וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃
그로 그 밭머리에 있는 막벨라 굴을 내게 주게 하되 준가를 받고 그 굴을 내게 주어서 당신들 중에 내 소유 매장지가 되게하기를 원하노라
ישמח משה
גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כג ד). פירש רש"י (ד"ה גר) מדרש אגדה (ב"ר נ"ח ו') אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ (בראשית יב ז). הקשה הרא"מ שזה סותר למ"ש רש"י בפרשת לך (בראשית יג ז, ד"ה ויהי) והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין. ותירץ הפרשת דרכים דמכל מקום יש לגוי חלק במה שזרע עד שיעקרו ז' עממין, (והוי המרעה בשדות אחרים גזל), עיין שם. ולכאורה קשה ממשנה ב"ק (דף מ"ז.) הקדר שהכניס קדרותיו וכו', הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם כן אף שזרע, הלא זרע שלא במקום הרשות. אך לא קשה מידי, דזה לא הוי שלא ברשות, דכבר הם יושבי הארץ מכבר, ולא בא להם עדיין הצווי שיפנו עצמן מן הארץ. וזה נ"ל בפירוש בקרא בלך לך והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ולא באו מחדש והוי ברשות, ואם כן יש לו חלק במה שזרע, והיינו דמדייק התרגום יונתן וכן תרגום ירושלמי עד כדין אית להו רשות בארעא, והבן. ועוד י"ל דנהי דפטור, אבל אסור לכתחילה, אבל רועיו של לוט רשעים היו והיו מרעין בידים בשדות אחרים, וזה אף שהם זרעו שלא ברשות אסור, וכן כתבו התרגומין דהיו מבקרין בארעא נוכראין, וכן כתב רש"י (ד"ה ויהי) שהיו מרעין בשדות אחרים, והבן. עוד יש לישב קושיות הרא"מ הנ"ל, כי הקנין של אברהם היה מכי דייש אמצרי', כמבואר בפרשת דרכים וכדאיתא ב"ב דף (כ') [ק'] (ע"א) הלך בה לארכה ולרחבה קנה, דכתיב (בראשית יג יז) קום התהלך בארץ, ושם נאמר בביאור אחרי הפרד לוט מעמו, ואם כן יפה אמר הכתוב והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, והבן. עוד נ"ל מה שאמר גר ותושב אנכי עמכם, כי הנה בזה שאמר לו השי"ת לך ולזרעך אתן, ר"ל דיש בארץ הנבחרת שני בחינות, כי היא חלק ה' בהארץ, דהיינו בחינה רוחנית אוירא דארץ מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב). ובחינה הגשמית כמו שהיה בחלק ה' עמו. והנה בחינה הרוחנית בראיה בעלמא קנה, כמ"ש באור החיים בפסוק (בראשית יח ב) וירא וירץ לקראתם, שבראיה שראה את המלאכים נתרפא ממכאובו ועמד וירץ לקראתם. והיינו אמרו ית' לאברהם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א), ר"ל לא כשאר ארצות אשר בחרב ובחינת נעשה מלחמה אבל בראיה אין תועלת, אבל ארץ כזו אין צריך לחרב וחנית, רק בראיה בעלמא תירש כל טוב שבה. וכן משה היה מתאוה לכנוס לארץ, נאמר (דברים לד א) ויראהו ה' את כל הארץ. על כן אמר גר ותושב אנכי, כי גר מצד גשמיות ותושב מצד רוחניות, ואם כן אינו סותר להפסוק והכנעני והפריזי וגו', ואמר זה כי לא יצטרך לשלם בעד גשמיות, אבל בעד רוחניות אשר לא יערכנה כל הון, אינו צריך לשלם כי היא שלו ואין בזה רמאות. והיינו מ"ש להלן (בראשית כג ט) בכסף מלא יתננה לי בתוככם, ר"ל מה שבתוככם דהיינו ברשותכם יתננה לי בכסף מלא, מה שאין כן הקדושה אינו ברשותכם כי כבר היא שלי, והבן. ועל פי זה תבין בפרשת לך לך (בראשית יג יד-טו) וה' אמר אל אברהם שא נא עיניך וראה וגו', (בראשית יג טו) כי כל הארץ אשר אתה רואה, היינו בחינה רוחנית לך אתננה, (כי הגשמיות של כל הארץ אי אפשר לראות כולה ממקום אחד), ולזרעך עד עולם, כי בחינה זו ירשו זרעך עד עולם אף בזמן הגלות והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א' ח מח), והבן. והנה לפירוש רש"י שאמר להם אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין, יש להבין כיון שבא בבקשה מהם, לענין מה הודיע להם ואם לאו אטלנו בחזקה, ולאו אורח ארעא בהכי כשמבקש איזה דבר מחבירו לומר לו אם תתן לי מוטב ואם לאו אטלנה. והנ"ל בזה שיש בזה דבר חכמה, בהקדים הא דאיתא בפרק קמא (דכתובות דף ג' ע"ב) הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח וכו', ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך ז' ימי אבילות. וכתבו התוס' (כתובות ד' ע"א) בועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת, אבל לאחר שנקבר לא, דדברים של צנעה נוהג וכו', והשתא מקלינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן, מידי דהוי אנעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה, עכ"ל. ור"ל דקשיא להו אמאי מקילין באנינות דאורייתא יותר מבאבילות דהוא רק מדרבנן, ועל זה תירצו מידי דהוי אנעילת הסנדל וכו'. ולי נראה לתרץ קושיא זו בדרך אחר, והוא על פי מ"ש התוספת (ברכות ז' ע"ב) ריש פרק מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות וכו' (ד"ה ואינו), דאדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניח לקברו, נראה שאינו חייב לנהוג בו אנינות, שהרי אין זה מוטל עליו לקברו, מפני שאינו יכול לפדותו ולקברו, כדתניא (מסכת שמחות פ"ב י"א) נתייאשו בעליו מלקברו, מתאבלין עליו ופסק מיניה תורת אנינות. מיהו באותו שתפסו מושל, גם אבילות אינו חייב, דלא דמי לנתייאשו ששם אינו קוברו, אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו, וכן מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון בב"מ דף פ"ד (ע"ב) דפסק מצות אנינות, עכ"ל. ולפי זה י"ל דחכמים תקנו וגזרו שלא לקבור המת טרם יבעול בעילת מצוה, ויש להם כח לגזור כן דשב ואל תעשה הוא, וכיון שחכמים אסרו לקבור, הרי שוב אינו מוטל עליו לקברו עתה ופסק ממנו אנינות, וגם אבילות אינו חל שהרי בדעתו לקברו לאחר שיבעול, והוי ממש כמו שהמושל אינו מניח לקבור שלא חל עליו לא אנינות ולא אבילות, ולכך בועל בעילת מצוה ולא מקלינן כלל באנינות, דעדיין לא חל עליו כלל מטעמא דאמרן, אבל אחר שיקברנו על כרחך חל עליו אבילות מדרבנן, לא רצו לבטל איסור דרבנן להתיר בעילת מצוה, אבל קודם שיקבר בדין רשאי לבעול, דבכהאי גוונא אין כאן אנינות כלל וכדאמרן, וזה נכון. ובכן נבוא אל המכוון, כי הרי יש לדקדק במה שאמר אברהם תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני, האי מלפני הוא שפת יתר לכאורה. אבל יתכן לאשר מי שמתו מוטל לפניו, הוי אונן ופטור מכל המצות, וז"ש תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני, כלומר שהוא מוטל לפני ועלי לקברה וחל עלי אנינות (ופטור ממצות), ואמנם פן יאמרו לו שכיון שאינם נותנין לו אחוזת קבר בתוכם ואינם מניחין אותה לקברה, הוי כמו שהמושל אינו מניח לקברו ולא חל עליו לא אנינות ולא אבילות, לזה הקדים ואמר להם גר ותושב אנכי עמכם, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין, אם כן כיון שבידי ליטול בחזקה ולקברה שוב מוטל עלי, ולכן בקשתי תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני, ר"ל המוטל עלי לקברה וכאמור, והבן כי נכון הוא.
אגרא דכלה
ע"ד מלא"ת ימי טהרה (ויקרא יב ד). מתרגמינן עד דמישל"ם וכו'. דבר השלם יצדק בו לשון מלא, ובהיפוך חסר כענין בכסף מל"א (בראשית כג ט), הבן הדבר כי קצרתי:
ישמח משה
ויתן לי את מערת המכפלה (בראשית כג ט). ולהלן כתיב (בראשית כג יז-יט) ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, (בראשית כג יט) ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה. הנה יש ליתן טעם על שבראשונה ובאחרונה נקרא המכפלה, ובאמצע מכפלה, דהנה על מכפלה יש כמה פירושים, דהרשב"ם כתב הככר היה נקרא כן, ורש"י (ד"ה המכפלה) כתב שהוכפלה בזוגות, והרמב"ן הביא בשם המדרש (ב"ר נ"ח ח') שכפל קומתו של אדם הראשון וקברו שם, והרמב"ן כתב שהככר היה נקרא כן מימות עולם, ולא היו יודעים הטעם, ובאמת נקרא כך מפני אלו הטעמים והבן. והנה בילקוט ראובני איתא דאברהם ידע שנותיו מהמערת מכפלה בגימטריא קע"ה, כמו שמשה ידע מהסנה, והוא שכל למעלה משכל. והנה לפי זה יש עוד טעם, שהוא כמניו שנותיו של אברהם אבן הראשה שמונח שם, ועיין בשפת אמת סי' כ"ה פ' כ"ב המכפלה בה"א גימטריא ק"פ, וש"י. דהיה לו לחיות ק"פ, ולזה מרמז המכפלה, וכדי שלא יראה ברעת עשו, חי' רק קע"ה ולזה מרמז מכפלה. ועדיין לא נרוה צמאוני למה דוקא במקרא זה בה"א, ומקרא זה בלא ה"א. ונ"ל בטוב טעם שאברהם ידע זה כפי מה שנתבאר, וידע שהדבר תולה אם בן בנו יצא לתרבות רעה או לא, והנה איתא בב"ק דף ל"ב ע"א המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר (בראשית טז ה) ותאמר שרה חמסי עליך וגו', וכתיב בתריה (בראשית כג ב) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, עד כאן. והנה תחילה זו משוער בדעתו של יוצר בראשית כמה היא, והנה עד"מ כמה היה ראויה שתמות תחילה לאברהם, בודאי כיון שלא יצא לפועל הבחירה, נקוט כף זכות בידך לחשוב ימי אברהם שיהיה ק"פ שנה, (כי הידיעה אינו מזדקק לבחירה), ואם כן חיתה שרה יותר ה' שנה. והנה תבלין יש לדבר, דהנה בעת שאמרה שרה לאברהם חמסי עליך, היה אברהם בן פ"ו שנים, שהרי זה היה קודם שנולד ישמעאל בעת עיבורו לפי פשוטו של מקרא שנאמר ותרא כי הרתה וגו', וישמעאל היה בן י"ד כשנולד יצחק, שהרי כשנימול היה בן שלש עשרה שנה (בראשית יז כה), ובאותו זמן באו המלאכים ובשרו על יצחק למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יח י), ובלידת יצחק היה אברהם בן מאה (בראשית כא ה). והנה אם נענשה שרה על ידי מסירת דין, מבואר שכונתה היתה על אברהם בעת כעסה לחרוץ משפט הזה, לפי ששמע בזיונה ושתק ודנה אותו כמעליב, ומבואר בב"מ (פרק הזהב דף נ"ח:) שהוא כשופך דמים, ולכך נמדד לה כמדה זו, וזה נכון דהא כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א), ואם כן לפי זה יתכן לומר שרצונה היה שימות אברהם בן פ"ו שנה, ע"כ תמות היא פ"ו שנים קודם לו. והנה איתא בספרים דעל ידי החרטה שמתחרט תיכף מתכפר מחצה, והנה איתא בתרגום יונתן וירושלמי שפייסה אותו, (וז"ל: וכדין יתגלי ה' וידין ביני ובינך ויתמלא רחמין עלי ועלך, ויפרוש שלמיה ביני ובינך ויתמלא עלמא מני ומנך, ולא נצרך לבנה דהגר וכו'). ומזה נראה שחזרה תוך כדי דבור, ולפי זה נתכפר מחצה וראוי היה שתמות קודם לאברהם מ"ג שנה. והנה כשמתה היה אברהם בן קל"ז, שהרי היא היתה בת קכ"ז, והוא היה זקן יותר עשרה שנים כמו שנאמר ואברהם בן מאת שנה כשנולד יצחק ושרה בת תשעים, ונמצא מאז ועד מיתתו שהיה בן קע"ה היה ל"ח שנה, אך כשתחשוב מיתתו לק"פ, היה מ"ג שנה והוא זמן הראוי לשרה כאמור. ועל פי זה יתבאר כי במאמר אברהם נאמר ויתן לו את מערת המכפלה גימטריא ק"פ, כי למה לו לתפוס צד הרע הלא ברית כרותה לשפתים (מו"ק י"ח ע"א), אבל אחר כך הוא לשון תורתינו הק' שכתבה לנו ויקם שדה עפרון אשר במכפלה לאברהם למקנה, קראה התורה כפי אשר הוא באמת גימטריא קע"ה, והבן. והנה אחר כך כשנאמר שקבר אברהם לשרה נאמר המכפלה, כי זה שקבר אברהם לשרה אז היה לחשבון המכפלה כאמור, והוא פלא בס"ד. והנה אחר כך כשנקבר אברהם נאמר גם כן המכפלה (בראשית כה ט), לפי ששם (בראשית כה ח) נאמר בשיבה טובה, ודרשו (ב"ר ס"ג י"ב) שלא ראה עשו יוצא לתרבות רעה, ואם כן משמע כי לכך מת אז, ואם כן אם היה כתיב מכפלה הוי קשה, והבן. והנה כונת אלקית היא על כל פנים, והנה בחינה זו שכפולה בזוגות, היא גם כן אמת, ולזה צריך לומר המכפלה בה"א הידיעה על זוגות הידועים, כי בלא זה המערה, היה לכל אחד שם בחברון אחוזת קבר כמבואר ברמב"ן, ובודאי היה כמה שהוכפלו בזוגות, ולכך בפרשת ויחי (בראשית מט לא) במאמר יעקב שאמר שמה קברו וגו', וכונתו שיקברו אותו שם להשלים הזוגות נאמר המכפלה (בראשית נ יג), וכן אחר כך כשנקבר, והבן.