומר מעשה ידי להתפאר, וכן ואומר לך עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג). והטעם לזה נ"ל, דכבר אמר החכם אין במה שנברא יותר נפלא ממה שנברא, דבורא יש מאין, מה לו בריאה מפוארה או בריאה שפלה, ואם כן אין התפארות בעליונים יותר מבתחתונים, ואדרבה היותר רוחני אין פלא כל כך שימצא בסיבתו ית'. מה שאין כן דבר גשמי, דזה הוא יותר פלא שיהיה הוא ית"ש שכל הרוחני אצלו נגד עצמותו כגשמי יתחשבו ואין ערוך אליו, יהיה סיבה לדבר גשמי, ולכך כתיב מעשי ידי, דהיינו מה שנברא בעולם העשיה שנקרא מעשה ידי, להתפאר כנ"ל דזה יותר נפלא, וכן כתיב (תהלים קד לא) ישמח ה' במעשיו דייקא, דהיינו בעולם העשיה, לכך התפארות והשעשוע הוא רק בהצדיק המשלים עצמו בבחירתו, מה שאין כן העליונים דאין בהם ובשלמותן רק הבריאה, (ועיין מ"ש בפסוק (בראשית א כו) נעשה אדם), והבן זה. והנה ממ"ש יובן דאם הוי אמרינן דמסייע אין בו ממש ופעולתו כאין, אזי אין מקום לשעשוע רק לקבל שכרם בצדקה. והנה נהרי אפרסמון הוא על דרך האמור במגילת אסתר (ב יב-יג) ששה חדשים בשמן המור וגו', (אסתר ב יג) ובזה הנערה באה אל המלך, דכיון שבאה שישתעשע המלך עמה, צריכה לכל זה. הכי נמי בבא הנשמה שישתעשע עמה המלך הגדול והנורא, על אחת כמה וכמה שצריכה זיכוכים וטבילות, ובפרט בבואה מעולם החומרי והגשמי שהיתה קשורה בו זה כמה, רק דהכנות האמורים שם גשמי, והכנות אלו רוחני, והבן זה. ומזה מבואר דאם היה רק מקבל שכרו בצדקה ולא היה שעשוע, לא היה צריך לכל זה, אלא ודאי דהקב"ה משתעשע עמה, כמו שאמרו במדרש רבה פרשת וילך (דב"ר) הקב"ה שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק, ומענין השיעשוע הזה מבואר דנחשב פעולת האדם כאלו היה של האדם. והנה עיקר השכר, הוא הדבקות האלקי מה שעדיין עין לא ראתה כמבואר אצלי במקום אחר, רק שנהרי אפרסמון הוא הכנה לשעשוע, וזה ברור. ונקדים עוד מה ששמעתי לפרש אמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו, ר"ל כשהוא בגדר שלא היה יכול לו אם לא היה עזרו השי"ת, היינו דכתיב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, כי בענין שיכול לעמוד נגד היצר הרע בכחו, לא עביד קב"ה ניסא למגנא, רק כשעושה אדם כל מה שבכחו וכבר כלתה כחו, אז השי"ת עזרו, והבן זה. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, כד דמך ר' אבוהו עברין קמיה י"ג נהרי אפרסמון וכו', אמר כל אילין דאבוהו, ר"ל כל כך הכנות לשעשועי, שמע מינה דגדול השעשוע מאד, ואני אמרתי לריק יגעתי, ר"ל כל מה שיגעתי היה לריק, כי לא נצחתי ביגיעי רק יד ה' עשתה זאת, לתהו והבל כחי כליתי, ר"ל בעת שכיליתי כחי, עדיין היה מעותד לתהו והבל, דהיינו להתפתה למחשבות היצר הרע שהם הכל תהו והבל, כמ"ש (מלכים ב' יז טו) וילכו אחר ההבל, רק שד' עזרני, אם כן עדיין יש נהמא דכסופא וקבלת השכר רק בצדקה, ואין כאן דבקות של שעשוע, אכן מנהרי אפרסמון מבואר דיהיה שעשוע ודבקות. והיינו אכן מזה שאני רואה, מבואר משפטי את ה', ר"ל כי משפטי שאהיה ממש עם ה' להשתעשע בי, מ"ט ופעולתי את אלקי, שפעולתי נחשב עם פעולת אלהי הכל נחשב פעולתי, והבן כי נכון הוא בס"ד ונפלא. ואפשר לומר דקודם מותו הוי הכנה הנ"ל, ובמותו נצרר בצרור החיים. וזה שאחר מותו קרוי שכר שמגיע לו שכר פעולתו, וזה שקודם מותו דעברין קמיה י"ג נהרי' דאפרסמונא, הוי הכנה שתיכף בצאת נפשו יהיה לו הדבקות של השעשוע, ולכך קרוי הכנה ההוא מתן שכר, ואין מנכין לו משכרו כלום בעבור הכנה הזאת, וממתן זה יבין המשכיל שכרו. וז"ש במדרש שם דלצדיקים מראה להם מתן שכרן קודם מותן, וכן הוא בירושלמי שם אחר כך (ירושלמי ע"ז פ"ג ה"א), והבן זה. ומיושב קושית הנזר הקודש דלמה זה, דאפשר שאז היא העת של ההכנה, דאחר כך נדבקה בה' הצדיקים שמבני עליה ושוב לא נעזב, ועיין באלשיך שופטים י"ג (יג כב) בפסוק מות נמות כי אלקים ראינו, עיין שם וגם זה נכון מאד. ונ"ל שזה החשבון י"ג מדותיו, שהצדיק לומד מדרכיו ומתנהג את עצמו בהן, עיין בספר תומר דבורה, ונגד י"ג תיבות של והוא רחום יכפר עון וגו' (תהלים עח לח), שבזה נטהר מכל שמץ חלאת עון, והבן זה. ועל פי זה נ"ל לבאר הפסוק (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך וגו', כי בנהמא דכסופא מתבייש למחמי אפין באפין כמבואר בזוהר הק', והנה המקבל צדקה יש לו נהמא דכסופא, אבל אני בצדק, ר"ל אף שאני מקבל צדקה מהשי"ת כמ"ש ולך ה' החסד וגו', מכל מקום אחזה פניך דלא יהיה נהמא דכיסופא כלל, כמו ששמעתי לפרש הפסוק (יואל ב כו) והללתם את שם אלקיכם וגו', (מובא בספרו תפלה למשה תהלים י"ג פסוק וא"ו). רק דנראה לי סברא נכונה, דידוע (סנהדרין צ' ע"א) דהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, אם כן מי שמקיים בחייו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), והשי"ת תמיד לנגד עיניו, וכמו שפי' בפסוק (תהלים לד י) יראו את י"י קדושיו, שהן רואין אותו ית' בכל מקום שרואין, רואין אותו יתעלה וגדולתו, כי אין מחסור ליראיו, כי יראיו יודעין כי כחו ית"ש בכל, והוא המקיים הכל בכחו הגדול ולית אתר פנוי מיניה, אם כן אחר כך בעת קבול שכרו זוכה ורואה גם כן אפין באפין, אך מי שאינו מקיים כנ"ל ח"ו, נשאר על קו הדין, דבאמת הוי נהמא דכיסופא ומתבייש ובעית לאסתכולא באפיה. והנה הצדיקים המתים נקראים ישיני עפר, וכמו שאמר גם כן במדרש הנ"ל כד דמך ר' אבוהו, ואם כן ידיעת הפכים בשוה דבחייו יקרא בהקיץ. והיינו פירושו דהאי קרא אני בצדק אחזה פניך כנ"ל, בזמן שאשבעה בהקיך תמונתיך, דהיינו שמקיים בחייו שויתי ה' לנגדי תמיד, והוא פירוש נפלא בס"ד. (עוד פירוש על המדרש כד דמך הנ"ל, תמצא אי"ה בפרשת וישב).

חידושי אגדה לחתונה
והוא אשה בבתוליה יקח וכו' כי אם בתולה מעמיו כו', בעוללות אפרים כתב והו"א גמטריא י"ח רמז לבן י"ח לחופה, ובמסורה והוא שב מן הפסילים גבי אהוד בן גרא (שופטים ג יט), והוא במלכים יתקלס בחבקוק [א י], והוא רחום יכפר (תהלים עח לח), דאמרו חז"ל [ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג הובא ברש"י פ' וישלח ל"ו ג' בשם אגדת מדרש שמואל] ג' מוחלין להם עונותיהם גר שנתגייר משום שעשה תשובה ועז"א והוא שב מן הפסילים, ומי שעלה לגדולה משום שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהיה הרב בגיהנם ותלמידו בגן עדן, והחתן ביום חופתו ג"כ מחמת שמשליך אחרי גיוו המעשה נערות ומקבל עליו מכאן ואילך לילך בדרך הישר, והנסיון ע"ז אם אינו נותן עיניו בנוי או בממון מזה יש ראיה שכוונתו לשם שמים להיות לו זרע כשר כמ"ש בגמ' מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם במשפחה שאין אשה אלא לבנים, וז"ש והוא אשה בבתוליה יקח שמוחלין לו ג"כ עונותיו כמו השנים אחרים במסורה הנ"ל אבל התנה תנאי בזה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה דוקא אם יקח מעמיו ממשפחה הגונה אז והוא רחום יכפר עון.