וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃
내가 너로 큰 민족을 이루고 네게 복을 주어 네 이름을 창대케 하리니 너는 복의 근원이 될지라
אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. י"ל כי כבר אמר ואברכך ולמה חזר ואמר והיה ברכה ויובן בס"ד דידוע דאין הברכה שורה בדבר דתהו ביה אינשי כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין ולכן אדם שהוא אינו מפורסם וידוע בין הבריות גם שיהיה לו כמה בתים וקרקעות ונכסים לא תהו ביה אינשי ולכן הברכה שורה אצלו יותר כי אינו נחשב בפני העולם לכלום ולכן אין עי"הר שולטת בו מה שאין כן אדם שהוא מפורסם בין הבריות ויש לו שם גדול כשם הגדולים שעל מעט נכסים אשר לו תהו ביה אינשי יותר ולז"א ואברכך בממון שיהיה לך נכסים הרבה ואח"ך ואגדלה שמך שיהיה לך שם גדול כשם הגדולים וא"ת זה מזיק לברכה דאחר שיהיה לו שם גדול אז תהו ביה אינשי ואין הברכה שורה בדבר דתהו ביה אינשי לז"א והיה ברבה שהגם שאגדל' שמך ותהו בך אינשי עכ"ז הנני מצוה את הברכה עוד אצלך שעדיין תשרה בך הברכה ולא תלך ממך וזהו הפך מן הנהוג שבעולם.
רש"י
ואעשך לגוי גדול. לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמְמַעֶטֶת אֶת הַמָּמוֹן וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ הֻזְקַק לִשְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל הַבָּנִים וְעַל הַמָּמוֹן וְעַל הַשֵּׁם:
רמב"ן
והיה ברכה אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם" והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו לא אנשי ארצו בלבד או ונברכו בך שיהיו מבורכים בעבורו והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה וכענין התורה כולה אם בחוקותי תלכו (ויקרא כו ג) אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים כח א) וביצחק אמר בעבור אברהם עבדי (בראשית כ״ו:כ״ד) אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו ושמו אותו בבור או בכבשן האש ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר וזה טעם הפרשה אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו: