וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃
하나님의 지으시던 일이 일곱째 날이 이를 때에 마치니 그 지으시던 일이 다하므로 일곱째 날에 안식하시니라
מאור עינים
כי ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך וגו׳ והובא בתוס׳ ז״ל בשם המדרש ג׳ מעידים זה על זה הקדוש ב״ה ושבת וישראל ולכך אומרים בשבת במנחה אתה אחד כו׳ ומי כעמך ישראל כו׳ יום מנוחה וקדושה כו׳ דנודע מ״ש בש״ס אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין ולהבין מה הן השתי שבתות. הענין הוא כי נודע שבשביל ישראל נברא העולם כמ״ש בראשית ברא אלקים וגו׳ בשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו שכל כוונת הבורא ב״ה היה בבריאת העולם עבור ישראל שיעבדוהו עבודה תמה בדביקות ותשוקה גדולה להשורש שהוא הבורא ב״ה ועל ידי זה מולידים תענוג ותשוקה בבורא ב״ה כביכול שהבורא ב״ה מתענג מאוד ממעשה ועבודת התחתונים יותר מצבא העליונים כמ״ש ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים שמכניסים בו יתברך תענוג כביכול וכל זה כשמקרבין את עצמם באמת גמור ואין נפרדים ממנו יתברך. רק להבין אופן הדביקות וההשגה איך הוא כי הלא הבורא ב״ה הוא בלתי בעל תכלית וגבול והאדם הוא בעל גבול ותכלית והאיך אפשר לשני הפכים להתקרב לזה נתן הבורא ב״ה לישראל את השבת שהוא ממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים ומאחדן ומקשרן בבורא ב״ה על ידי שיש בו שני החלקים מתדמין בין לישראל ובין להקב״ה כנודע שכל דבר הממוצע בין שני הפכים צריך להיות דומה לשתי הבחינות דנודע מ״ש בזוהר שבת שמא דקב״ה שלים מכל סטרין שהשבת הוא חיות עולם העליון וחיות זה העולם שהוא אצילות כבודו יתברך שמשתלשל ומתצמצם בזה יום השביעי שהוא בזה העולם והיום השביעי שנקרא שבת אצלנו הוא כמו גוף ולבוש ליום השבת עילאה דאיהו שמא דקב״ה כאמור לעיל ובחינת שבת עילאה הוא נשמת כל העולם שחוזר חלילה תמיד בששת ימים ויום השביעי הוא שבת שהשבת עילאה מתצמם בזה היום והוא חיות כל העולם. שעל כן נאמר מות יומת כי בזה שהוא מחלל את השבת ואינו מקיימו מסלק החיות העליון שבת עילאה שהוא בחי׳ נשמת העולם מן העולם ונמצא הורג את העולם שמסלק נשמתו ממנו ולשון מחלל הוא מלשון כי ימצא חלל שהוא לשון נטילת נשמה וע״כ ענשו גם כן כך מות יומת ועל ידי השבת שמקיימים את השבת שהוא בחי׳ שתי שבתות שבת עילאה ושבת תתאה שהוא בנשמה וחיות כבוד שמו יתברך המלובש ביום הז׳ שהוא בזמן וגבול יש כח להשבת להיות ממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים לדבקה בו יתברך. שעל כן אמרו רז״ל על מה שכתוב (בראשית ב׳, ב׳) ויכל ביום השביעי גו׳ מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה להבין הלא המנוחה לא למלאכה יחשב ואדרבה השביתה מן המלאכה ואם כן לאיזה כוונת קוראה הכתוב מלאכה כמ״ש שם מלאכתו אשר עשה:
אגרא דכלה
כדאמרי אינשי הילול בתי, דכתיב (בראשית ב ב) ויכל אלקים וכו' (שאילתא א'). ובתנחומא הגירסא כילול והוא יותר לראיית הפסוק ויכל:
פרי צדיק
ביום ביום הזה באו מדבר סיני. פירש"י (מפסיקתא רבתי חדשה) לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו. ובפסיקתא מסיק וכה"א היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו' וכן דרשו על פסוק היום הזה נהיית לעם ללמדך שחביבה תורה על לומדי' כיום שניתנה מהר סיני (ברכות ס"ג:) וכן אשר אנכי מצוך היום מצוה אתכם היום בפרשת ק"ש (כמו"ש בפירש"י מספרי ואתחנן). והנה בכולם יתכן דרשה זו מכיון שכבר ניתנה תורה נכתב היום שיהיה ד"ת חדשים על כאלו היום נתנו. אבל כאן ביום שבאו למדבר סיני ועדיין לא ניתן להם ביום זה שום ד"ת כמו"ש (שבת פ"ו:) מה שייכות ע"ז דרשת היום הזה שיהי' כאלו היום נתנו. ומלשון הפסיקתא נראה דזה הוא אחד עם מה שנאמר היום הזה ה' אלהיך מצוך. והנה בזוה"ק (ח"ב ע"ח ב') איתא אתיהיב אורייתא לבנוי בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וצריך להבין הא במדרש (שמות רבה פ' מ"ו) איתא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השניות אני נותן לך שיהיה בהם הלכות מדרש ואגדות. ונמצא שתורה שבעל פה ניתן רק בלוחות שניים שנתנו ביום הכפורים. וכן מצינו גם בגמרא (נדרים כ"ה:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. וכש"כ תורה שבעל פה שלא היה נצרך קודם הקלקול וכמו שיהיה לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' ומה זה טעם שנתנו הדברות ראשונות בחודש תאומים. אך הענין דבפסיקתא דרש על בחודש השלישי לשון בחודש בא חודש. היינו שבא אז התחדשות בלב ישראל. והענין ע"פ מה ששמעתי מרה"ק מאיזביצא זצ"ל בענין מ"ש במדרש (ויקרא רבה פ' ט"ז) במעשה דרוכל א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע כו' עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים. ולכאורה מה למה מהרוכל שאמר לו רק הפסוק כצורתו ולא יותר. ואמר ע"ז שבכל ד"ת יש בהם טעמי תורה היינו מה שמרגיש טעם ומתיקות בד"ת. והרוכל הזה שהיה לו עסק שהיה מקולקל בענין רכילות ולכן היה נקרא רוכל מל' הולך רכיל ואחר התשובה ע"ז ועמד על ד"ת זו הרגיש טעם מחודש בפסוק זה וזה שלמד ר' ינאי ממנו. שזה הטעם לא היה יכול להרגיש רק מי שיש לו עסק בזה. וע"ז נאמר כסיל אדם יבלענו שבדבר הזה שהאדם הוא כסיל בו ויש לו חסרון בזה. אחר כך אחר התשובה יבלענו נבלע ד"ת בלבו ומרגיש טעם אחר. וזהו בחי' תורה שבעל פה שיש בפסוקים שבתורה שבכתב. והנה תורה שבכתב הוא בחי' אור החמה והתורה שבעל פה הוא סיהרא דמקבלא משמשא. והנה או"ה מונין לחמה וישראל ללבנה כמ"ש (ב"ר פ' ל') הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. ואיתא (שמות רבה סו"פ ט"ו) ולכך מסר הקב"ה סוד הלבנה לישראל שיהיו מונים בה כו' וכשם שהלבנה של אור כך ישראל נוחלין האור כו'. דאו"ה מונין לחמה שהיא אש ואש תאכלם. מה שאין כן ישראל שמונים ללבנה שהיא בעצמה אינה אש רק מקבלת האור מהחמה. והיינו כי שמש ומגן ה' אלהים וכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה וקוב"ה תורה אקרי ואין תורה אלא קוב"ה כמו"ש בזוה"ק (ח"ב. ס' א') והוא ע"פ שאיתא במ"ר (ר"פ בחקותי) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה כ'ו. והוא שכל המצות הם דרכיו של הקב"ה וכתיב והלכת בדרכיו היינו לקיים המצות. וכמו שמצינו במצות שבת בפירוש כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי ע"כ ברך וגו' וכן הוא במדרש (תנחומא בראשית ב׳:ב׳) אמר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי בי' אנא כו' וזהו ואין תורה אלא קוב"ה שהתפיסה בהשי"ת הוא רק על ידי והלכת בדרכיו והוא התורה וזה נקרא שמש ואש. והתורה שבעל פה היא ההתחדשות בד"ת וזהו סיהרא דמקבלא משמשא והוא האור והטעם בד"ת מה שמרגיש בלב טעם ומתיקות, וע"ז נאמר החודש הזה לכם שההתחדשות הזה ניתן רק לישראל. וכן בתורה שבכתב לא מצינו שום קדושה לר"ח רק במשנה ראש ב"ד אומר מקודש. מפני שישראל מכניסין קדושה לחודש. ובמדרש (שמות רבה פ' ט"ו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים החודש. ובשעת מתן תורה בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם (כמו"ש שיר השירים פ' ישקני) ואז כבר היה ד"ת נבלע בלבם והרגישו כולם טעמי תורה שהוא התורה שבעל פה ואז היה כמו שיהיה לעתיד ולא ילמדו עוד כו' כי כולם ידעו אותי והיה לכולם תורה שבעל פה האור מתורה שבכתב שהוא שמש ומגן ה' אלהים. אך אחר הקלקול הוצרכו לרב חכמה לתקן הרב כעס. וז"ש בזוה"ק דמש"ה ניתן התורה בחודש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכאן נדרש דכתיב בחדש שדרשו בא חודש שאז בא התחדשות בלב ישראל. ומה ההתחדשות שבא אז מכיון שלא ניתן עדיין התורה אבל הוא החשק והתשוקה שהיה לכל א' מישראל לקבלת התורה כשבאו למדבר סיני מקום שיקבלו שם התורה. והוא עפמ"ש בתדב"א (א"ר סו"פ כ"ב) שאמר לאותו תלמיד שא"ל עוסק אני בד"ת ומחמד ומתאוה ומצפה אני אם תורה תבא אלי וא"ל לא זכה לאיש לד"ת אלא אם כן מוסר נפשו עלי' כו' ואומר העניים והאביונים מבקשים מים ואין לשונם בצמא נשתה אני ה' אענם וגו'. והיינו שאין הקב"ה נותן ד"ת רק למי שצמא להם עד כי לשונם בצמא נשתה ואז אני ה' אענם. וכן מצינו (תדבא"ז פ' י"ד) שאמר לאותו אדם שאמר שלא נתנו לו בינה מן השמים. ואמר לו הפ' ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף וגו' הא למדת שאין ד"ת נבלעים בלב האדם אלא במי שהוא יעף להם כו' וכמו שנאמר כי אצוק מים על צמא. שאין השי"ת נותן ד"ת רק למי שהוא צמא להם כמו האדם שהוא צמא למים קרים על נפש עיפה. ובזה האדם נבלע ד"ת כמו שמצינו (ברכות כ"ד:) הא מלתא אבלעא לי. בליעה בלב וכמו שנאמר כסיל אדם יבלענו. והעיקר שיהיה נבלע ד"ת בלב שירגישו הטעמי תורה הוא על ידי החשק והצמאון שיש להאדם לד"ת. ולכן כתיב ביוןם הז"ה והז"ה מורה כמו שמורה באצבע. ובכאן אינו מפורש היום שהיה בר"ח רק בגמרא (שבת פ"ו:) דרש מגז"ש מכתוב החודש הזה לכם שהיה בר"ח. והיינו ביום הזה שהיה להם החשק והרצון ואז בא להם ההתחדשות שירגישו על ידי זה טעמי מצות בהד"ת שיקבלו. וזה שנדרש ביום הזה שיהיה ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו שתמיד יהיה לישראל חשק זה כמו היום הזה שבאו למדבר סיני שהיה להם החשק הנפלא כמוש"נ בחודש שנדרש בא חודש כנ"ל. ועל ידי זה זכו אחר כך להתחדשות תורה שבעל פה שהוא הטעם שירגישו בהד"ת כשנבלע ד"ת. ואף עתה אף אחר שנתנו התורה מ"מ בכל שנה כשבא יום זה צריך להרגיש בלב החשק המחודש לקבלת ד"ת ועל ידי זה יהיה ד"ת נבלעים בלב וירגישו הטעמי תורה: