레위기 26:6의 Chasidut

אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג). במדרש (ויק"ר ל"ה א') הדה"ד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות, הדה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתנא דר' אליעזר בר אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו, ומה כתיב תמן (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ, (ויקרא כו יד) ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה. ר' אבא בריה דרב חייא אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות, ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וקללות מן וא"ו ועד ה"א, ולא עוד אאל שהן הפוכות, א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי כשתשמרו את תורתי, הדה"ד אם בחקותי תלכו, עד כאן. והנה הוא משולל הבנה וצריך ביאור. והנ"ל מפירושו על דרך הפשוט, דאיתא בגמרא ברכות (ו' ע"ב) אמר ר' אבין כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו וכו', יבטח וכו' (ישעיה נ י). וידוע דההשגחה והשפעה נמשך אחר הבטחון. והנה שני מיני בטחון יש, שמי שעדיין אינו נשרש במדה זו שישליך כל יהבו עליו ית', מחשב בעסקיו הפרטים, וכשיראה שיתבטל מאיזה מצוה, אז מכריח שכלו בטענות שכליות להניח העסק ולבטוח בה' בזה, ואז יעשה ה' חפצו. אבל כשלא יחשוב כלל בעסקיו, לא יבא לידי הבטחון וחפצו לא יעשה. והיינו דאמרו רז"ל (ברכות י"ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל, אבל לחשוב מותר. ומדריגה אחרת למעלה הימנה, שכר נשרש בלבו הבטחון ומשליך כל יהבו בכלל בלב שלם עליו ית' שבודאי יעשה הטוב לו, ואינו צריך לחשב כלל, ובודאי צריך לעלות ממדריגה למדריגה ואין שלם נולד רק הכנה. ולזה אמר דוד מקודם חשבתי דרכי, ואחר כך חשתי וכו' (תהלים קיט ס), וק"ל. והכי אזלין דברי המדרש שבכל יום אני מחשב, ואחר כך רגלי מביאות אותי וכו', רגלי לשון רגילות, שכיון שרגיל לבא בטח בשם ה' כמאמר רז"ל, שמי שאין רגיל לבא בודאי לא נעשה חפצו, דהא מחזי כמאן דעביד בשביל הא. ר' הונא בשם ר' אחא פליג על זה שאין זה מדריגת השלם בשביל הבטחון, כהא דאמר עולא על נחמתא דבבלאי (בב"ק דף ל"ח.) דמחזי דאם היה ברי לו שלא יעשה חפצו, היה מניח המצוה, ונמצא נחשב יותר בעיניו צורכי ההבל מעניני הנפשי, ומחליף עולם עומד בעולם עובר, אלא המדה הטובה היא שיגמור בלבו שאף אם חפצו לא יעשה בודאי, מכל מקום כל חפצים לא ישוו בה דהוי מחשב וכו, ולדרכו פירש הפסוק. ועל זה פליג ר' מנחם ואמר שעדיין אינו מתוקן, דאיך יתכן דאדונינו דוד יעבוד על מנת לקבל פרס. ועוד האיך יודע לחשב השכר והעונש שהוא עין לא ראתה ולא נתפרש בתורה. רק צריך לומר בענין אחר, והוא דבשום מקום לא נקראו היעודים שבתורה בשם שכר ועונש לא בתורה ולא בדברי רז"ל, רק בשם ברכות וקללות. והענין דהחילוק בין שכר לברכה ובין עונש לקללה, דשכר ועונש הוא על פי יושר הנהגה, וברכה וקללה הוא סגוליי, כמו ברכת יצחק לעשו, ויעקב לפרעה, ובלעם לישראל אלמלא רצון הבורא המבטלו, ועל פי שביארתי בפרשת מצורע, כי מהסגולה יודע כמה הוא נחשב וחשיבותו כי היא רצונו, ולבל יעלה על לבך כי אם תצדק מה תתן לו, ואין זה אלא לתועלתינו, ואם כן כיון שרצונו בתועלתי, ואם כן כיון שעכשיו המניעה תועלתי ואם כן זה רצונו, לכך אמר חשבתי ברכות וקללות שהם הסגולות, ומזה יודע תועלת העצמי שהוא עד אין חקר, ובודאי זה רצונו ולא המניעה, וכן בעבירה השכר והפסידה, ונקט השלום שהיא קיום כל הברכות כמאמר חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ובקללה נקט ויספתי שהיא שבע, ולא יצוייר רק בהסתרת פנים והוא הגרוע. וגם כפשוטו ויספתי הוא נוסף על הכל, ולכך כיון שזה רצונו ואשיבה רגלי אל עדותיך, וחישבתי דרכי הוא לדעתו או השכר והעונש שיש בדרכי, או הברכות והקללות שיש בדרכי, והבן.

בתורת כהנים אם בחקתי תלכו (ויקרא כו ג), מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, שכן כתיב (תהלים פא יד-טו) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, (תהלים פא טו) כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך, עד כאן דברי התורת כהנים. והוא תמוה, א' קשה מאי הכונה באמרו הקב"ה מתאוה, אם כמו שפירש רש"י על התורה בפרשת אם בחקתי תלכו (ד"ה אם) עיין שם, אם כן איך נמשך לזה שכן כתיב וכו', וכן ואומר, ואיך מוכח משני ראיות הללו דמיירי בעמל בתורה, דילמא שומע לי, היינו בעשיית המצות. ובראיה השניה פשיטא דקשה, דהא למצותי כתיב, ואם שנוכל לפרש למצותי שצוויתי לעסוק בתורה, כעין שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו'ע"א) ד"ה למצותי, בשביל מצותי שצוויתי לגמול חסד, עכ"ל. אם כן הכי נמי יש לפרש דברי התורת כהנים כמ"ש, מכל מקום איזה הוכחה יש מכאן דהכונה הוא על עסק בתורה. והנ"ל בזה, ומקודם אבאר דודאי החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לעסוק ולעמול בתורה, וזה תחלת דינו של אדם (קידושין מ' ע"ב), וביארתי אמרם (סנהדרין דף צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד (איוב ה ז), הוי אומר לעמל תורה, עד כאן. וביארתי על פי אמרם (אבות פ"ג מ"ה) (הובא בדברינו למעלה בפרשת בשלח במדרש (שמו"ר כ"ו א') ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי וכו' עיין שם), כל המקבל עליו עול תורה וכו'. על פי המסילת ישרים בענין בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג יט). והוספתי נופך כעת, כי נ"ל כמו שכתבו הקדמונים כי ביום אכלך ממנו וגו' (בראשית ב יז), אינו בדרך עונש רק בדרך חיבה, כי אחר אכלו, אי אפשר להגיע לשלמות באופן אחר. הכי נמי נ"ל דמה שאמר בזעת אפך, הוא גם כן בדרך טובה, דידוע דיגיעה במלאכה או בתורה משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), וקודם אכילת עץ הדעת לא היה עלול לחטא, ולא היה צריך ליגיעה להשכיח עון, מה שאין כן אחר אכילת עץ הדעת, צריך לעמל להשכיח, והבן. ואם כן עכשיו צריך לעמל אחד מן העמלים, והבן זה. והארכתי בענין חטא ביטול תורה שהוא רם ונשגב, וכל מי שאפשר לו לעסוק וכו' (ברכות ה' ע"א). ועל קביעת עת נאמר במדרש (שוח"ט מזמור קי"ט) עת לעשות וגו' (תהלים קיט קכו). וקביעת עתים היינו מי שאי אפשר לו לעסוק וכו', וכמו שפירש בהפלאה קבעת עתים, כמו קבען פלוני, וכמו (מלאכי ג ח-ט) היקבע אדם אלקים במה קבענוך, (מלאכי ג ט) ואותי אתם קובעין. ונחזור לענינינו, דהנה רש"י פירש בפרשה דילן ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה, ד"ה ונתתי), אוכל קמעא ומתברך במעיו, ושמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ. ומפרשין העולם על פי שהשלום הוא על ידי נשיאת פנים, כמו שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וגו'. והנה מבואר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) שנשיאת פנים הוא לישראל על ידי שהם מדקדקים על עצמם עד כזית, והתורה אמרה (דברים ח י) ושבעת וברכת וכו', ואם כן אם אוכל קמעא וכו', אם כן הוי שביעה בכזית, אם כן אין כאן מדקדקין על עצמם, וממילא דאין כאן נשיאת פנים ונעדר ח"ו השלום, ואם אין שלום אין כלום כאמרם ז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דהוא הכלי המחזיק ברכה, תלמוד לומר ונתתי שלום, עד כאן. וכן מפרשין הטעם על הא דמדקדקים על עצמן, היינו משום שישראל אומרים הלא אם היינו כדאים, היה אוכל קמעא ומתברך במעיו, והיה שביעה בכזית והשי"ת מתברך, עכשיו שאין אנו כדאים יפסיד הקב"ה ברכתו, לכך מברכין. והש"י מודד מדה כנגד מדה ואומר הלא רצונכם לעשות רצוני ומצידכם לא יבצר, רק אני גרמתי שבראתי יצר הרע, כמו שדרשו בפסוק (מיכה ד ו) ואשר הרעותי (ברכות ל"ב.), אם כן למה יפסידו בני בהגרמתי, והבן. ונחזור למה שמפרשין על רש"י הנ"ל, ולכאורה קשה באמת איך יתכן השלום כיון שאין כאן מדקדקים וכו', אם כן הדרא הקושיא הא כתיב (דברים י יז) לא ישא פנים. ונראה ליישב על דרך משל, מי שהוא בארץ ציה אין נהר ואין מים, צריך לתחבולת להביא מים, מה שאין כן מי שהוא בתוך הנהר. הכי נמי התורה היא מקור הנהר השלום, כמו שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז וגו', ואין עוז אלא תורה ה' יברך וגו' (זבחים קט"ז ע"א), וכמו שדרשו במסכת ברכות (דף ח'.) על הפסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם רש"י (ד"ה פדה) דשלום היינו התורה, דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום. ולפי זה יובן כשאינן עמלים בתורה ואינם בתוך הנהר של שלום, צריכין לנשיאת פנים לענין השלום, מה שאין כן כשעמלים בתורה, הם בתוך הנהר של שלום, אם כן אין צריכין כלל לנשיאת פנים לענין השלום, והוא תירוץ נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר התורת כהנים הנ"ל, דהיה קשה להתורת כהנים קושית רש"י, לכך אמר מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, דאז הם בתוך הנהר, מה שאין כן באינם עמלים, ועל זה מייתי ראיה שכן נאמר לו עמי וגו' בדרכי יהלכו, ואף דהתורה נקרא דרך וכמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים קמה יז), צדיק ה' בכל דרכיו, מכל מקום מצות נמי נקראים דרך, כמו שדרשו רז"ל (נזיר דף כ"ג.) בפסוק (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', אחד אכל לשם פסח וכו'. אולם התירוץ דמוכוח דאיירי בדרך דתורה ולא דמצות, דהא קשה מאי כמעט אם, ר"ל כמעט אויביהם אכניע, אבל באמת לא היה מכניע, כמו כמעט כסדום היינו (ישעיה א ט), אם כן מאי תועלת יש. אלא ודאי דדרך היינו התורה, וכמעט היינו בענין מעט וניקל ולא בשום תחבולות, ואם כן מוכרח דאיירי בתורה, דאי רק במצות עדיין צריך לנשיאת פנים דהוא ענין גדול ומאי כמעט, והבן. ועל צריהם אשיב ידי וגו', על פי מ"ש לעיל לישב הקושיא דלמה פוחת במדה טובה לומר אתה תהיה למעלה רק פעם אחד (דברים כח יג), ולא מעלה מעלה כמו במדה רעה (דברים כח מג). ותורף הדברים דיש השפלות אויבים ממילא על ידי הרמת קרן ישראל, ויש בפני עצמו השפלה אחר שנתרומם קרן ישראל. והנה מה דממילא, בודאי אין צריך כל כך לנשיאת פנים, מה שאין כן מה דמכוון רק להשפלת אויבים. והיינו ועל צריהם אשיב ידי, ר"ל אחרי שנתרומם קרנם של ישראל, אשיב בפ"ע ידי על צריהם, ואף על פי כן הוא כמעט זה היא ודאי, משום שהם בנהר השלום, והבן. והכנעת אויבים הוא השלום האמיתי, והוא יותר גדול מהעקירת אויבים, על פי הילקוט (רמז תרע"ב) על הפסוק והשבתי חיה רעה, הכא דיש מזיקין ואף על פי כן ואין מזיקין, גדול יותר וכו'. וכן בפסוק השני לו הקשבת למצותי לעסוק בתורה, ויהיה כנהר שלומך דהיינו ממש כמ"ש, ודוק.

ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו ו). היינו היחוד השלם מדת השלום יסוד צדיק ברית שלום, אתן אותו בארץ החיים לבל יפרד, ועל ידי זה ושכבתם ואין מחריד כי והשבתי חיה רעה הידועה המשכלת במקרה לילה ח"ו, והשבתי לבל תראה בארץ ישראל כי כשזה קם, והבן מאוד: