Commento su Salmi 68:7

מושיב יחידים ביתה. ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן קשה לזווגם כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (אל תיקרי מוציא אסירים אלא כמוציא אסירים אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות) איני והאמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני לא קשיא הא בזווג ראשון הא בזווג שני וכו':
(סנהדרין כב ע"א)

אלהים מושב יחידים ביתה. ישראל שהיו כיחידים הושיעם מהאויב וברכם והרבם והושיבם ביתה שהוא כלל בנים כמו ויעש להם בתים:

וכן אלהים מושיב יחידים ביתה כו' והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה שאלה מטרונה את ר' יוסי לכמה ימים ברא הקב"ה את העולם א"ל לששה ימים א''ל ומאז מה הוא עושה א"ל מזווג זווגים בת פלוני כו' שנאמר אלהים מושיב יחידים וכו' מאי בכושרות בכי ושירות זכו משוררים לא זכו בוכים ד''א בלשון הזה השיב לה עושה סולמות מעשיר לזה ומוריש לזה שנא' ה' מוריש ומעשיר כו' ויתכן כי שני הדברים אמת ושניהם בכתוב זה ויהיה אומרו בכושרות כמשמעו לדעת המפרשים מבלי נחלק התיבה לשנים והוא לפי דרכנו שאומר כי גם עתה שאלהים במקום קדשו אומנותו תדירה כי הוא מזווג זווגים וזהו מושיב יחידים ביתה כי גם אשר אינם זוגות כ"א שהם יחידים זה מבת זוג אחד וזה מבן זוג אחר ומתפרדים על פי מעשיהם שהיה לפי הטבע בלתי אפשר להיות יחד וכעובדא דההיא מטרוניתא שזווגה אלף עבדים עם אלף שפחות ויהי בבקר והנה עבדיה מוכים אך הוא יתברך מושיבן בעל כרחן ביתה ועל השנית והוא שמעשיר לזה ומוריש לזה אמר מוציא אסירים בכושרות בשלשלאות אשר אסרוהו הנושים בו או אשר שבו אותו שהוא תכלית העוני מוציאם לרוחה אך סוררים שהיו דשנים רטובים לפני שמש מביאם לידי עוני עד שכון צחיחה מרוב עוני לפי מעשיהם שהוא ענין מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם ואמר אך לשון מיעוט כי לא לכל הסוררים יעשה כן כ"א לקצתם כי לא יעדרו רשעים וטוב להם על פי אל דעות ה':

בכושרות. מלשון כשר:

ביתה. לבתיהם

אלהים, ביתה - על דרך: כי בית יעשה לך ה', ויעש להם בתים, איש וביתו שה לבית. והטעם: כי היחידים ישימם רבים ויושיבם.

מושיב יחידים. ר״‎ל בהיותכם במצרים יחידים מפוזרים בכל הארץ אחד הנה ואחד הנה הלא בעת בוא הגאולה כנס המקום אתכם בשעה אחת לרעמסס והושיב אתכם בבית אחד כלומר בכנסיה אחת:

בכושרות. מלא דמלא אע"פ שדרשוהו רז"ל על פנים רבים כדאיתא בפ"ק דסוטה וספרי פ' ראה ודוכתי אחריני ואין זה תימא כמ"ש בסוף מלאכי:

אלהים, בבא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב, ועתה הוא מושיב יחידים שישבו ביתה, היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים, וגם הוא מוציא עתה אסירים בכושרות, היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי עצים עבים, אך סוררים, ר"ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם, רק הסוררים הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל:

מוציא אסירים בכושרות. הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות איני והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני לא קשיא הא בזוג ראשון הא בזוג שני:
(סוטה ב ע"א)

מוציא אסירים בכושרות. אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם השבויים שהיו במחנה אשור מכוש וממצרי וגם מבני יהודה:

(ה) או יאמר הלא אמרתי שפועל כאחת דין לאומות עובדי כוכבים ורחמים לישראל אמר עתה לכן שירו לאלהים על הטובה עם שהוא הפך המתייחס אליו כי הוא דין וגם זמרו שמו שהוא על מה שהוא שמו בעולם שהוא פעולת דין כי גם על מה שעושה דין בגוים עלינו לזמר ואל יראה כמו זר לכם מה שפועל רחמים שהוא הפך מדתו כי דעו לכם כי אינו כדבר שפועל בטבע שא"כ כל מה שיהיה קרוב ימשך רוגז ודין לאשר לפניו אך הוא בהפך כי בהיותו קרוב הוא רחמים וכשהוא רחוק הוא דין כי סולו ורוממו לרוכב בערבות אלהים הנזכר הוא שכינה כשהוא מסולק עד ערבות כי אז ביה שהוא בשני העולמות שנבראו בשתי אותיות אלו הוא פועל מה שהוא שמו בעולם שהוא היותו דין אך ועלזו כשאתם לפניו שהוא בהיות השכינה בתחתונים כי אז רחמים ושמחה ימשך לכם וזהו ועלזו לפניו:

צחיחה. ענין צמאון ויובש כמו צחיח סלע (יחזקאל כד):

בכושרות, מענין ידיה שלחה בכשור, שהוא עץ האורג, וי''א כמו בקושרות בקו''ף שאסורים בקשרי זקים וחבלים

ומלת בכושרות – קשורה עם אסירים, כאילו אמר: אסורים בזיקים.

מוציא. הנאסרים במאסר הגלות היה מוציא בעת הכושר אשר ייטיב להולכי דרכים לא חמה ולא צנה כי כן בימי ניסן:

אך סוררים. מצרים:

בכושרות. הם הכבולים כענין קשורות כי כ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד:

(ו) ומה שאמרתי שבהיותו מסולק למעלה פועל דין בשני העולמות אין הכוונה שאינו פועל אז בארץ ג"כ רחמים כ"א שפועל זה וזה כי הנה גם בזמן הסילוק פועל דין ורחמים בעולם כאחת שהרי הוא אבי יתומים שעשה דין בהם שסילק את אביהם מעל ראשם ומרחם על בניהם וכן מרחם על היתומים כאב ופועל דין במצר לאלמנות וזהו ודיין אלמנות עם שאינו בתחתונים כ"א אלהים במעון קדשו העליון בזמן שהוא מסולק למעלה ברוחניות וכן פועל הפכים כי אלהים מושיב יחידים כו' כדלעיל:

צחיחה. מקום יבש וצמא, ומזה צחיח סלע, וצחה צמא :

וטעם כושרות – הכבל שטעמו, כמו: ידיה שלחה בכישור.

אך סוררים. רק אנשי מצרים הסוררים הם לבדם נשארו שוכנים בארץ צמאון ויובש בעבור המכות שהכה בהם אבל אתם הייתם מלאים כל טוב:

שכנו צחיחה. ונשארה ארצם ציה וצמאה, (מצאתי):

אך סוררים שכנו צחיחה. האסירים יצאו לריוח והצלה, והסוררים שהוא מלך אשור וחיילותיו שכנו במקום צמא כלומר כאילו מתו בצרת צמא כי מתו בלא חרב ובלא חנית:

וטעם סוררים – העושים חמס ליתומים.

ומלת צחיחה – כמו: צחה צמא, כמו והשביע בצחצחות נפשך. יבושת, וזה הפך מושיב יחידים ביתה, לפנים ביישוב וצחיחה מקום צמאון.

[ומה שכר נטלו על כך לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כג ח). ד״א ויהי בשלח] זש״ה אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), מאי בכושרות, בכי ושירות מצרים היו בוכים, שנאמר והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים (שמות יא ו), וישראל היו אומרים הלל. לכך נאמר ויהי בשלח פרעה את העם, אימתי צעק פרעה ווי, בזמן שראה את העם נוסעים (בחומה) [כאומה], כי כל זמן שהיו רומסים בטיט היו בעיניו כאין, כיון שיצאו ראה אותם יוצאים בצבאות בדגליהם, אז ראה ומצטער וצעק ווי.