이사야 סו:25의 Musar

כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:א׳-ב׳). ידוע כי מדת ההכנעה הוא מעיקרי התורה ועבודה שאין עבודת העבד שלימה אצל האדון עד שינהג עצמו במדת העבדות. וממדת העבדות הוא ההכנעה כי מתוך ההכנעה יהיה לבו של אדם שלם עם הקב"ה, וענין ההכנעה הוא קריעת הלב והוא דבר הנביא ע"ה (יואל ב׳:י״ג) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם. והוא שיכניע אדם את לבו לפני אדון הכל יתב' ויהיה נרתע וחרד על דבריו, ועם ההכנעה רחוק הוא שיחטא ועמה כל עונותיו נמחלים. וכענין שכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם הערל וכו'. הזכיר בפירוש כי ההכנעה היא כפרה לעונותיו. וכן הבטיח הקב"ה לשלמה שעם ההכנעה תהיה תפלתן של ישראל נשמעת ועונותיהם מתכפרים, והוא שכתוב בד"ה (ב ז) הן אעצור השמים ולא יהיה מטר והן אצוה על חגב לאכול הארץ אם אשלח דבר בעמי ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם: היסורין הן סבה להכנעה שנאמר (תהילים ק״ז:י״ב) ויכנע בעמל לבם ומי שיש לו יסורין ואין לו הכנעה הלא זה דבר קשה עד מאד כי היסורין עם הכנעה מכפרים העונות שכן הזכיר דוד ע"ה (שם ה) ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי אמר עניי על ההכנעה ועמלי על היסורין. וביאר כי ההכנעה והיסורין הם מזבח כפרה ולכך יתמיד להזכיר עצמו עני וענינו נכנע. והוא שאמר (שם פו) כי עני ואביון אני. ביאורו נכנע ותאב להשגת ה' יתברך וכן (שם) פנה אלי וחנני, אע"פ שרוב המפרשים פירשוהו עני ממש על שם שגירש אותו אבשלום בנו מן המלכות, ואמרו במדרש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וכי דוד יחיד היה והלא כתיב (ד"ה א ב) אצם הששי דוד השביעי, וכי עני היה הלא כתיב (ד"ה א כב) והנה בעניי הכינותי לבית אלהי זהב ככרים מאה אלף וכו' אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי שנתתני מלך על בניך ואני יחיד כנגדה וכלן צריכין לי ועיניהם תלויות בי ואני עיני תלויות בך לכך יחיד אני. אבל במדרש תהלים בפסוק תפלה לעני כי יעטוף נתנו בזה טעם אחר, והוא שדרשו אמר רבי פנחס איני יכול לעמוד על דעתו של דוד פעמים קורא עצמו עני פעמים קורא חסיד, אלא כשהוא רואה את הצדיקים עומדים ממנו קורא עצמו חסיד וכשהוא רואה את הרשעים עומדים ממנו כגון אחז ואמון ומנשה קורא עצמו עני:

מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ). פסוק זה מדבר בתחיית המתים כי כן כתוב למעלה ממנו אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. ופירוש קריאה זו רמז לתחיית המתים כי שיעור הכתוב כן ויקרא שוכני ארץ. וכענין שנאמר בתחיית המתים (ישעיה יח) כל יושבי תבל ושוכני ארץ וכו' והוא כמו (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר. ועל כן אמר אחריו (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל זהו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף וכל המזמור מיוסד על הענין הזה, והכוונה בכתוב הזה כי נס הגדול של תחיית המתים יתחיל מציון למה לפי שמשם נברא העולם ונשתכלל, יאמר הכתוב כי תחלת הדבור והקריאה לשוכני ארץ תהיה מציון לפי שמציון מכלל יופי משם נשתכלל יופיו של עולם ותהיה מלת מציון משמשת למעלה ולמטה. וידוע כי הנקודה האמצעית של היישוב היא ציון ומשם היה משתיתו של עולם וכן כל דבר תקפו ועיקרו הוא האמצעית שהרי מצינו עץ החיים שהיה עיקר הגן באמצעיתו באמרו (בראשית ב) ועץ החיים בתוך הגן. ודרז"ל בפרקי ר"א כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן הה"ד (שיר השירים א) הביאני המלך חדריו אלו חדרי ג"ע. כמעשה הרקיע כך מעשה ג"ע. וכן אהל מועד היה באמצע ארבע מחנות ישראל גם יצירת האדם מאמצעיתו שהוא טבורו שהוא כדמות שרש האילן שענפיו מתפשטים משם הנה והנה ומיד שנולד צריך לחתכו. ודרשו ז"ל כמו שהטבור באמצע הגוף כך א"י נתונה באמצע העולם וירושלים באמצע א"י ביהמ"ק באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית ביהמ"ק והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנה הושתת העולם, והענין הזה מצוייר בצורת האדם בגלגל עינו שהרי האדם נקרא עולם קטן כולל העולם הגדול, והוא שדרשו בפרקי דרך ארץ אבא יוסי בן חנן אומר משום שמואל הקטן העוה"ז דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקיאנוס המקיף העולם כלו, שחור שבו זה העולם, קורט שבשחור זה ירושלים. פרצוף שבקורט זה ביהמ"ק, ומה שאמר אבן השתיה שממנו הושתת העולם הענין הזה הוא רומז במלת בראשית שכן אמרו בגמ' דסוכה (פ"ד דף מט) תנא דבי רבי ישמעאל אל תקרי בראשית אלא ברא שית אלו השתין שמששת ימי בראשית, וזהו שהזכיר אלהים הופיע הוא השם שזכר בבראשית. ולפי דעת מדרש רז"ל העליונים והתחתונים הכל מציון א"צ לומר העולם השפל שכך אמר במדרש ר"א הגדול אומר (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות וגו' תולדות השמים מן שמים נבראו תולדות הארץ מן הארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע. מציון נשתכלל יפיו של עולם. וכן מצינו לרז"ל שאמרו עיקר שכינה בתחתונים היתה כי בודאי הגלגלים וכל צבאם עם היותם עצומים ונבראים נכבדים בעלי שכל ודעת רבה לא נבראו אלא לתשמיש מין האדם הוא שכתוב (שם א) והיו למאורות ברקיע השמים. ביאר בפירוש כי כונת אמרו יהי מאורות להאיר על הארץ היה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרים זה בטענת שאין מפועל חכם לבנות בירה גדולה ובצורה להצניע שם גרגיר אחד אע"פ כן אין לנו אלא אמונת התורה הצודקת בכל דבריה כי מין האדם כשהוא צדיק נכבד וחשוב מן הכל אפי' מן הגלגל אפי' מן המלאך, ומפורש אמרו (חולין דף צא.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת והביאו ראיה מן הכתוב (דניאל ג) ורויה די רביעאה דמי לבר אלהין. ועוד בפרשת (ישעיה נב) הנה ישכיל עבדי המדברת על ישראל דרשו רז"ל וגבה ממלאכי השרת שנאמר (יחזקאל א) וגובה להם ויראה להם. ועוד ראיה ממה שדרשו במדרש תנחומא בסדר ויקרא (יואל ב) וה' נתן קולו לפני חילו אלו המלאכים שנא' (בראשית לב) מחנה אלהים זה וכי עצום עושה דברו זה הצדיק שהוא חזק מהם שהוא עושה דברו של הקב"ה שנא' (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו וגו' אלו ישראל שהקדימו נעשה ונשמע. גם נראה לי קצת ראיה מדברי משה שאמר (דברים י) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. זה יורה כי השם ית' חשק בישראל יותר מנבראי השמים והארץ כי אם היתה הכונה להעלות ולהגדיל מעלת ישראל על נבראי התחתונים בלבד היה ראוי הכתוב לומר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. וכן דוד ע"ה הזכיר המציאות כולו במזמור (תהלים קמח) הללו את ה' מן הארץ וגו' ואמר וירם קרן לעמו, וכן אמר ישעיה (ישעיה סו) כה אמר ה' השמים כסאי וגו'. ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה וגו', והם הצדיקים הנכנעים שהם עיקר הכל:

כתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכתיב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. מדברי נביאים וכתובים, ומדברי רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, נתבאר גודל החיוב המוטל להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. וטעם הענין הוא, מפני כבוד השכינה. כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכביכול השכינה בגלות והשפחה תירש גבירתה, וגבר האויב מצד הקליפה סטרא אחרא, וכבוד בית ה' נשרף ואין עולה ואין זבח, ופסקה הנביאה ורוח הקודש, ורוח הטומאה נתפשט, ועם ה' אומה הישראלים נתנו לדבר ולחרב ולרעב ולשבי ולבזה. ועוד היום הם בין האומות ככבשה בין הזאבים ובחרפה ובבוז וכל זה הוא חילול השם^הגה"הראה העלבון מחילול השם, כשגידר טיטוס בפרוכת ויצא ממנו דם קסבר כו'. ואף שלפי האמת היה דבר טבעי כי הכהן גדול היה מזה ביום כפור בקודש הקדשים ז' הזאות אחד למעלה וז' למטה, ותנן (יומא נז, א) אם נגעו הדמים בהפרכת נגעו, ולא ימלט שבמשך השנים כמה פעמים נגעו והדם נבלע בהפרכת בכמה עניינים במקדש שהיו נבלעים במקומו. ועתה כשחללו קדושת הפרכת ונסתלק תוקף קדושה ממנו' אז יצאו אלו הדמים בטבע. מכל מקום היה חילול השם לעיני הרואים, וכמו שהיה סובר הרשע שהרג את עצמו:, אוי נא לנו כי חטאו אבותינו, ואנחנו לא נטהרנו, על דא ודאי קא בכינו כי גרמנו כל אלה. ובשומינו על לבנו זה בצום ובבכי ובהספד ובהתעוררות לב לצעוק השיבנו ה' אליך ונשובה, אז כלה ענן וילך, דהיינו הקליפה מתמעט ואנחנו מזדככים מכח הצער והחרטה, וגם היסורים ממרקין:

אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו ל״ג:י״ד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים הזכיר פחד אצל החוטא ורעד אצל החנף שהוא קשה מן הפחד לפי שהחנפים מחניפין להקב"ה והן נענשין בעונש גדול, והוא שאמר (שם) מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם והזכיר בעונשם אש אוכלה ומוקדי עולם כענין שכתוב ברשעים (שם סו) כי תולעתם לא תמות ואשם לא לא תכבה, אמנם מצינו חנופה שהיא מותרת בענין אחד והוא שיתנהג אדם עם הרשע בדרך מוסר ויכבדנו ויעמוד מפניו ויאמר לו שהוא אוהב אותו זה מצינו שהוא מותר כשהוא צריך אליו ומפני היראה, שכן מצינו ביעקב שאמר לעשו הרשע (בראשית ל״ג:י׳) כי על כן ראיתי פניך וגו', רבי יוחנן אמר מותר להחניף את הרשעים בעוה"ז שנא' כי על כן ראיתי פניך וגו' ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכתיב (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפניו חנף יבא, דעת רבי יוחנן שמותר להחניף את הרשעי' מפני היראה שכן החניף כאן יעקב לעשו ודעת רבי פדת שאף מפני היראה אסור משום שנא' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וזה שהחניף יעקב לעשו חנופה כזו מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי שהרי ראיתי לשון ביזוי הוא מלשון (תהילים כ״ב:י״ח) המה יביטו יראו בי, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) והיו דראון לכל בשר שהוא שתי מלות די ראון, וכן אלהים לשון ע"ז הוא, ואם יבין הרשע לשון השבח אין אנו חוששין בזה וכענין שאמר איהו מטעי נפשיה אנא לא מטעינא ליה, וכן מצינו שהתירו חכמים לתלמיד חכם לומר (נדרים פ"ז דף סב ב) עבדא דנורא אנא כדי שיניחו לו את המכס מפני שהוא לשון כולל הקב"ה וע"ז, הקב"ה שנמשל כאש שנא' (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ע"ז כגון מולך, ולשון כזה שהוא נשמע לשני פנים ומפני היראה מותר אפילו לדעת רבי פדת: כיון שמדת החנופה משימה את האדם תועבת ה' ראוי לאדם שיתרחק ממנה שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק ושיהיו כל דבריו כנים ואמתים וכל אמרי פיו (בארץ) [באמת] ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות היא המדה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם, הוא שכתוב בנח (שם כה) איש צדיק תמים היה, וכתוב באברהם (בראשית ו׳:ט׳) התהלך לפני והיה תמים, וכן תמצא ביעקב (שם יז) ויעקב איש תם, ואמר שלמה (משלי י׳:ט׳) הולך בתום ילך בטח ביאורו שילך בטוח לעולם הבא, וכן הזכיר דוד ע"ה כי מי שיש לו מדה זו הוא מן הגרים באהל השי"ת ומן השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר ה' מי יגור באהלך וגו' ואמר ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם:

והנה רז"ל בארו לנו כי מדת הכנעת היצר דוחה מצות עשה של תורה מצות פריקה, וזה שאמרו בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. וזה עיקר התורה שיכוף אדם את יצרו ויכניע לבו מן התאות הגשמיות שלא יבוא בדבר מהם כנגד השם יתעלה. וכן אמר שהע"ה (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו. ועיקר פירושו כי הצדיק מכניע ומשבר נפש הבהמית שלו והוא מלשון (שופטים ח׳:ט״ז) ויודע בהם את אנשי סכות וגו'. כי הצדיק משעבד אותה ביד היצר הטוב ואם הוא משועבד לה הנה הוא פחות מן הבהמות. וכשהוא מכניע ומשבר אותה הנה הוא צדיק מעולה יותר מן המלאך לפי שהוא יש לו מונע מה שאינו למלאך. וזה הוא שאמרו רז"ל (חולין פ"ז דף צא ב) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וזה הוא שכתוב (משלי י״ג:י״ט) תאוה נהיה תערב לנפש. מלשון (דניאל ח׳:כ״ז) נהייתי ונחליתי, יאמר התאוה הנשברת תערב לנפש המשכיל, ותועבת כסילים סור מרע ודבר זה מתועב אצל הכסיל שהוא הפכו שאינו רוצה להכניע תאותו. נמצאת למד שמדת ההכנעה נבחרת ורצויה אצל השם יתעלה והיא עיקר העבודה בנבראים ותכלית כונת התורה בתעניות ובתפלות ובמלקיות: וחייב אדם לרחם על העני כדי שיתבונן כי העולם גלגל ויפחד ע"ע ועם זה יכנע, וכמו שאמרו רז"ל (חלק דף קח) שהיסורין מכפרין, גם ר"ע שהיה אומר חביבין יסורין אינו אלא בשביל ההכנעה שעם המדה הזאת ישיג האדם רצונו של מקום. ואותם שהולכים בשרירות לבם ואינם רוצים לקבל עול ההכנעה הנה הם נענשים בעוה"ז וגם בעוה"ב לא יצילו את נפשם מיד הקב"ה, אבל עתידין לקבל דינם ליום הדין ולא בידי אדם כענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ו׳) ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו, ותרגם יונתן בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין כד איתגלי בי דינא רבא למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא, ועל זה אמר ישעיה בכאן (ישעיהו ס״ו:א׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואת כל אלה ידי עשתה וגו', יאמר הנבראים העליונים שבשמים והנבראים שבארץ כלם נבראים וכלם שלי ואי זה בית תוכלו לבנות לי שיהיה לי כדאי ואת כל הנמצאים האלו ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', יתכן לומר ששעורו בנאום ה' כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, אעפ"כ מסתכל אני אל עני ונכה רוח, כלומר עיקר השגחתי והשגחת רצוני אל הצדיק הנכנע שאחר שחטא בשוגג מתנחם והוא חרד על דברי כשעבר עליו, זהו שאמר (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן הזכיר בסמוך שמעו דבר ה' החרדים אל דברו. ודומה לזה הזכיר משה רבינו (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה' אלי. וענינו מי הירא וחרד לדבר ה' ואז נתאספו אליו כל בני לוי שהיו יראים וחרדים לדבור (שם כ) לא יהיה לך ששמעו בסיני ושעברו ישראל עליו:

ומפני שכל אחד ואחד מישראל הוא חייב שיחזק לבו בהבטחת הנביאים ושתהיה תקותו חזקה בהקב"ה ובדברי נביאיו ולכך הזכיר דוד בכאן (תהלים קל) קויתי ה' קותה נפשי וגו' כי ראה דוד ברוח הקדש ענין הגלות הארוך הזה נתנבא עליו לעתיד לבא בלשון תקוה ותוחלת וכפל הלשון לחוזק התקוה, והאמור בהבטחת הגאולה כי בזמן שיהיו ישראל מתיאשים ממנה תבא ויהיה להם פקידה אחר היאוש, וזהו מאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי נחם ה' ציון וגו', סמך נחמת ציון לענין אברהם ושרה שנפקדו אחרי היאוש ולא היו האומות מאמינים שיהיה להם בן, כן ענין הגאולה כל האומות אומרין שאין לישראל תקוה, ושלא להתיאש הזכיר דוד בכתוב שאחריו נפשי לה' משומרים לבקר ביאור הכתוב אע"פ שאני בגלות איני מחליף אמונתי ותורתי אלא לה' כענין שכתוב זה יאמר לה' אני והזכיר נפשי לה' ולא אמר אני לה' להורות שאף אם היו נוטלים נפשי איני מודה אלא לשם זהו נפשי לה' ואני מאותן שמיחלים זמן הגאולה וממתינין חוזרין וממתינין זהו שכפל לשון שומרים, והבקר הזה הוא בקר הגאולה, וכן מצינו ישעיה ע"ה שהמשיל הגאולה לבקר שנא' (שם כא) משא דומה אלי קורא משעיר וגו', אמר שומר אתא בוקר וגם לילה וגו', כנה מלכות ארם בלשון דומה לפי שישראל שרויין בגלות בינם ואין גולה את אזנם קיצם וזמנם, וקרא הכתיב לצור שהוא ארם דומה, ואפשר לומר שקראה דומה מפני שכל הגליות שגלו ישראל נתגלה הקץ שלהן והיו יודעים זמן כל אחד ואחד אבל הגלות הזה של ארם אין מי שמגלה זה הקץ, ועוד נקרא דומה לטעם אחר לפי שארבע מלכיות נמשלים לארבע חיות וכל הנביאים יחדיו מזכירין כל החיות בשמם חוץ מן החיה הרביעית שלא יזכירוה בשמה לעולם כי כן עשה דניאל הזכיר כל חיה וחיה חוץ מזו שאמר (דניאל ז) וארו חיוא רביעאה דחילא ואימתני תקיפא יתירא ושנוי די פרזל לה רברבן אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה האריך בסיפור תקפה וממשלתה ולא מצינו מי שיזכיר אותה בפירוש כי אם אסף שאמר (תהלים ע) יכרסמנה חזיר מיער. והעי"ן התלויה כי כן הם עובדי הטלה וגילה לנו בכתוב הזה על שם החיה בפירושו על עבודתה ועל בית ממשלתה שהוא ארם ברמז (ישעיה כא) אלי קורא משעיר. אומר הנביא אלי קורא ישראל מדחקו של שעיר מגלות שעיר שדומה ללילה ושואלים אותי שומר מה מלילה מה יהא בסוף הלילה בסוף גלות ארם שדומה ללילה כמו הצופה הזה שעומד על משמרתו והוא שומר והבריות שואלים אותו כמה חלקים עברו מן הלילה וכמה משמרות עתידות לבא מן הלילה או אם הוא קרוב ליום. כך היו שואלים לנביא אתה שומר, כאמרו (חבקוק ב) על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצפה ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי, אמור לנו מה השיבך הקב"ה על מלכות ארם זהו שאמר מה מלילה ואחר כך אמר שומר מה מליל הקב"ה נקרא שומר ישראל שנא' הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וביאור הכתוב שומר ישראל מה מליל על פורענות ארם עד מתי נמשך הודיענו מתי קצו, והנביא משיבם אתא בקר על שאתם שואלים אותי מדת הלילה כמה משמרות עברו, קרוב הוא לפני הבקר, כלו' קרובה הישועה לבא אתא בקר כבר עבר גלות בבל שדומה ליום ועל שלא עמד אלא שבעים כנהו ליום וגם לילה גם גלות ארם שדומה ללילה כבר עברו שניהם ומי מעכב שאין אנו נגאלים אין שום דבר מעכב אלא תשובה, אם תבעיון בעיו כלומר אם אתם מבקשים להגאל בקשו רחמים לפניו ושובו מן הגליות ובאו לירושלים, למדנו הכתוב בכאן שהגאולה תלויה בתשובה, וכן דרשו ז"ל (יומא פ"א דף פו) בזכות התשובה עתידין ישראל להגאל שנא' (ישעיה נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב בזכות שבי פשע ביעקב, והנה אנו רואים כי הבטיחנו משה ע"ה בתשובה לסבת הגאולה והוא אמרו (דברים ל) ואתה תשוב ושמעת בקול ה' והכתוב הזה הבטחה לומר שעתידין לשוב בתשובה וכן אמר (שם) ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו'. וכיון שהבטיחנו שנשוב בתשובה הבטיחנו אחרי כן שיגדיל מעלתנו יותר וכל הזמנים שעברו והוא שאמר (שם) והטיבך והרבך מאבותיך, והכוונה בזה יותר ממעלת דוד ושלמה והבטיחנו עוד שינקום נקמתנו מן האומות שרדפונו והוא שאמר (שם) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך והם שתי האומות שאנו משועבדים בין ארם וישמעאל. וכן הזכיר אויביך ושונאיך אויביך אלו בני עשו ושונאיך אלו בני ישמעאל וכן התנבא עליהם מיכה ע"ה (מיכה ה) תרום ידך על צריך וגו'. ושתי אומות הללו הם תרי אווזי דרבה בר בר חנה והוא שדרשו ז"ל בבבא בתרא (פ"ה דף ע"ג ב) אמר רבה בר בר חנה זמנא חדא הוה אזלינן במדברא וחזינן להנהו תרי אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו ונגיד חוטא דדובשא מינייהו אמינא להו מי אית לי בגויכו לעלמא דאתי חדא דלא לי גדפא וחדא דלא לי אטמא כי אתינא לגבי ר' אליעזר אמר לי עתידין ישראל ליתן את הדין. ושתי אומות הללו הראן שלמה ע"ה שתי בנות שהם מזומנות לגיהנם הוא שאמר (משלי ל) לעלוקה שתי בנות הב הב, ועליהם הזכיר בסמוך (שם) תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה שנואה זו ארם שנ' (מלאכי א) ואת עשו שנאתי ושפחה זה ישמעאל שהוא בן השפחה ועליהם הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה סו) המתקדשים והמטהרים אל הגנות. וכבר הבטיחנו ישעיה הנביא ע"ה בפי' על אבדן המלכות הזאת מלכות עכו"ם וקרא אותם פריץ חיות, והודיענו הכתוב על חרבן ארצו שתהיה שממות עולם והוא שאמר (ישעיה לד) קרבו גוים לשמוע ולאומים הקשיבו כי קצף לה' על כל הגוים וחימה על כל צבאם וגו' ואומר (שם) ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, ואומר כי רותה בשמים חרבי. מפני שהאומות שהם למטה תלויות בכחות של מעלה על כן תלה הנביא ע"ה ביטול השמים וכל צבאם לביטול האומות שאין לך אומה יורדת למטה שלא יפול שרה מלמעלה תחלה שנאמר (שם כ) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה וזהו שאמר (שם לד) כי רותה בשמים חרבי למעלה ועל עם חרמי תרד למטה ועל עם שיהיה נלכד בחרמי תרד למשפטי. ויש שאומר ועל עם חרמי על עם חרם כלו' כאלו אמר ועל עם מקולל ותהיה היו"ד נוספת וכן (שופטים יג) והוא פלאי, ומה שאמר ונגולו כספר מלשון חכמים גולל את הספר, וביאור מלת כספר כמו בספר וכן ת"י ואיתמחון מתחות שמיא כמה דאמיר עליהון בספרא וכונת הכתוב דורש כי אומות העולם שהם עכשיו במעלה העליונה באותה שעה כשימחו מן השמים יהא דוחה עליהם חשך כאלו נגללו השמים ואין אור בעולם. ואמר אחרי כן (שם) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב דם כרים ועתודים משל על הגדולים מחלב כליות אלים משל על הפחות והסגנים וירדו ראמים עמם הם המלכים ויועצי ארץ והזכיר וירדו לשון ירידה והשפלה ויכלול עוד יללה ובכיה מלשון וירדתי על ההרים ודרשו ז"ל ראמים אלו ארמיים. וירשוה קאת וקיפוד קאת הוא עוף מצוי במדבר ואמרו רז"ל קאת זה הקיק עוף יש בכרכי הים וקיק שמו. קפוד לשון כריתה כמו (ישעיה לח) קפדתי כאורג חיי (שם לד) ונטה עליה קו תהו משפט שממה, ואבני בהו, משקלו של חרבן, ובא לומר שתהיה תוהה וריקנית מאין אדם ובהמה כענין המדבר שנקרא (דברים לב) תהו יליל ישימון. חוריה ואין שם מלוכה וי"ו ואין שם נוספת כמו ותשב תמר ושוממה (ש"ב יג) ויאמר הכתוב החורים שלה אין שם מלוכה יקראו כלומר לא ימצא שם אחד מחוריה שיהיו מכריזין מלוכה לארם שיאמרו ברו לנו מלך ולמה לפי שכל שריה יהיו אפס (ישעיה לד) ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא. ציים הם הסנוניות. איים הם חתולים. ותרגם יונתן ויערעון תמוון וחתולין. יתנבא עליהם כי יתקבצו שם חיות כדרך שמתקבצות במדבר. ולפי שהזכיר בכאן קצת מן החיות ואי אפשר להזכיר את כלן בפירוש לכך אמר (שם) דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה. דרשו מעל ספר ה' והוא החומש שמספר שם כל המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ובכללם מכת הערוב והוא שהביא עליהם מן המדבר חיות ונמרים והוא שכתוב (שמות ד) הנני משליח בך ובעבדיך וגו'. כלומר את הערוב שבמדבר כי לא היה בריה חדשה על כן הזכירו בה"א הידיעה מה שלא תמצא כן בשאר המכות. אחת מהנה לא נעדרה שלא תבואנה על ארם, אשה רעותה לא פקדו כמו (במדבר לא) ולא נפקד ממנו איש. (שמואל א ב) כי יפקד מושבך. ויש שפירשו דרשו מעל ספר ה' וקראו כשתבא השעה ותתקיים נבואה זו על ארם דרשו מעל ספר ה' הוא הספר הזה של ישעי' וקראו בפרשה הזאת אחת מהנה לא נעדרה מכל מיני החיות שמנינו כאן שלא תמצאו אותן על ארץ אדום, ורבותינו ז"ל דרשו על הכתוב הזה דרשו מעל ספר ה' וקראו הוא ספר בראשית שכתוב בו (בראשית ז) והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו מובאים אין כתיב אלא והבאים מאליהן באו א"ר יוחנן דרשו מעל ספר ה' וקראו ומה אם להסגר בתיבה שנים עשר חדשים הם באים מאליהן להפטם מבשר גבורים על אחת כמה וכמה הה"ד (יחזקאל לט) ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף ולכל חית הארץ התקבצו ובאו האספו מסביב, על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו (ישעיה לד) כי פי הוא צוה ורוחו קבצן, מלת ורוחו חוזר למלת פי כלו' ורוחו של פי כענין שכתוב (תהלים לג) וברוח פיו כל צבאם (ישעיה לד) והוא הפיל להם גורל וידו חלקתה להם בקו עד עולם יירשוה לדור ודור ישכנו בה. יאמר והוא הפיל להן לחיות שהזכירן ארץ עכו"ם בגורלם וידו חלקתה להם הארץ בקו שמא קאמר לשעה עד עולם יירשוה קאת וקפוד וכל שאר הנזכרים לדור ודור ישכנו בה. (שם לה) ישושום מדבר ציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת יאמר על מפלת החומות של עכו"ם ושל בצרה ישישו מהם מדבר וציה וציון וירושלים, ציון נקרא מדבר, וירושלים נקראת ציה. (שם סד) ציון מדבר היתה וירושלים שממה. ישושום כמו ישישו מהם כמו בני יצאוני יצאו ממני. פרוח תפרח ותגל כנגד שהזכיר למעלה (ישעיה לג) אבל אומללה ארץ כבוד הלבנון נתן לה כנגד שהזכיר למעלה (שם) החפיר לבנון קמל. הדר הכרמל והשרון כנגד שהזכיר היה השרון כערבה ונער בשן וכרמל. המה יראו כבוד ה' מלת המה תחזור למדבר ציה וערבה (שם לד) חזקו ידים רפות לא אמר חזקו בחירק תחת החי"ת אלא חזקו ועניינו חזקו אחרים אתם שידיכם רפות, הנה אלהיכם נקם יבא בנקם יבא כשיבא על או"ה. גמול אלהים כגמול אלהי' הוא יבא על ישראל נקם לאומות גמול לישראל. (שם) אז תפקחנה עיני עורים באמונה ואזני חרשים תפתחנה. אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם אין להבין שיתרפאו מכל וכל אבל הוא משל ויורה על זה מה שאמר כי נבקעו במדבר מים ונוזלים בערבה, ובקוע המים והנחלים רמז לשפע החכמה וההשגה בידיעת השי"ת וע"ז אמר (שם) והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים. בנוה תנים רבצה בנוה שהיה התנין רובץ והיה בו חציר כענין שנאמר (שם) חציר לבנות יענה יחזור לקנה וגמא שהוא מקום המים, ואמר זה על ירושלים שהיתה כמדבר זהו כי נבקעו במדבר מים והיה שם באותו מדבר נוה מסלול ודרך הקדש יקרא לה לא יעברנו טמא לאותו דרך והוא למו כי הוא המיוחד לישראל שהם קדושים וטהורים, הולך דרך תמים ואוילים לא יתעו כל מי שהולך דרך ואפילו האוילים שאין להם תבונה לא יתעו לא יהיה שם אריה זו מלכות בבל שנמשלה לאריה שנאמר (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו. ופרוץ חיות זה החזיר שהוא פריץ שבחיות. והלכו גאולים והלכו שם הגאולים לבדם וזהו שאמר (ישעיה לד) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה:

והנה רז"ל בארו לנו כי מדת הכנעת היצר דוחה מצות עשה של תורה מצות פריקה, וזה שאמרו בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. וזה עיקר התורה שיכוף אדם את יצרו ויכניע לבו מן התאות הגשמיות שלא יבוא בדבר מהם כנגד השם יתעלה. וכן אמר שהע"ה (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו. ועיקר פירושו כי הצדיק מכניע ומשבר נפש הבהמית שלו והוא מלשון (שופטים ח׳:ט״ז) ויודע בהם את אנשי סכות וגו'. כי הצדיק משעבד אותה ביד היצר הטוב ואם הוא משועבד לה הנה הוא פחות מן הבהמות. וכשהוא מכניע ומשבר אותה הנה הוא צדיק מעולה יותר מן המלאך לפי שהוא יש לו מונע מה שאינו למלאך. וזה הוא שאמרו רז"ל (חולין פ"ז דף צא ב) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וזה הוא שכתוב (משלי י״ג:י״ט) תאוה נהיה תערב לנפש. מלשון (דניאל ח׳:כ״ז) נהייתי ונחליתי, יאמר התאוה הנשברת תערב לנפש המשכיל, ותועבת כסילים סור מרע ודבר זה מתועב אצל הכסיל שהוא הפכו שאינו רוצה להכניע תאותו. נמצאת למד שמדת ההכנעה נבחרת ורצויה אצל השם יתעלה והיא עיקר העבודה בנבראים ותכלית כונת התורה בתעניות ובתפלות ובמלקיות: וחייב אדם לרחם על העני כדי שיתבונן כי העולם גלגל ויפחד ע"ע ועם זה יכנע, וכמו שאמרו רז"ל (חלק דף קח) שהיסורין מכפרין, גם ר"ע שהיה אומר חביבין יסורין אינו אלא בשביל ההכנעה שעם המדה הזאת ישיג האדם רצונו של מקום. ואותם שהולכים בשרירות לבם ואינם רוצים לקבל עול ההכנעה הנה הם נענשים בעוה"ז וגם בעוה"ב לא יצילו את נפשם מיד הקב"ה, אבל עתידין לקבל דינם ליום הדין ולא בידי אדם כענין שכתוב (שמואל ב כ״ג:ו׳) ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו, ותרגם יונתן בכן לית פורענותהון ביד אינש אלהין באישתא עתידין כד איתגלי בי דינא רבא למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא, ועל זה אמר ישעיה בכאן (ישעיהו ס״ו:א׳) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ואת כל אלה ידי עשתה וגו', יאמר הנבראים העליונים שבשמים והנבראים שבארץ כלם נבראים וכלם שלי ואי זה בית תוכלו לבנות לי שיהיה לי כדאי ואת כל הנמצאים האלו ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', יתכן לומר ששעורו בנאום ה' כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, אעפ"כ מסתכל אני אל עני ונכה רוח, כלומר עיקר השגחתי והשגחת רצוני אל הצדיק הנכנע שאחר שחטא בשוגג מתנחם והוא חרד על דברי כשעבר עליו, זהו שאמר (ישעיהו ס״ו:ב׳) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן הזכיר בסמוך שמעו דבר ה' החרדים אל דברו. ודומה לזה הזכיר משה רבינו (שמות ל״ב:כ״ו) מי לה' אלי. וענינו מי הירא וחרד לדבר ה' ואז נתאספו אליו כל בני לוי שהיו יראים וחרדים לדבור (שם כ) לא יהיה לך ששמעו בסיני ושעברו ישראל עליו:

יתחייב בעל התשובה להיות לו הכונה בלב ושיהיה לבו נשבר ונדכה על שהמרה את פי ה', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים נא) בבא אליו נתן הנביא באותו מזמור שהוא מתודה על חטאיו אמר בסוף דבריו זבחי אלהים רוח נשברה וגו', ורז"ל הביאו משל על זה מן הכלים הטמאים ואמרו נשברו נטהרו, וידוע שמזמור זה מיוחד על עיקרי התשובה וההכנעה מעיקרי התשובה הוא, ואמר ישעיה (ישעיה סו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. וכן מצינו מפורש בתורה בענין התשובה (ויקרא כו) או אז יכנע לבבם הערל וגו', בא ללמד שעיקר התשובה ההכנעה, נאמר באחאב (מ"א כא) הראית כי נכנע אחאב מפני וכתיב בו (שם) ויהלך אט, וזה הפך משאר המלכים שהיו הולכים בגאוה ובקול המולה, ודבר ידוע כי עם היסורין וההכנעה עונותיו של אדם מתכפרין וע"ז אמר דוד (תהלים כה) ראה עניי ועמלי וגו', אמר עניי על ההכנעה ועמלי על היסורין, וכן מה שאומר תמיד (שם פו) כי עני ואביון אני. ביאורו נכנע ומתאוה לחסות בצל רחמיך, אע"פ שהמפרשים פירשו בו לפי שגירש אותו בנו מן המלכות. וכן אמרו במדרש (שם כה) פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וכי דוד יחיד היה והלא כתיב (ד"ה א ב) אוצם הששי דוד השביעי. וכי עני היה והלא כתיב (שם כב) והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככר. אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי שנתתני מלך על בניך ואני יחיד כנגדם וכלם צריכין לי ועיניהם תלויות בי ואני עיני תלויות בך לכך יחיד ועני אני:

ביום השני (בראשית א, ו-ח) יהי רקיע כו' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזה הרקיע רומז בסודו לרקיע שעל ראשי החיות. וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי דרבי אליעזר פרק רביעי (סימן א), בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים כו', והלא השמים והארץ נבראו ביום א' שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא וגומר, ואיזה רקיע ברא ביום שני. א"ר אליעזר, רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיה רקיע וגומר, עד כאן. והוא סוד הכסא, כמו שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי. ובסוף מסכת יומא (פו, א), גדולה תשובה שמגעת עד הכסא. ואמר, יהי רקיע בתוך המים, זהו התשובה, שפכי לבך כמים (איכה ב, יט), פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט, קלו), ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב, ב), ועיקר התשובה מאהבה כדאיתא שם בסוף יומא, ועל זה נאמר (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:

ועל דרך הפשט יאמר וכל הכבוד הזה שיש לי לפני המלך והמלכה אינו שוה בעיני ואינו חשוב לכלום כנגד החסרון והביזוי שיש לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי, אבל לפי הדרך הזה יתכן לפרש כי היתה כונתו רעה וכפר בעיקר כשאמר וכל זה איננו שוה לי, והוא כלשון (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו (שם יג) בעבור זה עשה ה' לי. ומפני זה הזכיר כאן השם המיוחד במלות גאות ובוז לפי שגס רוח היה מאד ולפני שבר גאון. ועוד שחת והעמיק סרה כי הזכירו הפוך ועל כן נתהפכה עליו מדת רחמים למדת הדין, גם נתהפכה על האומות והוא שכתוב ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', ועדין לא השגיח על ענינו ולא נתן על לבו כח השם המיוחד, וכאשר ירד ממעלה והוצרך להביא הלבוש והסוס והוצרך לעשות למרדכי את כל הכבוד ההוא אז נתן אל לבו ונתבררה לו מפלתו עד שאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו', וכאשר אמרה אסתר תנתן לי נפשי בשאלתי וגו' והשיב לה המלך מי הוא זה ואי זה הוא ואמרה אסתר איש צר ואויב, אז נתן אל לבו משלם והשגיח הענין והוברר לו הדבר שנפילתו זאת בכח הש"י המיוחד, הוא שכתוב עליו כי כלתה אליו הרעה מאת המלך העליון יתעלה, כי לא אמר אחשורוש, ואחר שנתלה המן מסר המלך את טבעתו למרדכי הוא שכתוב מיד ויסר המלך את טבעתו וגו'. ומן הידוע כי טבעת דבר עגול והוא רמז לגלגל, והכונה כי נתהפך הגלגל שהמשילו לטבעת אשר היתה להמן ניתנה למרדכי, ויש בזה רמז לעתיד כי יתהפך הגלגל ויהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה בכח השם המיוחד, וזהו שהזכיר דוד ע"ה בגאולה העתידה (תהילים צ״ו:י״א) ישמחו השמים ותגל הארץ, כי תאבד מלכות ארם הרשעה ותחזור הממשלה והמלכות לישראל, ומה שנתגיירו מן האומות בימי מרדכי ואסתר וחזרו רבים לדתנו כמו שכתוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם רמז הוא לעתיד שיתגיירו העכו"ם ויבאו בבריתו של הקב"ה ויעבדוהו שכם אחד ועל זה אמר הנביא (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', וכשם שהיו ישראל בימי מרדכי ואסתר נבזים ושפלים ביד אויביהם החושבים להומם ולאבדם ולקעקע ביצתן ואחרי כן נתהפך הגלגל והיו מכבדין ומנשאים אותם כענין שכתוב וכל שרי המדינות והאחשדרפנים וגו' כן לעתיד תחת היותנו עתה בין האומות מדרך כף רגליהם עתידים לכבדנו ולנשאנו ולתת אותנו לשם ולתהלה, ועל זה אמר הנביא (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. וכבר התנבא דוד על הגלות הזה זהו שאמר (תהילים קכ״ד:א׳) לולי ה' שהיה לנו וגו'. ואמר זה על מלכות ארם הרשעה. אזי (תהילים קכ״ד:א׳) חיים בלעונו לפי שכתוב בהם (עמוס א׳:י״א) ועברתו שמרה נצח, ואחר שראה דוד ע"ה אורך הגלות הזה עובר עלינו אשר עליו הזכיר נחלה עבר על נפשנו ראה הגאולה אחריו ונתן בזה הודאה להקב"ה הוא שאמר (שם) ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם נפשנו כצפור נמלטה וגו', המשיל ישראל לצפור שהוא העוף הטהור, ועוד רמז למהירות ענין הגאולה כמהירות עפיפת העוף, וכן אמר הנביא (ישעיהו ס׳:ח׳) מי אלה כעב תעופינה. הפח נשבר מלכות ארם ועולם יבטל. ואנחנו נמלטנו על כרחם וישראל יהיו פלטים מידו כענין שאמר יעקב על עשו (בראשית לג) והיה המחנה הנשאר לפליטה כלו' על כרחו. עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ. הוסיף לפרש כי הגאולה הזאת והעזר הזה לישראל יהיה בשם ה' שהוא עושה שמים וארץ. ומלת עושה כאלו אמר עשה כמו (עמוס ד׳:י״ג) יוצר הרים ובורא רוח, וכן בלשון התפלה בורא כל הנשמות. או יהיה ענין עושה על התנועה היומית תנועת הגלגלים שאינה פוסקת לעולם. והזכיר בענין הגאולה שמים וארץ להורות כי יעשה העליון פלא גדול וחדוש עצום כחדוש העולם בבריאת שמים וארץ ואז יתברר לכל האומות חסד הש"י עלינו שלא שכחנו ולא עזבנו בגלות. וכן כתוב בעזרא (עזרא ט׳:ט׳) כי עבדים אנחנו וגו' ויט עלינו חסדו לפני מלכי פרס, ואז יכירו כי חסדו של הקב"ה קבוע וקיים עמנו לעולם כקיום ההרים הקבועים והקיימים לעולם. ויותר חסד קיים עמנו מקיום ההרים לפי שההרים באורך הזמן עתידים להתמוטט אבל חסד הש"י עם ישראל לא ימוט לעולם ולא יסור מהם, וכן הבטיחנו הנביא (ישעיה נט) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו':

צריך אדם ליזהר מן המחלוקת ולהתרחק מאותן ששונאים השלום שעליהם אמר ישעיה (ישעיהו נ״ט:ט׳) דרך שלום לא ידעו וכתיב אחריו על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה וגו', ומן הידוע כי המלכיות והמדינות אינם נחרבות אלא בשביל המחלוקת והפורעניות שהם משפטי הש"י והן תהום רבה אינן באין אלא בעון המחלוקת שכן מצינו במחלקותו של קרח שנעשו בהם שפטים גדולים שבלעה אותם הארץ ונשרפו מאתים וחמשים איש ועוד מתו במגפה ארבעה עשר אלף וז' מאות מלבד המתים על דבר קרח וכל זה בשביל המחלוקת שאין ב"ד של מטה מענישין עד שיהא בן שלש עשרה שנה ולא ב"ד של מעלה עד שיהא בן כ' שנה ובשביל המחלוקת אבדו אפי' יונקי שדים שנאמר (במדבר יז) ובניהם ונשיהם וטפם, דרשו רז"ל ארבעה נקראו רשעים המרים יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנא' (שמות ב׳:י״ג) ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, והלוה ואינו משלם שנאמר (תהילים ל״ז:כ״א) לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים שנא' (משלי כ״א:כ״ט) העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת שנא' (במדבר ט״ז:כ״ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ושניהם היו עזי פנים דתן ואבירם ובעלי מחלוקת ולשון מחלוקת באותיותיו נדרש כן. מ. מכה. ח. ארון. ל. לקות. ק. קללה. ת. תכלית. שמביא כלייה על העיר: ובמדרש תנחומא פרשת צו גדול הוא השלום שאפילו היו ישראל עובדי ע"ז והם נעשין חבורה אחת אין מדת הדין פוגעת בהם שנא' (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. גדול הוא השלום שאין חותם הברכות אלא שלום שנא' (במדבר ו׳:כ״ו) וישם לך שלום. גדול הוא השלום שהרי נכתבו בתורה דברים שלא היו מפני השלום הוא שנא' (בראשית נ׳:ט״ז) אביך צוה וגו' ומעולם לא צוה יעקב אלא מעצמם אמרו. ראה כמה גדול כח השלום שהרי המלאך שינה דבורו מפני השלום שנא' ואני זקנתי וכל כך למה מפני השלום, ולעתיד לבא כשיחזיר הקב"ה הגליות בירושלים בשלום הוא מחזירן שנאמר (תהילים קכ״ב:ו׳) שאלו שלום ירושלים וכתיב (ישעיהו ס״ו:י״ב) הנני נוטה אליה כנהר שלום. ובמסכת מגילה (פ"ב דף יח) ברכה דהקב"ה שלום הוא שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

העיקר הז' הכניעה בכל לב. והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע כמה העובר על דבריו שח ושפל. ונגרע מערכו. כענין שנאמר (תהילים ט״ו:ד׳) נבזה בעיניו נמאס. ונאמר (איוב ט״ו:ט״ז) אף כי נתעב ונלאה איש שותה כמים עולה (ירמיהו ו׳:ל׳) כסף נמאס קראו להם. על כן יכנע ויהיה שפל בעיניו. ודוד המלך עליו השלום בהתודותו על חטאו בבוא אליו נתן הנביא אמר בסוף דבריו (תהילים נ״א:י״ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. רוח נשברה. רוח נמוכה. למדנו מזה כי ההכנעה מעיקרי התשובה. כי המזמור הזה יסוד מוסד לעיקרי התשובה. ובהכנעה יתרצה האדם אל השם. שנאמר (ישעיהו ס״ו:ב׳) על עני ונכה רוח. ונאמר בענין התשובה (שם נ"ו) ואמר סלו סלו פנו דרך וגו' כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. למדנו כי ההכנעה מעיקרי התשובה. וכן שאר כל הפרשה מדברת על בעלי התשובה (שם שם ט"ו) כי לא לעולם אריב וגו' בעון בצעו קצפתי וגו' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו וגו' פירושו - דרכיו ראיתי בהכנעה. כמו שאמר ואת דכא ושפל רוח. ובמרירות הלב כמו שאמר כי רוח מלפני יעטוף. וארפאהו. כי אסלח לעונו. כמו (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם (ישעיהו ו׳:י׳) ושב ורפא לו. ואנחהו. אעזרהו על עזיבת החטא ואגבירהו על יצרו:

וזהו ענין שהאדם בחידושי תורה שמחדש בורא עולמות חדשות כדאיתא בזוהר פרשת בראשית (ח"א ד, ב) וזה לשונו, ר"ש פתח, ואשים דברי בפיך (ישעיה נא, טז), כמה אית ליה לבר נש לאשתדל באורייתא יממא ולילי', בגין דקב"ה ציית לקלהון אינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא. תנן, בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומי דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה קב"ה, וקודשא ביה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטרין לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן, ומלה דחכמתא דאתחדש סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וסטא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין וסליקת לגביה עתיק יומין. וכל מילין דעתיק יומין מילין דחכמתא אינון ברזא סתימין עלאין. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא אתחברא באינון מלין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו, ואעלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), נפקו מתמן ושאטן ואתיין מלאין ושלמין ואתעתדו קמיה עתיק יומין. בההיא שעתא, ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה, מכלא נטיל לההיא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבידין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון (ישעיה סו, כב) שמים חדשים, שמים מחודשין, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מלין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קודשא בריך הוא וסלקין ואתעבידו ארצות החיים, עד כאן לשונו:

מתחילה אקדים דברי האלהי בעל שערי אורה מה שכתב בדרך כלל על ענין בית הבחירה. וזה לשונו בשער הראשון בכינוי שכינה, והיא היתה שוכנת עם ישראל תמיד משעת עשיית המשכן, כאמרו (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וצריך אתה לדעת עיקר גדול. דע בתחלת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים, ובהיות השכינה למטה, נמצאו שמים וארץ אחרים. וזהו לשון (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו והיו הצנורות והמקורות פועלים בשלמות ונמשכים מלמעלה למטה, נמצא ה' ית' ממלא מלמעלה למטה, וסימנך (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, נמצא שהשי"ת היה שרוי במצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים:

העבודה צורך גבוה שפרישית, רמוז גם כן בפסוק הזה (דה"א כח, ט). אמר ד"ע את אלהי אביך, הכוונה שישתדל כל ימיו בכל דרכיו אשר יפנה לקרב הדע"ת שהוא סוד תפאר"ת ישראל, ולייחדו בה"א אחרונה שבשם הגדול, סוד אלהי דור. זהו סוד ועבדהו, ועבד ה"ו, היינו אותיות ו"ה מהשם תיקן המלך בכבודו, והוא היראה שהוא לפני ולפנים הנמשכת מאהבה הפנימית, שעליה רמוז (דברים י, טו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה. והאהבה עניינה היחוד האמיתי, אהב"ה בגי' אח"ד, והוא חשק באהבה. ומבואר בזוהר (עי' תקו"ז תקון ס"ט קד, ב) חש"ק, הוא חל"ם שב"א קמ"ץ. קמ"ץ, סוד החסד, בסוד (ויקרא ה, יב) וקמ"ץ הכהן, שהוא מצד החסד, וחסד לאברהם. ושב"א מצד הגבורה, בסוד (איוב א, טו) ותפול שב"א ותקחם, שב"א בא"ש ה' נשפט (ישעיה סו, טז), והוא מדת יצחק פחד יצחק (בראשית לא, מב). וחולם הנקודה עליון סוד תפארת מדת יעקב, הקו שעולה עד למעלה בסוד (שבת קיח, א) נחלה בלי מצרים. זהו באבותיך חש"ק. ויבחר בזרעם, סוד כנסת ישראל (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל, והמלך בכבודו השם ידו"ד המנוקד בנקודת חש"ק, ומתלבש באדנ"י שנקודתו גם כן חש"ק:

התורה מסיימת בתיבת ישראל ומתחלת בבראשית, נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, וכן בשמחת תורה מחברן כשמסיים התורה מתחילין בבראשית^הגה"הובמקום אחר כתבתי כי לכל האותות והמופתים אשר עשה משה וגו' מקושר עם בראשית ברא, שהיכולת מורה על חידוש העולם, והחידוש מורה על היכולת. וזהו ענין (ראש השנה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי בזכור כתיב (שמות כ, יא) ששת ימים עשה ה' וגו' שהוא חידוש עולם, ובשמור כתיב (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו':. ורומז למה שאמרו רז"ל (ב"ר א, א-ג, ויק"ר לו, ד) בראשית ברא, בראשית, בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית, דהבריאה היתה בשביל ישראל, וכדי שיתעסקו בתורה, וראשית המחשבה סוף המעשה, על כן בראשית בתחלה וישראל בסוף שהם תכלית הבריאה. והותחלה התורה בבי"ת, ואמרו בבראשית רבה (א, י) כי הבי"ת היא ברכה, וענין ברכה הוא תמיד תוספת התפשטות בשפע רב, ומתגבר והולך ומתרבה באופן שיהיה תמיד נצחיי. כן התורה היא נצחיית, ועל כן התורה היא עצם הברכה כמו שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך וגו', ואיתא בספר הבהיר והביאו הציוני וזה לשונו, מנלן דהתורה אקרי ברכה, שנאמר (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, ואין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא, ט) ורחבה מני ים, עד כאן לשונו. וכן תתחדש בריאת שמים וארץ להיותם רוחנים וקיימים עם אומה הישראלית, כמו שנאמר (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה', כן יעמוד זרעכם ושמכם:

לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה כדי שיכיר את בוראו ויצא מכלל עמי הארץ. מפני שעם הארץ אינו חשוב למאומה ואינו מן היישוב, ועוד שהוא שונא תלמידי חכמים, ואינו עושה כמעשיהם, ואינו הולך על הדרך הנכוחה. כדגרסינן בבבא מציעא בפ' אלו מציאות, דרש ר' יהודה בר אלעאי, מאי דכתי' (ישעיהו סו, ה) שמעו דבר ה' החרידים אל דברו, אלו תלמידי חכמים, אחיכם, אלו בעלי משנה, שונאיכם, אלו בעלי מקרא, מנדיכם, אלו עמי הארץ. גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים אומות העולם לישראל, ונשותיהן יותר מהן, שנה ופירש יותר מכולן. וגרסי' בפרק במה אשה יוצאה. אמ' ר' אבהו א"ר שמעון בן לקיש, אם תלמיד חכם נחש חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו. אלא לעולם ידבק אדם בטובים ובישרים ובחכמים, כדי שימוד מהן ויעשה כמעשיהן, כדשנינו במ' אבות יוסי בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם, ר"ל יכנסו דברי חכמים בלבך, וקבל אותם כאשר יקבל האדם הצמא או האדמה הצמאה את המים.

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז). פ' זה כולל שתי גאולות גאולה ראשונה של יציאת מצרים וגאולה אחרונה שהיא עתידה שעליה נתנבא ישעיה ואמר (ישעיה ס) קומיאורי כי בא אורך, דבר ידוע כי ע' אומות יש בעולם ויצאו כלם מע' איש היו כולם יוצאי יריכו של נח ומשם נפרדו הגוים לע' אומות שכן כתיב (בראשית ו) ומאלה נפרדו הגוים בארץ וגו', ועל זה אמר משה רבינו בלשונו (דברים לב) בהפרידו בני אדם וגו' שהם ע' למספר בני ישראל שהם ע' נפש כי על זה לא אמר למספר בני יעקב, וכל האומות ההם היו עובדי ע"ז בג' חלקים, מהם לשרים השוכנים באויר בגלגלי היסודות, מהם לכוכבים ולמזלות, מהם למלאכים העליונים הנקראים אלהים כענין שכתוב (שמות כב) זובח לאלהים יחרם, לא היה בכלם דורש את ה' זולתי נח ובניו שהשאירו שארית לעולם בקיום המין האנושי ובדרישת השם ית'. וידוע כי כשם שהיה אדם הראשון ראש לכל התולדות מתחלת הבריאה והוא המעיד על החדוש כן היה נח ראש לכל התולדות אחרי המבול מעיד על המבול שהוא כענין חדוש, וכשם שהיה לאדה"ר ג' בנים קין והבל ושת האחד מהם נתקלקל והוא קין והאחד היה ראש לכל הצדיקים והוא שת, כן היו לנח ג' בנים שם וחם ויפת האחד נתקלקל והוא חם והאחד היה ראש לכל הצדיקים והוא שם, ומן הידוע כי למך אביו של נח ראה לאדה"ר ואברהם ראה לנח כי אברהם בן נ"ח שנים כשמת נח וא"כ נח ושם בנו עד מפי עד על חדוש העולם והרי לך האמונה איך היתה משתלשלת מדור אל דור אצל היחידים שכל פעולותיהם ומעשיהם בנסים נסתרים, אבל מעולם לא נתפרסם האלהות בעולם בעיני האומות בנסים מפורסמים כי אם ביציאת מצרים על ידי ישראל, כי היו האומות רואות אותות ומופתים הגדולים ההם בשנוי הטבעים ואז היו מכירים ומודים כי יש אלהים שופט הארץ משנה הטבע כרצונו ומנצח ומשדד מערכת הכוכבים, וזהו שכתוב (הושע יב) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, יאמר כי פרסום אלהותו יתב' בעולם בנסים מפורסמים מארץ מצרים היה, ולכן הזכיר ה' אלהיך כלשון הנאמר במעשה בראשית (בראשית ב) ביום עשות ה' ובלשון הנאמר במ"ת (שמות ב) אנכי ה' אלהיך, ומזה אמר הכתוב (שם י) אשר התעללתי במצרים, ונראה לי שהוא מלשון עולה כי כל המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות כלשון (תהלים קה) הודיעו בעמים עלילותיו, וכן (שמואל א ב) ולו נתכנו עלילות וזהו שתרגם אונקלוס ית נסין דעבדית. וכן אמר דוד על הש"י (תהלים סו) נורא עלילה על בני אדם, ומה שנקראו כל הפעולות עלילות מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה וכל הנמצאים הם עלולים אצלו, וביאור הכתוב כי מתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה את עצמו עילה, כי האומות מתחלה לא היו מאמינים בהשגחה והיו סבורים שהעולם קדמון והיתה דעתם שאין הפרש בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אין שכר למי שמציל נפשות ואין עונש למי שהורג אותם אין משפט ואין שופט, כעין מה שתפשו חביריו לאיוב (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה כן היתה כונת האומות באותן הזמנים כי אין ההשגחה מגלגל הירח ולמטה, גם המצרים שגלו ישראל ביניהם היתה להם הדעה הנפסדת, ואע"פ שיש אומה טועה מתוך פתיות היו המצרים טועים מתוך ריבוי חכמה כי היו חכמים גדולים יודעים הכחות העליונים אשר משטרם בארץ ושכובב פלוני ומזל פלוני ממונה על חלק פלוני מחלקי הארץ, והיו אומרים כי כיון שהעוה"ז השפל נמסר להנהגתם והם משרתי המלך הלא המכבד אותם המשרתים הוא מכבד את המלך ולכך היו עובדין לאותם הכחות והיו כופרים בעיקר שהוא השם המיוחד, ולפי שהכחות ההם אינם אלא שלוחים ואין כחם מעצמם לכך קראם הכתוב אלילים וזהו (ד"ה א יו) כי כל אלהי העמים אלילים, וה' שמים עשה. ולשון אלילים מלשון כח ואילות וכפל המלה למיעוט הכח לבאר שאין כחם מעצמן כי אם מכח השם המיוחד זהו וה' שמים עשה. והכפירה לפרעה ולמצרים היתה בג' דברים בהשגחת השי"ת ביכלתו בנבואת משה, בהשגחת הש"י הוא שכתוב (שמות ח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן וגו' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כמלך באמצע המדינה שהוא קרוב אל הקצוות משגיח על הכל ביכלתו, הוא שכתוב במכת הברד (שם ט) בעביר תדע כי אין כמוני בכל הארץ כלומר אין יכולת כיכלתי ואין שליט אחר דומה לי. בנבואת משה הוא שכתוב (שם) כצאתי את העיר וגו' כלומר כיון שהבאתי אני הפורענות ואני הדוחה אותו בתפלתי מזה תוכל לדעת (שם) כי לה' הארץ הוא המשגיח והיכול והשם נבואתו בפי ואז תתברר לך אמתת נבואתי. וחכמי המחקר משלו משל בענין ההשגחה אמרו כי העולם בכללו דומה לבית בנוי ושם שלחן ערוך ונרות דולקות, כן העולם, שהרי השמים בדמיון התקרה על הבית והכוכבים בדמיון הנרות שבשמים והצמחים כשלחן ערוך בבית והאדם בעולם הוא הפקיד על הבית שניתנו בידו כל עניני הבית ובעל הבית שבנה את הבית הוא הקב"ה והאדם הפקיד הזה לא ראה מעולם לבעל הבית בעיניו אלא שגדל באותו הבית ואמרו לו כי אביו היה פקיד על הבית ההוא והוא גם כן יהיה אחריו, ואם הפקיד בעל שכל ידרוש ויחקור מי הוא בעל הבית כדי שיבא לפניו תמיד וכדי שלא יחטא בפקודתו כי יודע הוא כי לזמן קרוב או רחוק יבא לחשבון עמו על פקידתו וחושב בלבו כאלו בעל הבית על ראשו תמיד ונותן עיניו בו ובמעשיו, והפקיד הסכל יעשה היפך מכל זה לא ישתדל אלא במאכל ומשתה לא דעת ולא תבונה בו שישגיח לדעת בעל הבית מי הוא כיון שהוא רואה עצמו פקיד אוכל ושותה ועושה כל תאותו ואומר בלבו כיון שאינני רואה בעל הבית בעיני מי יביאני לומר שיש לבית בעלים, הרי זה כופר בבעל הבית והולך בשרירות לבו כאלו אין אדון בבית, ועליו אמר דוד (תהלים יב) אשר אמרו ללשוננו נגביר וגו', כן היו המצריים כופרים באדון העולם ומכחישים השגחתו ויכלתו ונבואתו של משה ועל כן זכו ישראל שיתפרסם האלהות בין העמים על ידם בראותם הנפלאות הגדולות, וזה שאמר הנביא בכאן כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והכתוב הזה יכלול שתי הגאולות הראשונה ואחרונה הראשונה גאולת מצרים שהראה בהם נפלאותיו בי' מכות ששלח בהם שהיו ד' חלקים בד' יסודות, דם צפרדע היו מכות ביסוד המים, כנים ערוב היו מכות ביסוד העפר, דבר שחין ברד ארבה היו מכות ביסוד האש, חשך מכת בכורות היו מכות ביסוד הרוח שנאבד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מן הבכורות, רובן של עשר מכות היו בהתראה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, וכן דרשו ז"ל דם צפרדע בהתראה, כנים בלא התראה, ערוב דבר בהתראה, שחין בלא התראה, וכן כלן. והמסתכל בכתובים יפה ימצא כי כל שתי התראות היו אחת על היאור ואחת בהיכלו והוא שתמצא במכת הדם (שמות ז) לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור, ומיד נכנס פרעה להיכלו הוא שכתוב ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ובמכת הצפרדעים אמר בא אל פרעה כלומר להיכלו, וכן תמצאם כלם. וטעם הדבר לפ"ד שתי התראות היו כן לפי שפרעה הרשע נתגאה על יאורו ונתגאה על היכלו, על יאורו ממ"ש (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני. על היכלו ממ"ש ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, לימדך הכתוב כי מתוך שנתגאה נבוכדנצר על היכלו הוא שכתוב (דניאל ד) שלה הוית בביתי ורענן בהיכלי כי היה מתגאה ומעלה את עצמו ממדרגה אנושית למדרגה אלהית והקב"ה השפילו ממדרגה אנושית למדרגה בהמיית והיה אוכל העשבים כבהמה שבע שנים, כן פרעה הרשע מתוך שנתגאה על יאורו והיכלו באה לו מפלתו משם כי שם היו כל התראות ומשם באו כל המכות עליו. חתימת עשר מכות היתה מכת בכורות הוא שאמר משה (שמות יא) כה אמר ה' כחצות הלילה, הקב"ה אמר לו בחצות שכך העידה התורה במעשה ויהי בחצי הלילה, ומה שאמר משה כחצות דרשו רבותינו ז"ל כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, ויש לתמוה על המאמר הזה כי בודאי האצטגנינים והחרטומים מן המכה השלישית ואילך שהודו על כרחם ואמרו אצבע אלהים היא לא נתראו לפני משה ולא באו בהיכל המלך כי ראו במשה שהיה משיב כל חכמתם אחור וא"כ איך יתלו הטעות במשה עתה במכה העשירית ויאמרו משה בדאי הוא והם היודעים כי נאמני כל דבריו בתשע מכות הקודמות ולא נפל מכל דבריו ארצה, והנה המה חכמים מחוכמים וידעו כי כל מעשיו של משה היו מאת השי"ת כי כבר הודו בכך, ועוד כי אף אם יתלו השעות במשה מה היה משה חושש להם שישנה על זה הלשון הנאמר לו מפי הגבורה, אבל מן הנראה כי עד המכה השלישית מכת הכנים היו החרטומים והאצטגנינים חזקים באמונתם והיה הענין ודאי אצלם שאין מעשיו של משה מאת הקב"ה אלא בדרך חכמה ותחבולה, וכאשר באה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם והודו על נבואת משה ואמרו אצבע אלהים היא ומשם ואילך כשהיו רואין שהיו באות המכות כדבריו של משה תכף להתראה והיו מסתלקות בכח תפלתו בכל פעם ופעם אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם והיתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו. וכיון שנאמנו כל דבריו בכל המכות והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ובפחזותם וענין אמיתת נבואת משה הולך ומתחזק לכך נתיירא משה במכה האחרונה הזאת שהיא חתימת כל המכות פן ימצאו האצטגנינים והחרטומים מקום לטעות בדבריו כיון שלא מצאו עד עתה כן במכות הקודמות כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים שלמפרע ויתחלל שם שמים, ועל כן היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון השי"ת פן יטעו ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש לזה במכה העשירית לפי שכל האותות הקודמות תלויות בה והנה על ידה נשתלחו ישראל ממצרים והוצרכו המצרים לשלחם על כרחם הוא שכתוב (שמות יב) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. וזה היה פלא גדול וענין אלהי כי אחר שלקו בעשרה מכות ונתחסרו מכל ממונם עדיין היו מתחזקים עליהם לשלחם מן הארץ. וזה שאמרו במדרש (משלי כז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשין זה עם זה בדברים, בשעה שנכנס משה לפני כרעה אמר לו מי שלחך אמר לו אלהי העברים שלחני אליך אמר לו ומה אמר לך אמר לו שלח את עמי ויעבדוני, אמר לו וכי יש אלוה בעולם שאיני מכירו חייך שכל אלוהות שבעולם שלחו לי אגרות אבל אלוה זה שאתם מזכירין לא שלח לי אגרת מעולם, כיון שלא מצא שמו של הקב"ה אמר לו לא כך אמרתי לך לא ידעתי את ה' מיד שלח והביא כל חכמי מצרים אמר להן מימיכם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו כך שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, שנאמר (ישעיה יט) אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם קריתם עצמכם חכמים ולי בן חכמים חייכם שאני מאבד חכמתכם מן העולם שנאמר (שם כט) ואבדה חכמת חכמיו, אתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידע אתה אומר וגם את ישראל לא אשלח סופך לשלח ע"כ, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, הלך והביא לו דג נבאש א"ל בגזרה או אכול את הדג הנבאש או תלקה מאה מלקיות או תתן מאה מנה, אמר לו אני אוכל הדג, לא הספיק לאכלו עד שאמר אני אלקה מאה מלקיות, לקה נ' או ס' לא הספיק ללקות עד שאמר אני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג ולוקה מלקיות ונותן מאה מנה, כך אירע למצרים לקו ושלחו ונטלו את ממונם מי גרם להם על שנתקשו לפני הקב"ה אף הוא נתקשה להם על ידי משה שנאמר ברזל בברזל יחד זהו ענין גאולה ראשונה שעליה אמר כימי צאתך ממצרים. ואמר אראנו נפלאות על גאולה אחרונה ועתידה היא שתהיה בדמיון גאולת מצרים שכן אמר ישעיה (שם כג) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר ודרז"ל כל צר שבמקרא חסר במלכות הרשעה הכתוב מדבר, מי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים. במצרים דם ובארם דם שנאמר (יואל ג) דם ואש ותמרות עשן. במצרים צפרדעים שקולן קשה ובארם כתיב (ישעיה סו) קול שאון מעיר. במצרים כנים ובארם כתיב (שם לד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית. במצרים ערוב ובארם כתיב (שם) וירשוה קאת וקפוד וגו'. במצרים דבר ובארם (יחזקאל לח) ונשפטתי אתו בדבר ובדם. במצרים שחין ובארם כתיב (זכריה יב) המק בשרו והוא עומד על רגליו. במצרים ברד ובארם כתיב (יחזקאל לח) ואבני אלגביש. במצרים ארבה ובארם כתיב (שם לט) אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו, במצרים חשך ובארם כתיב (ישעיה לד) ונטה עליה קו תוהו. במצרים מכת בכורות ובארם כתיב (שם) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד, וכתיב (שם) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב וגו' כי זבח לה' בבצרה וגו' וכתיב (שם) וירדו ראמים עמם רבי מאיר אומר אלו רומיים, וענינו וירדו לטבח עמם וכתיב אחריו כי יום נקם לה' וגו', וכן באר ישעיה עוד בפרשת קומי אורי כי בא אורך, וע"כ של בעלי הדין היא עתידה ואין להן פתחון פה בהבטחת נבואה זו לומר כי היתה ועברה כי בודאי הענין מוכרח שהיא עתידה כי מעולם לא נתקיימה בשום זמן מן הזמנים, וכל פסוקי הפרשה מוכיחין כן, הוא שאומר (ישעיה ס) שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וגו', ודבר ידוע כי בבית שני לא נתקבצו כלם כי לא היו אלא ד' רבוא בלבד שעלו מבבל, וכן מה שנאמר (שם) כל צאן קדר יקבצו לך וגו', מעולם לא נתקיים זה שתמסור אומה זו של קדר ונביות והיא אומת ישמעאלים הצאן והמקנה שלהם לצורך הקרבנות, וכן עוד (שם) מי אלה כעב תעופינה וגו' המשיל ישראל ליונים שהם עתידין לחזור לקנם וכן (שם) ובנו בני נכר חומותיך, מעולם לא נתקיים זה כי בבית שני לא די שלא בנו בני נכר חומותיך אלא שהיו מבטלים הבנין שהיו ישראל בונין והיו נלחמים עמהם על בנינו כענין שכתוב (נחמיה ד) הבונים בחומה והנושאים בסבל, (ישעיה ס) ומלכיהם ישרתונך כמה נפלא ועצום גוי כזה לפני בוראו יתב' כי בזמן הקצף הם בגלות עבדים לכל האומות ובזמן הרצון אפי' מלכי העכו"ם עבדים להם זהו ומלכיהם ישרתונך כי בקצפי הכיתיך וברצוני וגו' וכן ופתחו שעריך וגו' גם זה לא היה בבית שני שלא היו רשאין לעמוד והדלתות פתוחות אבל היו נסגרות קודם שקיעת החמה ולא היו פותחין אותן עד חום היום הוא שכתוב (נחמיה ג) ואומר להם לא יפתחו שערי ירושלים וגו', וכן כתיב אחריו כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו וגו' וזה ודאי לא נתקיים בבית שני אבל היו אבותינו בבית שני הם ובניהם משועבדים למלכיות, וזה ידוע ומפורסם בתלמוד, (שהיה רבינו הקדוש גדול הדור ונשיא ומעלה מס למלכות קיסר) וכל גדולי הדורות שבבית שני כלן היו משועבדין לאומות ומתי נתקיים זה שכל האומות שלא יעבדו לישראל יאבדו אבל הוא בלי ספק הבטחה לעתיד על כרחן של בעל ריבנו, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל אומרים לו למלך המשיח מדינה פלונית מרדה בך יצוה ויאמר יבא ארבה ויכלה אותה, מלכות פלונית מרדה בך יצוה ויאמר יבא ערוב ויאכלם שנאמר (ישעיה יא) והכה ארץ בשבט פיו וגו' וכן (שם) והלכו אליך שחוח וגו':

הדרך הד' בעת אשר יהגה האדם בתורת ה' ויקרא בדברי הנביאים והכתובים. ויבין בנועם המוסרים ויראה האזהרות והעונשים. יחרד לדברים ויכין לבו להטיב דרכיו ומעלליו ויתרצה אל השם. כענין שנאמר (שם ס"ו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. וכן כתוב בענין יאשיהו (מלכים ב כ״ב:י״א) ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו. ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח׳:ט׳) כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה. ואשר לא שת לבו אל דברי ה' יכבד פשעו עליו כענין שנאמר (ירמי הל"ו) ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ונאמר (הושע ה') אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ונאמר (ירמיהו ח׳:ח׳) איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן [הנה] לשקר עשה עט שקר סופרים:

ומי שמשים לבו כבשר, תפילתו נשמעת (סוטה ה א), דכתיב (ישעיהו סו כג): יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר יי"; וכתיב (תהלים סה ג): "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו".

אי נמי, אם אשכחך כו' חיוב גדול להתאבל תמיד על ירושלים, דהיינו הכבוד שגלה. וזהו (ישעיה סו, י) שישו וגו' כל המתאבלים עליה, רצה לומר על השכינה. גם בזכות הדביקות וקדושה שהיה לנו אז, יתעורר לתשובה, כי עתה שנפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כו'. משא"כ בזמן בית המקדש הביאו קרבנות לכפר. גם יזכור אז היינו טהורים ודבקים בשכינה, ואנחנו עתה טמאים ומרוחקים וסתם תפלתינו, ובחינות אלף כאלה, על דא ודאי בכינו, ומביא לתשובה. והנה כתיב (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, על זה אמר אם אשכח העונות מלתקנה, תשכח ימיני כו', הימין שהוא לו החביבה דהיינו ימינו של הקב"ה הפשוטה לקבל שבים. והחורבן השיב אחור ימינו מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב כמו שכתבתי במקום אחר:

וכת הנותנים חתיתם בארץ החיים דבר עליהם יחזקאל עליו השלום (יחזקאל ל״ב:כ״ד), אשר נתנו חתיתם בארץ החיים וגו' ותהי עונותם על עצמותם.למדנו מזה כי לא יכפר עליהם המות. אכן עד עולם עונותם על עצמותם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המינין והאפיקורסין, ושכפרו בתחיית המתים, שפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חתיתם בארץ החיים כגון הפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות. שנאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגו':

יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר (יְשַׁעְיָה סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, עֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ'". וּבֵאֵר הַזֹּהַר, פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (בָּהַקְדָּמָה, דַּף ה, א): מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּם וְיָשָׁר וְעוֹבֵד ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ, וְלוֹמֵד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּמְחַדֵּשׁ תּוֹרָה שֶׁל אֱמֶת לְפִי שִׂכְלוֹ, עַל פִּי הַקְדָּמוֹת אֲמִתִּיּוֹת וּבְרוּרוֹת, וּמְדַקְדֵּק הֵיטֵב שֶׁהַדָּבָר שֶׁחִדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, לֹא יִהְיֶה בּוֹ שׁוּם סָפֵק וּשְׂפַת שֶׁקֶר, חַס וְשָׁלוֹם, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ מְאֹד בּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ.

ומזה נבין ענין ששבה החמה לאחוריה בימי חזקיה עשר מעלות והוא כי וודאי אימת יש לחמה כח להקיף ולהגיע למערב ולהתדבק בשפעת אלוה ולהיות הולך וסובב כשהשכינה קצת בהסתר ובסוד צמצום שכינתו כביכול אבל אם תתגלה שכינת עוזו ברוב גילוי אי אפשר לחמה לסבב ולהלוך לצד מערב ומכ"ש הלבנה כי יאכלנה אש הגדולה ומי יקרב אל הקודש ולכך לעתיד כשיהיה גילוי שכינה לא יהיה כח ביד חמה ולבנה לסבב כנ"ל ולכך נאמר (ישעיה כד כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות ומעין גילוי שכינה זו היה בימי חזקיה כי אז החלו ימי משיח לולי שחטא כנ"ל והתחיל אור השכינה להיות מבהיק ומאיר יותר בגלוי ואם כן כשהחמה הגיעה לצד מערב והרגישה אור גדול של שכינה ושמש ה' מהר חזרה לאחור לבל תכוה באש ה' ויהיה לה כליון כשאר שרפי מעלה שמתקרבין אל הקודש ואש אוכלתן כמבואר בפייט ובכל דוכתי ולכך שבה לאחוריה כפי ששיערה בעצמה שתוכל לסבול וחזרה לאחוריה יו"ד מעלות ולפירש"י היה כמו עשר שעות ע"ש וזהו היה ענין נס דחזקיה רק השפעת שכינה צריכה להיות רק אם הוא צדיק גמור הוא אפי' בחוץ לארץ אבל מי שאינו צדיק גמור הוא דווקא בארץ ישראל כי הארץ גורמת השפעת שכינת קדשו ולכך כתוב לדרוש המופת שהיה בארץ כי שפטו שקדושת ארץ גורמת השפעת שכינה ולכך נזורה החמה לאחור וכן חזקיה בעצמו לא תלה שהוא כדאי לגילוי שכינה רק מקדושת ארץ ישראל ולכך מיאן הוא לומר שירה רק הארץ כי בסיבתה וקדושתה קרה זה ולכך פתחה הארץ לומר שירה וזהו מאמרם (סנהדרין צד) גנאי לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ והיינו שחושבים שאינם כדאים לגילוי שכינה כי אם בזכות ארץ ישראל וזהו גנאי להם למיעוט ערכם ובזה תובן הקושיא שיש במה שדרשו (מו"ק כה ע"ב) ובא שמש בצהרים זהו יומו של יאשיה המלך וגבי מיתת אחז פירש"י נמי ששקעה השמש שלא בעונתה ונתקצר היום עשר שעות וא"כ מקרה אחד לעובר ואינו עובר חס ושלום אמנם ידוע כי כל תנועת הגלגלים המה בקול ושיר כדדרשינן במדרש (ילק"ש ח"ב רמז כב) שאמר יהושע לחמה דום שכשהיא הולכת אומרת שירה ואמרה מי יאמר שירה במקומי אמר יהושע אני אומר והיינו כי ע"י שירה יכולים להתדבק בשפעת שכינה ועי"כ יכולת בידם לקבל שפע וכל כוחות רוחנים אפילו הממונים על עופות מחצבים ודוממים אין להם יכולת לקבל שפע ולהשפיע כי אם בשירה וזהו פרק שירה של כל עופות וכדומה וכ"כ האר"י ז"ל ובעל חסד לאברהם להדיא וכאשר יחדלו לומר אין להם יכולת להתדבק כ"כ וזהו קול של תנועת גלגלים אפילו חכמי יונים מודים עד שאמרו בשם פיטאגראס שאמר בהיות אויר צלול והארץ שקטה מהומים שומע קול תנועת הגלגל אבל עכ"פ הכל תלוי בשירה וידוע במות ואיבוד רשעים רינה לעומת זה במות צדיק ח"ו לשורר לפני ה' (ישעיה כב יב) ויקרא ה' צבאות לבכי וקשה סילוקן יותר מחורבן בית המקדש (ילק"ש ה"ב רמז תל"ו) וכן באיבוד רשעים מוסיפים כח בפמליא של ה' ולהיפך במות צדיקים מתישים כחו ולכך במות אחז שהיתה החמה יכולה לשורר בכפליים על אבוד רשעים והיתה מוספת כח אם כן כחה עז לרוץ מהר לצד מערב להשתחוות נוכח פני ה' ולכך רצתה מהר בגלגלה וכן כל כוכבים עד שנתקצר היום לרוב מרוצת הגלגלים אבל בהריגת יאשיה היה להיפך כי בהריגתו לא היה סיפק ביד השמש לומר שירה וגם תש כחה לכך כשהיא היתה באמצע היום כשנהרג לא היתה יכולה לזוז ולילך לצד מערב כי תש כחה להתקרב לשכינה וגם אין בידה לשיר באבל הזה ואנה תלך להתדבק בשכינה בלי שירה ולכך נשארה עומדת נסתרה בנרתיק שלה שיש לחמה נרתיק מסתתרת בו והוא עובר גלגל שלו וזהו בא שמש בצהרים שעומדת באמצע רקיע בלי נטיה ואפשר לומר עוד סמוכים לזה דבפרק חלק (דף צא ע"ב) פרכינן למה שוקעת במערב ליתן שלום לקונה ותיתי באמצע רקיע ומשני הגמרא משום פועלים ומשום עוברי דרכים ומדנקט תרווייהו ש"מ דמשום חד לא הוי שוקעת במערב וא"כ בתלמיד חכם שמת הכל בטלים מן מלאכה בלאו הכי ואם כן לא שייך משום פועלים ולכך בא שמש בצהרים וזהו מאמר ירמיה איכה יועם זהב (איכה ד א) כי נודע וכמ"ש מהרש"א כי זהב מכח חמה ואמר איכה כהה הזהב ונשתנה מראה של כתם הטוב ואמר שהיה בעבור שנהרג יאשיה כמאמרם אבני קודש תשתפכנה בראש כל חוצות ודרשו חז"ל על דמו של יאשיה ואם כן בא השמש בצהרים ופסק כח של חמה ולא היה כח לגמור הזהב והכתם על תכליתו ובצבעו ולכך יועם הזהב ונשנה כתם כי בעו"ה ע"י סיבה מקרית זהב מלא סיגים כי לא נזדכך כראוי ע"י חמה ונשוב להנ"ל ע"י חזרת חמה בימי חזקיה נתמעטה שירה של מקום מהחמה ואם כן היה ראוי על חזקיה לומר תמורת החמה שירה כמו שעשה יהושע וכמש"ל והוא לא אמר שירה ולכך נענש ובזה יובנו דברי הגמרא שם בסנהדרין (דף צד) שאמר על הך דחזקיה כיוצא בו ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וכו' (שמות יח י) תנא גנאי למשה וסייעתו שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך יש להבין מה ענין כיוצא בו להנ"ל ומה בא ללמדנו בזה אבל הענין כך דהא בים (מגילה י סנהדרין לט ע"ב) ביקשו מלאכי השרת לומר שירה ולא הניהן הקב"ה כדכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה הרי דלילה ההוא לא אמרו שירה ומבואר במדרש ילקוט ישעיה וירמיה ביום אומרים קדוש ובלילה ברוך ואם כן הם שלא אמרו שירה בלילה מיעטו לומר ברוך אם כן היה ראוי למשה וסייעתו שנעשה הנם בעבורם לומר ברוך תמורת מלאכי השרת וזהו כיוצא בו כמו שהיה מוטל על חזקיה לומר שירה תמורת השירה שלא אמרה החמה כן גנאי למשה וסייעתו שהיה להם לומר ברוך כנ"ל עד שבא יתרו ואמרה וא"ש ודוק מכל הנ"ל נלמד גודל שלימות התדבקות בה' וזהו אלינו בני ישראל נאמר בקרא ואתם הדבקים בה' ואם כן עלינו להזהר מבלי נכוה באשו הגדולה ולכך חובה עלינו להתפלל ולקרוא קריאת שמע בכוונה שהיא שירה שלנו ואם אומרים אותם בכוונה בודאי נוסיף כח להתדבק בשפעת אלוה בניי אחיי צאו וראו כמה פחד יש לכוכבי מעלה בגשתם אל הקודש לבוא במערב לקבל שלימותן בהשפעתן ואיך לא נהיה חרדים זעים וחלים בבואנו לבית הכנסת מקום רנה ותפלה וכן בבית המדרש מקום תורה אשר שם שכינת קדשו ואין לה' בעולמו אלא תורה ותפלה ואנחנו באים להתדבק בו ומטובו חיינו איך לא נגור ונפחד בצירים ובהלה באימה וביראה ולא יהיה קלות ראש בבית הכנסת בשיחה בטילה דברי צחוק והיתול וקורות הזמן הלא בעונותינו הרבים מערת פריצים היה לנו בית זה בו ישיחו כל ענייני משא ומתן בו ידברו איש ברעהו ואשה ברעותה אין נעדר משיחה בטילה שחוק וקלות ראש עד שענין תפילה בטל במיעוטו וברוב דברים לא יחדל פשע ופתי הקריבהו נא לפחתך מושל ארץ אם בעומדך לפניו תוכל לדבר בדברים כאלה הלא תשים סכין בלועך ולמה תפרצו פרץ בבית הכנסת אשר הוא לנו למקדש ישתבח יוצר אדם אשר שם לו מימינו ומשמאלו מלפניו ואחריו דברים ללמוד ממנו אורחות יושר הן מן שמים ממעל והן מכל צפור כנף אשר יתנהגו באימה בדרך ארץ כמאמר איוב (לה יא) מלפנו מבהמות ארץ וכו' אוי לנו מה נענה ליום הדין וחשבון אשר בעו"ה כל שערי תירוצים ננעלו גשו אלי אחינו בני ישראל הסירו מכשול עבדו את ה' ביראה למדו נא מחיות הקודש דאמרינן בגמרא דחגיגה (דף יג ע"ב) כתיב שש כנפים לאחד וכתיב ארבע כנפים לאחד ומשני לאחר החורבן נתמעטו שני כנפיים ואיזה נתמעטו אותן שאומרים בהם שירה ולהבין למה נתמעטו שני כנפיים ואותן שאמרו שירה וגם קושית התוספות דחד קרא כתיב בשרפים וחד באופנים אך יובן ע"פ מ"ש לעיל דהחיות וכל מלאכי השרת כשמתקרבים לעלות למעלה להתדבק באור השם ולהנות מאורו אין שוהים לבל תאכלם אש הגדולה ויחזרו למקורן רק עולים ויורדים תיכף כמ"ש עולים ויורדים והחיות רצוא ושוב וכשעולים עולים בשירה כמ"ש לעיל וזהו שאנו מדלגין באמירת קדוש קדוש להורות באמירת קדוש שהוא שיר שלהם עולים כלפי מעלה ובהפסק חוזרים למטה וכן באמירת קדוש השני וכן השלישי ואינם שוהים שם כדי אמירת שלש קדושות בפעם אחת וזהו קפיצה ודילוג שלנו והבן והנה רבוי כנפיים מורים על עוצם הטיסה ורוב העליה כי מי שיש לו ב' כנפיים יותר יעוף משיש לו רק אחד כאשר החוש מעיד ולכך אלו קדושי מעלה אם יש להם ששה כנפיים יותר עולים ועפים מעלה מעלה מהיות להם רק ד' כנפיים ואם כן קושית הגמרא שפיר דידוע דמדרגת אופנים וחיות הקודש נשגבה ממעלת שרפים כנודע וכמו דאמרינן בגמרא דחולין פ' גיד הנשה (דף צב וע"ש בתוספות ד"ה בריך) דשרפים אינם מזכירים השם רק לאחר ג' תיבות משא"כ אופנים לאחר ב' תיבות וא"כ קושית הגמ' שפיר דישעיה ראה בשרפים שש כנפיים מורה על עוצם עליה לשכינה ואיך ראה יחזקאל באופנים וחיות היות מעלתם נשגבה רק ד' כנפיים פחות העליה וטיסה וע"ז משני הגמ' כי לאחר חורבן אין להם כח לעלות כל כך ולכך נתמעטו הכנפיים לבל יהרסו לעלות אל ה' והטעם כי ידוע כי העולים באור ה' טבע חיותם להתדבק באור ה' ונועם עליון וצריך שמירה יותר ויותר לבל יתדבק בתכלית וכמו שקרה לנדב ואביהוא בקרבתם אל ה' וימותו וכבר נודע כי טבע אש לעלות מעלה מעלה לשוב למקורו ולכך בחסד ה' לבל יהיה לנו כליון ח"ו נאמר (איכה א יג) ממרום שלח אש בעצמותי כי אז מהר האש לעלות למעלה למקורו ולא עשו בנו כליה וכך דרכו אש של מעלה דאינו מכלה והסנה אינו אוכל כי אינו שוהה להתדבק בגשם ולכלותו כי טבעו לשוב למעלה למקורו ומבלי להתדבק בחומר ארציי כאשר האריכו בזה לפעמים בכתבי האר"י ז"ל וקודם חורבן היו כל פמליא של מעלה מקבלים מאור ה' במקדש ה' כי משם תצא אורה והשפעה לכל כדכתיב בישעיה (ו א) ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו שהם העלולים ממנו והם מלאכיו מלאים את ההיכל הרי שכולם עומדים בהיכל ולזאת יותר נקל להתדבק למלאכי מעלה אשר באש יסודם כמבואר בפייט יוצר של ראש השנה וחיות בוערות גחלי אש וכו' ע"ש קרובים אל השכינה כי מהר יכולים להיות חוזרים לאחוריהם כטבע אש לילך למקורו ממטה למעלה ולכך אין להם כ"כ פחד ומתקרבים לשכינה ויש להם שש כנפיים אמנם בשוממות מקדש ה' והם מקבלים שפע למעלה אם יוסיפו לעלות בשש כנפיים ובלא"ה טבע אש לעלות תמיד מעלה מעלה לא יהיה ביכולתם להנזר אחור מנועם ה' ואש ה' תאכל אותם אם לא ישובו מהר אחור וזהו לא יהיה סיפוק בידם לרוב נועם ה' ולכך אינם עולים כ"כ בקרוב ומרחוק יעמדו לכך אין להם רק ארבע כנפיים למעט הטיסה וע"ז אמרו באיזה אופן נתמעטו לבל יוכלו לעלות כ"כ למעלה נגד עוצם התשוקה לחזות בנועם ה' וזהו תכלית הבריאה אשר כל עלולים הנאצלים מתאוים להתדבק בקירוב גמור ומוחלט לה' ואמר אותן שאומרים בהם שירה נתמעטו כי אין להם כח לעלות לאור ה' אם לא בשירה אבל כאשר יחשו אין בהם כח לעלות למעלה כ"כ ותש כוחם לעוף כנשר בשמים ומרחוק יעמדו ויש להם רק ד' כנפיים וזה ברור ונכון והנה מזאת ילמד אדם כמה צריך להיות באימה ויראה לפני ה' וביחוד במקום קדשו בבית הכנסת ובבית המדרש ומכ"ש בעת התפללו לפני ה' ישפוך שיחו וקורא קריאת שמע שהוא שירה של ישראל והורשה להם להזכיר השם אחר שתי תיבות איך לא יחיל באימה וביראה וחיל ורתת אוי לנו בהזכירנו שם שמים לבטלה ובעוה"ר הורגל לדבר ולהזכיר בלשון נכר שם ה' דרך משל בלשון אשכנז גאט ובלשון צרפתית זהו מורגל בפיהם אדיא וזהו הזכרת שם שמים על מגן ובמקום טנופת כמה חיילי מרום מזדעזעים בהזכירם שם ה' מלך עולם ושם ה' הוא בכל לשונות יהיה איזה לשון שיהיה וזהו אריכות הגלות כל מקום שהזכרת שם שמים מצוי וכו' (נדרים ז ע"ב) וכותבים השם בנייר מחוק וכל ניירות מושלכים במקום אשפתות ועשו חז"ל (ר"ה יח ע"ב) יו"ט בבטלם מבלי להזכיר שם בשטרות שלא יהיה מוטל באשפה ומה נעשה אנן והכל כי בעו"ה יראת שמים מתמוטטת אצלינו ואין מורא הקב"ה אצלינו כמורא בשר ודם מה שבאמת בטבע הבריאה הוחק ההיפך ומאנו עדת ה' להביא ראיה כי לא לעמל יולד אדם לאכול מפרי חמדת הארץ ולהיות מתענג בנועם מגדים כי אם לשלימות והשכל וחכמת ה' ודרך משל הלא כמו שחוש השמיעה הוא באזנים וחוש הראות בעינים כן חוש הריח בחוטם ונראה אם ישמע אדם דבר המתקבל לאוזן שיר יפה וקול נעים או ספורי מעשה בקורות הזמן מה שתאב לשמוע או דרוש נאה לאיש אשר ינחת בקול דרושים לכל חפציהם יוכל להתמיד הענין יום או יומים לא ירעב ולא יצמא לא יחלש לבבו ולא יצר לו וכן אם יראה בעיניו דבר חדש מתקבל לעין במראות או מה שעושים בשחוק שקורין אפערא או עניני אש להגדיל שמחה או צחוק וכדומה ג"כ לא יצר לבבו לא ירעב וכדומה אולם אם יתן לו דבר המריח בטוב וראשי בשמים להריח בחוטמו אף שיתן לו כח ויתמיד בו שעה מ"מ ירעב ויצר לו ויחלש לבבו ויתאב לאכול ולשתות והטעם נ"ל הואיל וחוש שמיעה וראיה הם כלים ושערים לקנין מושכלות כי בם יבחין אדם מה שראה ושמע מושכלות ראשונות ויביא אות ומופת ממה ששמע ומה שראה בעינים לברר האמת מהשקר ולהוליד הקדמת אמיתות מופתים נאמנים ולהציב עליו בנינים למודים תורניים ומחקרים לידע מה אפשר להיות ומה לא אפשר וכן הכל לכן הנפש אשר כל ענינה ותכלית התדבקה בגוף לקנין שכל ומדע רוצה בחושים אלו ומסייעת להן בכל דבר חפץ ואפילו הם רואים ושומעים לפעמים בלתי נאותים סוף כל סוף הם הכנה למושכלות ועל ידם נקנה השכל את אשר לעשות ולהשכיל ואת אשר למאס ולרחק וזהו פרי עצת הנפש ולכך יש לו חיזוק ונפשו מתאוה למאוד לכך לא יחלש לבבו משא"כ חוש הריח שאין לקנין מושכלות כלל רק לקנין וחיזוק גשמי ולזה אין כאן עזר בנפשו ולכך לא יקום להיות נפשו משתאה לו ויחלש לבבו בהתמיד הענין בלי אכילה וכדומה ולכך טוב שם טוב שהוא קנין שלימות בראיה ושמיעה משמן טוב שהוא בחוש הריח שמריח למאוד וכך אמר שלמה במשלי (משלי כ יב) עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם הרצון כי הראיה ושמיעה הם כלי נפש והשכלת השם ומתייחסים לפועל השם ולא לפועל טבעי כשאר חושים שהמה רק לקיום הגוף ומפעולותיו וכליו כלים רעים אמנם יש עוד מופת אחר כי אם יעלה בלב איש פחד ומורא מבשר ודם דרך משל שאנשי מלחמה יהרגוהו ויתמיד ויעמיק זה הענין במחשבתו לא יהיו ימים מועטים שיחלה בחולי מעלאנקלי שהוא מרה שחורה ובחדרי משכבו יחרד וילפת אף כי הדלת סגור ויאמר הנה באים הנה לתופשו ולמרחוק ינוס מקול צפור ורדף אותו קול עלה נדף וכל יום יתגבר הענין עד שימות פתאום פתאום היתה מכתו ולעומת זה אם יקבע איש בלבו מורא שמים ויצייר במחשבתו רוממות קדושת שמו ונורא הוא וגדולת עולמים שברא אשר אנחנו אפי' כנקודה קטנה אינם נחשבים לנגד עולמות שברא הלא יתמלא חלחלה ורתת מלפני ה' וכל יום ויום יוסיף להתגבר ביראה כי יותר שמתחיל ביראת השם יותר יוסיף לירא את השם כי אין קץ לגדולתו ובכל זה לא יחלה ולא יגיע במדרגת מרה שחורה או שום בלבול בדעתו וכדומה אדרבה יהיה כולו מחמדים ואהוב ומיושב בדעתו וזה כי ביראה כזו בחר הנפש וזהו טבעו של אדם ולכך נוצר ועל דבר זה נכרת ברית טבע הבריאה ולכך הטבע מסייעתו משא"כ ביראה של שטות שאין הטבע הוסד לכך א"כ עושה דבר נגד טבעו ולכך יצר לו ויחלש כחו וזהו מאמר הפסוק (משלי י' כז) יראת ה' לא תחליש רק תוסיף ימים ואדרבה תחזיק גופו ותוסיף לו בריאות אבל שנות רשעים אשר יראתם כסלתם בהבלי עולם ופחד ילדי זמן הם מקצרים שנות רשעים ויגועו בלא עתם ומזה נלמד לעשות ולהתדבק בנחלת ה' כנ"ל ונשוב להנ"ל כי תחת כסא כבוד היו סובבים שבעים שרים והם נושאים כסא ה' והם ע' שרים לע' משפחות אדמה אבל כשהיתה שכינת קדשו במקום מקדש למטה היה לו ג"כ שבעים כי זהו מספר הנרצה לה' אבל היו שבעים זקנים וסנהדרין והמה יקראו ג"כ שרים כדדרשינן (סנהדרין לג) שררך אגן הסהר אלו סנהדרין ושרים למעלה הן בפרודא כי משם יפרדו הגוים והוא דור הפלגה כנודע ולכך נקראים בלשון רבים שרים והוא מנין עשרים ע' שרים אבל למטה הכל כאחד יחשב ושפה אחת ונקראים בלשון יחיד שר והוא בסוד עשר ע' שר וגם השר למעלה כשמקבל השפע צריך להיות ע"י שיר למעלה וכמש"ל וידוע כי העולם העליון ביו"ד ועולם התחתון בה' כמבואר בגמרא (מנחות בט ע"ב) להדיה בי"ה בראם ולכך השר שמתדבק בשירתו למעלה ביו"ד נעשה מן שר שיר בתוספת יו"ד ולמטה בזה העולם התחתון נעשה שר"ה ובחיבור ע' עשרה וזהו (סוכה ה) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה הן שבעים סנהדרין הן נושאי מרכבה שכינה למטה וזהו מאמר הקרא (קהלת ב ה) עשיתי לי שרים ושרות ועיין שם במהרש"א ששניהם מיני שיר רק אחד הוא לשון זכר והוא השיר ששרו הלוים בבית המקדש ושירה לשון נקבה והיינו כנ"ל כי שיר הוא מעלמא עלירן שרים וכן אמרו במדרש (שהש"ר א לד) דעכשיו השירה הזאת בנוקבא בעולם התחתון אבל לעתיד דיהיה הכל בעולם עליון נאמר שירו לה' שיר חדש ולא שירה חדשה ולכך נאמר על מושב סנהדרין שער עלי שער שהוא ע' שר היוצא מזה הכל היה תלוי בשירה ומזה תבינו מה שאמרו (סוטה מח) משבטלו סנהדרין בטל השיר וזה אמרו (איכה ה יד) זקנים משער שבתו והיינו שער הנ"ל ע' שר ופסק השיר כנ"ל וא"ש הדור אתם ראו איך בטלה טובה מישראל בעו"ה בגולה ואיך היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וא"כ איך נאמר לשיר בזמן הזה בשיר ושמחה של שטות לילך במחול בחורים ובתולות אוי לנו כי חטאנו הלא ראוי היה משחרב הבית לגזור על עצמינו מבלי לישא נשים כלל רק אין גוזרין על הצבור גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה וא"כ מה לנו להרבות בשטות וריקוד בחורים ובתולות ואיך נשמח ונגיל בראות אובדן שלמותנו חכמת תורתנו מקור חיינו בית מקדש ה' ואיבדנו חזון וצופה וממש לא נשאר בנו שום לחלוחית ורוח חיוני בכל אופן הלא טוב לנו שבתנו בין תנור לכירים בוכה ומבכה כאשה על בעל נעוריה וכאבל יחיד אולי ישקיף ה' וירחם עמו וישוב ה' לשוש אתנו כמשוש חתן על כלה ואז נשמחה ונגילה ואמת כי עצבות מדה מגונה מאוד אצל אדם והיא המבטלת האדם מכל שלימות ומולידה לו הפסד בנפשו וגופו וכל ימי עני רעים בזה וזהו כוונת הגמרא בתענית (דף כב) רב ברוקא שאל לאליהו איזהו מנייהו בן עולם הבא בשוקא אמר אלו תרי שאל מה עסקיכם אמרו גברי דבדיחי אנן וכד חזינן גברי דמיעצב חזינן דמבדחיה דעתיה וכד חזינן גברא דאית ליה קטטא עבדין שלמא בינייהו עכ"ל ויש להבין מה זו שאלה ומה נ"מ וכי אחותו ובתו היה מבקש ואיך השיב אליהו על אנשים אשר עודנו בחיים שהם בני עולם הבא הלא אין הקב"ה מייחד שמו על חי אפילו על אבות עולם ועמרם אבי משה כי בקדושיו לא יאמין וביותר קשה וכי בשביל שהמה בני בדיחי דעתיה ומסירין העצבות מבני אדם ורודפי שלום היו בני עולם הבא הרבה שלימות צריך לקנין עולם הבא במה שעדיין חסר אף דעושים כל זה ודבר זה מצוי אפילו בבני אדם שאינם בני תורה ובעלי שלימות ונקל הוא זה לקנות בו שלימות עולם הבא והלצנים מושכי קשת נבל וכנור בקיאים בזה עד למאוד אבל הענין להגשים תענוג עולם הבא אי אפשר להיות דהוא תענוג רוחני למאוד ולא יצוייר בגשם ענין רוחני כלל עד שאמרו חז"ל (ברכות לד סנהדרין צט) כי הנביאים לא ראו לעולם הבא כי הוא עין לא ראתה והכוונה בזה להמתיק ולהראותו עליו כעין גשמי אי אפשר ואם אמנם נמשיל אותו בדרך משל לומר כי יש בו מנועם עליון שישכנו הצדיקים לנצח בלי עצב כלל ויעברו ימים עד עולם ואין עצבות כי אם חדוה וגיל וזהו תכלית התענוג כי לא יצוייר בשום תענוג גשמי שלא יהיה עצבות מעורב בו כי אם יאכל וישתה הרבה הלא מלבד שיוליד לו חולי אף גם אם יתן לו עוד מעדנים והוא שבע הלא יתעצב וכדומה בכל תענוגים ובפרט שלא ימלט בתענוגים שלא יקרה לו בין כך צער בהעדר אוהביו וכדומה בהפסד ממון או חטא ופשע כללו של דבר אי אפשר תענוג בלי עצב אבל לעולם הבא הכל בנועם ותענוג בלי עצב כלל וכן עוד התענוג שיהיה שם בגן עדן נפשות צדיקים לאין מספר מיום הוסד העולם ואין קול קטט וצוחה שם הכל שלום עושה שלום במרומיו ובעולם הזה היצוייר משתה של אלף איש אוכלים וחוגגים בתמידות שלא יהיה לו קטט ומריבה והלא לאו כל דעות שוים זה אומר בכה וזה אומר בכה ומזה ימשך ריב וכעס ישפוך לארץ מרירתו והוא המהפך שמחה לתוגה עונג לנגע זהו הנמשל בעולם הבא כי תכליתו לא יושג בגשם והנה מחכמת איש ויושר פעלו לראות להיות נהנה בעולם הזה מעין עולם הבא כפי אפשרי ואז יוטעם מטעם נועם עליון ולכך מה יעשה איש ויראה בדמות עולם הבא יהיה שמח בכל עסקיו לא יתעצב לשום דבר ויתן אל לבו הלא כל הקורות מגיעים מפי ה' אשר לו נתכנו עלילות אשר הוא הטוב אמיתי ולו לבד יאתה שם הטוב וא"כ למה זה אעצב כי הוא יודע הטוב והישר והאמת ואם יראה אחד מתעצב ינחמהו וגם לא יהיה מרגיל בקטט וידרוש שלום וא"כ כשיהיה הכל שלום ובשמחה וחדוה יטעם טעם עולם הבא ועליו נאמר (ברכות יד) עולמך תראה בחייך ואז יראה קצת ענין עולם הבא ובזה יחמוד לעולם הבא ויבחין הבדל במקצת כיתרון אור מחושך וידע איך שוא עמל איש על אדמה ואשרי מי שעמלו בתורה ויראת ה' וזהו מה ששאל רב ברוקא לאליהו אם יש אנשים שיש להם עולם הבא בזה העולם שטועמים מעין עולם הבא כדי שיוכלו להשיג ענין עולם הבא והשיב לו אלו אנשים רואים בחייהם וחקר אחרי מעשיהם למען דעת קצת ענין וטוב עולם הבא ואמרו לו כי הם תמיד שמחים בלי עצבות וגם מרחיקים הקטט וריב ורודפי שלום מזה הבין רב ברוקא שהוא ענין דמות עולם הבא כי ימים אלו ודאי ימי נחת ונועם ולימים אלו יקראו ימי טובה ורצון וממנו יקיש איש על עולם הבא כמה מהנועם ותענוג ועדן יש בו ולכן שמעו אלי השליכו עצבות הזמנים וקחו עמכם להתעצב על העדר כבוד ישראל ותורתו וחורבן בית תפארתינו כמאמר הנביא (ישעיה סו י) שישו אתה משוש כל המתאבלים וכו' והסירו שמחה של שטות והוללות ובפרטות במחול בחורים ובתולות:

מצוה גדולה להתאבל בט' באב, וקינה מבעי ליה. ועיקר הקינה היא מגלת קינות, דהיינו מגלת איכה הנאמרה ברוח הקודש על פי נבואת ירמיה, על כן נראה לי מנהג טוב כל יחיד ויחיד יחזור ויקרא מגלת איכה למחר בינו לבין עצמו, כי לעולם ענין היום עדיף כדמצינו לענין שבת (פסחים קה, א) כבוד יום עדיף מכבוד לילה. וכן מצינו לענין קריאת מגילה (מגילה ד, א) חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום. והטור סימן תקנ"ט הביא דברי מסכת סופרים שכתב, יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר כו', על כן אני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם. ואין לומר דזמנה דוקא בלילה מדכתיב (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה, דאדרבא משם ראיה דיותר טוב לעורר ולבכות ולקונן ביום ט' באב, כי בכה תבכה קאי אליל עשירי כמו שכתב רש"י באיכה. בכה תבכה בלילה, שבו נשרף רוב ההיכל כי הציתו האש לעת ערב כו'. ואף על גב דאין הצבור עושים כן ואין קורין אלא בלילה, מכל מקום ראוי ליחיד לעשות כן, וסימנך (ירמיה ו, כו) אבל יחיד עשי לך. והמתענין ליל י', פשיטא ופשיטא דמנהגא הוא שיקראנה בליל עשירי ג"כ, לקיים בכה תבכה בלילה. ואם מתענה אף ביום העשירי וקורא אותה גם ביום העשירי, יקויים בו (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

וכל המרבה במספד ובבכיה בט' באב הרי זה משובח, ולא עוד אלא שרואה בנחמתה של ירושלם, שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח בבנינה. מלאכי השרת נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו סב, ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'. חמה ולבנה נתאבלו עליה, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. שמים וארץ נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו מד, כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה וגו'. אילנות נתאבלו עליה, שנאמר כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. הרים וגבעות נתאבלו עליה, שנא' (ירמיהו ד, כד) ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, ועתידין לשמוח עמה, שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. הב"ה כביכול נתאבל עליה, שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ועתיד לשמוח עמה שנא' (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

אחר כך (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה את לחמך, ומצוה להרבות בסעודה בראש חודש כמו מועד. איתקש בתורה, (במדבר י, י) וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם. ובנביאים, (ישעיה סו, כג) והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, וכתיב (מל"ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, וכתיב (הושע ב, יג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה, וכתיב גבי שאול (ש"א כ, כז) גם היום אל הלחם. והשיבו יונתן (שם כט), זבח משפחה לנו. וכתיב (שם כז) ויהי [ממחרת] החודש השני, ב' ימים היה ראש חודש. ובכתובים, (איכה א, טו) קרא עלי מועד, ודרשינן מינה בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א), דראש חודש איקרי מועד:

וזה לשון ראשית חכמה שער היראה פ"ז, ומבואר ממה שאמר שני מיני כעור וגנות בחוטא. האחד שמבזה את המלך לומר שאינו משגיח עליו בהיותו מסתיר עצמו, וזהו (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', וכאן פסיק טעמא. הלא את השמים ואת הארץ אני מלא הוא פגם ב', שהוא מסלק את השכינה, כביכול הקב"ה ממלא וכו'. וכיוצא בזה אמרו במתני' (חגיגה יא, ב) כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, ואמרו בגמרא (שם טז, א) רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר, דאמר ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה שנאמר (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, עד כאן לשונו:

דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר. כי כשיכיר אדם את בוראו ידע פחיתות עצמו, ולפיכך יהיה שח ושפל. ודוד ע"ה בהתוודותו על חטאו, בבא אליו נתן הנביא, אמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ובהכנעה יתרצה אדם לפני הב"ה, שנאמר (ישעיהו סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכמו שהכלי הטמא אם ישבר יטהר, דכתי' (ויקרא ו, כא) וכלי חרש אשר יבושל בו ישבר, וכתי' (ויקרא יא, לה) תנור וכירים יתץ טמאים הם, כך המשבר גאותו בתשובה יטהר מטומאתו, כמו שאמר דוד ע"ה הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שצריך הבגד המטונף כיבוס, כך צריך לב האדם כיבוס מן העונות בתשובה, שנא' (תהלים נא, ד) הרב כבסני מעוני, וכתי' (ירמיהו ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. וכמו שילבין הבגד המכובס, כך ילבנו עונותיהם של ישראל בתשובה, שנא' (ישעיהו א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו'. וצריך בעל תשובה להיות ענו עם הבריות, ויהיה דיבורו עמהם במענה רך ובקול נמוך, שנא' (ישעיהו כט, ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך וגו'. ולא ילבש מלבושים יקרים, שנא' (שמות לג, ה) ועתה הורד עדיך מעליך. ואם יחרפו אותו הכסילים במעשיו הראשונים, ואומרים לו, אתמול עשית כך וכך, אל ירגיש להם ואל יקפיד לדבריהם, אלא שותק ושמח, ויודע שזה זכות הוא לו, שכל זמן ששב ממעשיו הרעים ונכלם ולא חזר לקלקולו, אז זכותו הרבה ומעלתו גדולה ושכרו מרובה מאת הב"ה. ועון גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים שהיית עושה, או להזכירם בפניו כדי לביישו. וג"כ אסור לזכור לפניו דברים ועניינים הדומין להם, כדי לביישו וכדי להזכירו להן. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל אונאת דברים, שנא' (ויקרא כה, יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' וגו', אני הוא שעתיד לשלם.

לכן ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, ויאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מיעוט חסידות, ועל ישראל עם השם אשר נדרסים ברגל; ויעלה ירושלים על ראש שמחתו, ויזכה לראות בשמחתה, כדכתיב (ישעיהו סו י): "שישו אִתה משוש, כל המתאבלים עליה".

כדגרסי' בפסיקתא ובויקרא רבה לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכתי' (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ר' אליעזר אומר, בחמשה ועשרים באלול נברא העולם, ואתיא כההיא דתניא זה היום תחלת מעשיך, נמצאת אומר ביום ראש השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גבלו, בה' רקמו, בששית עשאו גולם, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירית סרח, באחד עשר נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמ' הב"ה לאדם, זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס. פי' דימוס, חופש מן העונות. ועוד גרסינן בויקרא רבה אמ' רב תחליפא, בכל הקרבנות כתי' והקרבתם, וכאן כתי' ועשיתם. אמ' הב"ה, מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס, מעלה אני עליכם כאלו היום עשיתי אתכם ובראתי אתכם בריה חדשה, שנא' (ישעיהו סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. ר' חייא הוי קרי לחדש השביעי ירחא דשבועא, שבו נשבע הב"ה לאברהם, שנא' (בראשית כב, טז) בי נשבעתי נאם ה'. מה צורך היה לשבועה זו. רב ביבי בשם ר' יוחנן אמר, אמ' אברהם אבינו ע"ה לפני הב"ה, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו', שהיה בלבי להשיבך ולומר לך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשו אתה אומר לי קח נא את בנך את יחידך וגו', אלא שהיה בלבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך. כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ולמעשים רעים, תהא זוכר להם עקידת יצחק אביהם, ותמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם, ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי.

ועוד גרסי' בפסיקתא וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד וכי עצום עושה דברו. שהוא מעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו. כי גדל יום ה' מאד, זה יום הכפורים, ומי יכלינו. כדגרסי' בפ"ק דמסכתא ראש השנה אמ' ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. אלה לחיי עולם, אלו הצדיקים גמורים, ואלה לחרפות לדראון עולם, אלו הרשעים גמורים. ימחו מספר חיים, אלו הרשעים. חיים, אלו הצדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו, אלו הבינוניים, שנתן להם הב"ה עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים, ואם לאו נכתבים עם הרשעים. הא למדנו שכל זמן שעושין הצבור [תשובה] שתשובתן רצויה, ויחיד שתשובתו רצויה בכל זמן, ויותר בעשרת ימי תשובה. אמ' ר' אבין, מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו. ימחו מספר, זה ספר של רשעים גמורים. חיים, זה ספרן של צדיקים גמורין. ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמ' מהכא, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [מחני נא, זה ספרן של רשעים, מספרך, זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת], זה ספרן של בינוניים. תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות ליום הדין, כת אחת של צדיקים גמורים, וכת אחת של רשעים גמורים, וכת אחת של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם. שנא' (דניאל יב, ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינוניים, שעונותיהם שקולין כנגד זכיותיהם, יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנא' (זכריה יג, ט) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף כסף ובחנתים כבחון את הזהב, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ובית הלל אומר', רב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש. לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ומשימן אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנא' (מלאכי ג, כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמשומדים והאפיקורסים והמסורות, ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושנתנו חתיתם בארץ החיים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונדונין בו לדור ודור, שנאמר (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', וגיהנם כלה והם אינם כלים, שנא' (תהלים מט, טו) וצורם לבלות שאול מזבול לו, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' בפירקא קמא דמסכת ע"ז א"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ר"ל צבור, שנא' (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי, לבבם לשון רבים. והיינו דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתי' (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ר"ל לבי לשון יחיד, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, שנאמר (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה וגו'. אלא מפני מה [עשו], לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו, כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להם, כלך אצל צבור. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתי' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על, על שהקים עולה של תשובה.

וסוד אמה העבריה יוצאת ג"כ בשש וביובל, נוסף על זה היא יוצאת בסימני נערות, כי הבריאה כסא להשכינה הנקראת נער ונערה, על כן נערה קרי ונער כתיב. ובזוהר פרשת בא תנינן (ח"ב לח, ב), כתיב (דברים כב, כג) כי יהיה נערה בתולה, מאי טעמא, משום דכל זמן דלא קבילת זכר אתקריאת נער, מדקבלת זכר אתקריאת נערה כו', ומובא בפרדס פ"ב משער טעם האצילות. הרי נערה מעלה גדולה:

ועל יראה זאת אמר משה רבינו ע"ה (שמות כ:יז): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, כי זה עיקר היראה שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד עד שלא תסור יראה זו ממנו כי על ידי זה ודאי לא יבוא לידי חטא, ואם יבוא כאונס יחשב. וישעיהו אמר בנבואתו (ישעיה סו:ב): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", ודוד המלך השתבח בזה, ואמר (תהלים קיט:קסא): "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי".

והוא מה שאמרו (פרקי אבות ב:א): דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים, כי כיון שהשגחת הקב"ה על כל דבר, והוא רואה הכל, ושומע הכל, ודאי שכל המעשים יהיו עושים רושם, וכלם נכתבים בספר אם לזכות או לחובה.

רביעית יש לדעת, כי ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב אדם אל הש"י, שנאמר (ישעיה סו, ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח. ולפי שעיקר גדר התשובה היא בהכנעה, על כן צותה התורה במצורע (ויקרא יד, ד) ולקח עץ ארז ושני תועלת ואזוב, שישפיל מגאותו כמו שפירש רש"י בתחלת פרשת מצורע, עיין שם:

השביעי – ההכנעה בכל לב והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע במה שעבר על דבריו, וישפיל עצמו ויכנע. וכתיב (תהלים נא יט): "זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" – "רוח נשברה" היא רוח נמוכה. ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב האדם אל השם ברוך הוא, שנאמר (ישעיהו סו ב): "ואל זה אביט: אל עני ונכה רוח". והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה: שיגדיל ויאדיר בעבודת הבורא, ולא יחזיק טובה לעצמו אלא יהיה הכל קטן בעיניו כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם יתברך. על כן יכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הטובים.

גם הוא יקדים לעתיד, כי בא יבא משיח בן יוסף קודם משיח בן דוד. ועל זה בא הרמז (ישעיה סו, יח) יוסף ה' שנית ידו לקבץ, קיבוץ כל ישראל לא היה אלא במצרים. מבבל לא עלו רק אלפים וד' רבוא, ורוב ישראל גלו בלחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. ולעתיד כימי צאתנו ממצרים כן יראנו נפלאות, לקבץ כל ישראל, ואז יקויים מה שאמר יעקב אבינו האספו וקבצו. רומז על מה שנאמר (ישעיה יא, יב) ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יודא יקבץ אמן וכן יהי רצון:

ובזוהר (עי' ח"ב קו, א) תנינן, אתר מתוקן אית לבעלי תשובה שלימתא, תנינן לית מילתא בעלמא דקיימא קמי תשובה, ועל כולא קב"ה מחיל וקביל ליה. ודאי מאן דתב בתיובתא שלימתא, הא אזדמן לקיבליה אורח חיים. ואע"ג דפגים מה דפגים, כולא איתתקן ואתהדר על תקונה. דהא אפי' במה דאית אומאה, קב"ה מכפר עליה, דכתיב ביכניה (ירמיה כב, כד) חי אני נאם ה' אם יהיה יכניהו חותם על יד ימיני. וכתיב (שם ל) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי לא יצלח בימיו. ואע"ג דעביד כמה חטאין וכמה חובין, כיון דשמע כך מפי ירמיה הנביא, תב בתיובתא שלימתא וקבליה קב"ה ומחיל ליה על כולא. מה כתיב בתריה (דה"א ג, יז) ובני יכניהו אסיר בנו שאלתיאל בנו, מכאן אוליפנא דתשובה מתבר כמה גזרין בישין וכמה שלשלאין דפרזלא, ולית לך מלה דקיימא קמי תשובה. ובגין כך, כתיב (ישעיה סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'. אשר פשעו בי לא כתיב, אלא הפושעים בי, דלא בעאן לאהדרא בתשובה ולאתנחמא על מה דעבדו. אבל כיון דתבו ואתנחמו, הא קב"ה מחיל לון, ובגין כך בר נש דא אף על גב דפשע ביה ופגע ביה באתר דלא אצטרך ותב לקמיה, קב"ה מחיל ליה וקביל ליה וחס עליה, דהא קוב"ה מלא רחמין איהו וחס על עובדי ידיה, דכתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו. ואפילו על בעירי ועופי מטאן רחמיו, כל שכן וכל שכן על בני נשא על אחת כמה וכמה:

הפרט הא' שיחשוב בלבו שאם יעזוב הנאת העבירה בעולם הזה, שהיא הנאת שעה, שיזכה למנוחה ולשכר לעולם הבא, שהוא לעד ולעולמי עולמים, שנא' (ישעיהו סו, יד) וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה [יד] ה' את עבדיו וזעם את אויביו. ואם יבחר בעבירה, בהנאת שעה בעולם הזה, שנדון בעולם הבא בעונש שאין לו קץ ותכלית, שנא' (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וכו'.

הפרט הא' שיחשוב בלבו שאם יעזוב הנאת העבירה בעולם הזה, שהיא הנאת שעה, שיזכה למנוחה ולשכר לעולם הבא, שהוא לעד ולעולמי עולמים, שנא' (ישעיהו סו, יד) וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה ונודעה [יד] ה' את עבדיו וזעם את אויביו. ואם יבחר בעבירה, בהנאת שעה בעולם הזה, שנדון בעולם הבא בעונש שאין לו קץ ותכלית, שנא' (ישעיהו סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וכו'.

ובענין מאכלות אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מא, ב) בזה הלשון, תא חזי כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה ורוח מסאבא שריא עליה, ואחזי גרמיה דלאו חלקיה באלהא עילאה ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה ודנין ליה כבר נש דאיהו געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא אחרא, ועל דא כתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם בלא אל"ף, דלא אשתכח אסוותא לגעוליה ולא למסאבותיה לעלמין, וי להו ווי לנפשייהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי עלמין, דהא אסתאבו ווי לגרמייהו, ועלייהו כתיב (ישעיה סו, כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. מאי דראון סרחונא, מאן גרים לון ההוא סטרא דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, ואי אתדבקן בסטרא דשמאלא הא פגימין לסטר דא, ופגימין לגרמייהו ופגמין לננפשייהו, ופגימין בעלמא דין ועלמא דאתי, כ"ש מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא דכלא אחיד דא בדא וכתיב (דברים ז, ו) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וגו', ע"כ:

והנה בבחינה זו של תרי"ג שלשתן מקושרים, גם הקב"ה וישראל הקב"ה. בזוהר ובתיקונים איתא בענין שם יהו"ה שעליו נאמר (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, שמ"י עם י"ה שס"ה. ו"ה עם זכרי רמ"ח, הרי תרי"ג. וזה לשון הפרדס פ"א משער השמות, ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים בענין (אבות ג, ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', אוף הכי אקדים שב"א דאיהו יראה בשם יהו"ה, לאהבה דאיהו קמ"ץ רחמי, שב"א מסטרא דגבורה כי באש ה' נשפט (ישעיה סו, טז). קמץ מימינא, וקמץ הכהן (ויקרא ה, יב) בגין דמעלין בקודש ולא מורידין. ובגין דא, אקדימו שס"ה לא תעשה דאינון דחילו, לרמ"ח פקודין דאינון רחימו. הדא הוא דכתיב זה שמי לעולם, שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, עד כאן. ופירושו כי הדין בכל מקום מושפע ומקבל מן הרחמים, כי הנקיבה דין, והזכר רחמים, כמבואר בשער ממטה למעלה, ומפני זה צריך להקדים יראה לא תעשה למצות עשה, שנאמר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, כי שס"ה לא תעשה מצד הנקיבה, ורמ"ח מצד הזכר. וזהו שאמרה התורה זה שמי לעלם כו', ושם מדבר בשם המיוחד, ושמי עם י"ה שהן אותיות הזכר עולה שס"ה. והנה שמי הוא בנקיבה, ולהזכיר מדת יום בלילה צריך לערב עם י"ה. וזכרי שהוא הזכר עם ו"ה שהם אותיות הנקיבה עולה רמ"ח. ואנו מייחדים זכרי עם ו"ה להזכיר מדת לילה ביום. ושם בן ד' מתחלק אל שני חלקים, י"ה ו"ה, זה זכר וזה נקיבה, וכן פירש הרשב"י ע"ה בתקונים (תקון נא) זה לשונו, כלא אתברי ואתתקן בשמא דידוד דאינון את השמים ורזא דמלה י"ה בשמים הדא הוא דכתיב (תהלים צו, יא) ישמחו השמים, ו"ה בארץ ותגל הארץ, עד כאן. פירוש השמים הם תפארת הנקרא שמים, ומלכות הנקרא את, עכ"ל הפרדס:

כיצד אדם חונן לדל ולאביון. אם רואה אדם שירד מנכסיו ונתדלדל וצטרך לבריות אל ינהג בו מנהג בזיון, ואל יקלל בו מפני עניותו, אלא מכבדו במתנותיו ובדבריו. ואם יצטרך לשמש ישתמש מן העניים ומן הדלים כדי שיחיו עמו, שנא' וחי אחיך עמך, ושנו חכמים ז"ל ויהיו עניים בני ביתך. וגרסי' במדרש מאי ועניים מרודים תביא בית, אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם. וישתמש בהן בנחת ולא בצער, שכן כתיב בעבד (ויקרא כה, מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ואע"פ שהוא עבדו וקנין כספו, כ"ש העני שאינו לא עבדו ולא קנין כספו. דרש ר' יהודה ב"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים כך חסרונותיו כתובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים. זכה נותן צדקה לעניים, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, אלו אשתו ובניו. ואם אין העני יכול לשמש מפני חלישות כחו או מפני זקנותו או מפני שהוא בן טובים ויתגנה, יכבדנו במתנות בסתר או ילוה לו מעות בשעת דחקו, ואל יתכבד עליו בעושרו ובמתנותיו. כדגרסי' בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי וגו'. אמ' דוד ע"ה כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל. אין מדותיו של הב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו שהוא קרובו ונטמן ממנו והוא מתבייש להסיח עמו מפני דלותו. וכן אמ' שלמה ע"ה כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וכן אמ' איוב חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש. אבל העשיר הכל דבקין בו, שנא' ואוהבי עשיר רבים. אבל הב"ה אינו כן, אלא עמו הוא העני ומדובק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', מה כתיב בתריה (ישעיהו סו, ב), ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. וכשיתרצה הב"ה לציון על מי הוא מרחם (תחלה) על העניים, שנא' כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכתיב (ישעיהו מט, יג) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם. הוי את העני עמך לא תשימון עליו נשך. לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את אדם ועקר לו ולתולדותיו. ואף אתה לא תראה את העני שיש לו בתים ועבדים ואתה עוקף עליו ונוטלם ממנו. לכך נאמר (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה, לא תשכנו ולא תהיה לו כנחש שהוא ערום לרעה. לא תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. לא תאמר שאל ואני מלוה אותך, ואת נוטל את ביתו ואת שדהו, ואני מעלה עליך שחבלת בו, שנא' אם חבול תחבול וגו'. ד"א לא תשימון עליו נשך. לא תשימון לא היה צריך לומר אלא לא תשים. מהו לא תשימון אלו העדים והסופר והערב והלווה שעוברים בלא תעשה. שאם לא באו העדים והסופר לא היה נוטל כלום. אשרי מי שידו פשוטה לעניים. ראה מה כתיב (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. וכן רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. כיצד עני שפשטה ידו ובעל הבית רוצה ליתן מאיר עיני שניהם ה', ואם לא נתן עושה כולם ה'. מי שעשה זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר.

כיצד אדם חונן לדל ולאביון. אם רואה אדם שירד מנכסיו ונתדלדל וצטרך לבריות אל ינהג בו מנהג בזיון, ואל יקלל בו מפני עניותו, אלא מכבדו במתנותיו ובדבריו. ואם יצטרך לשמש ישתמש מן העניים ומן הדלים כדי שיחיו עמו, שנא' וחי אחיך עמך, ושנו חכמים ז"ל ויהיו עניים בני ביתך. וגרסי' במדרש מאי ועניים מרודים תביא בית, אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם. וישתמש בהן בנחת ולא בצער, שכן כתיב בעבד (ויקרא כה, מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ואע"פ שהוא עבדו וקנין כספו, כ"ש העני שאינו לא עבדו ולא קנין כספו. דרש ר' יהודה ב"ר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים כך חסרונותיו כתובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים. זכה נותן צדקה לעניים, שנא' הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, אלו אשתו ובניו. ואם אין העני יכול לשמש מפני חלישות כחו או מפני זקנותו או מפני שהוא בן טובים ויתגנה, יכבדנו במתנות בסתר או ילוה לו מעות בשעת דחקו, ואל יתכבד עליו בעושרו ובמתנותיו. כדגרסי' בואלה שמות רבה אם כסף תלוה את עמי וגו'. אמ' דוד ע"ה כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל. אין מדותיו של הב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו שהוא קרובו ונטמן ממנו והוא מתבייש להסיח עמו מפני דלותו. וכן אמ' שלמה ע"ה כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וכן אמ' איוב חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. וכתיב (משלי יד, כ) גם לרעהו ישנא רש. אבל העשיר הכל דבקין בו, שנא' ואוהבי עשיר רבים. אבל הב"ה אינו כן, אלא עמו הוא העני ומדובק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו סו, א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', מה כתיב בתריה (ישעיהו סו, ב), ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. וכשיתרצה הב"ה לציון על מי הוא מרחם (תחלה) על העניים, שנא' כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. וכתיב (ישעיהו מט, יג) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם. הוי את העני עמך לא תשימון עליו נשך. לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את אדם ועקר לו ולתולדותיו. ואף אתה לא תראה את העני שיש לו בתים ועבדים ואתה עוקף עליו ונוטלם ממנו. לכך נאמר (שמות כב, כד) לא תהיה לו כנושה, לא תשכנו ולא תהיה לו כנחש שהוא ערום לרעה. לא תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. לא תאמר שאל ואני מלוה אותך, ואת נוטל את ביתו ואת שדהו, ואני מעלה עליך שחבלת בו, שנא' אם חבול תחבול וגו'. ד"א לא תשימון עליו נשך. לא תשימון לא היה צריך לומר אלא לא תשים. מהו לא תשימון אלו העדים והסופר והערב והלווה שעוברים בלא תעשה. שאם לא באו העדים והסופר לא היה נוטל כלום. אשרי מי שידו פשוטה לעניים. ראה מה כתיב (משלי כב, ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'. וכן רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. כיצד עני שפשטה ידו ובעל הבית רוצה ליתן מאיר עיני שניהם ה', ואם לא נתן עושה כולם ה'. מי שעשה זה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה זה עני יכול לעשותו עשיר.

האדם יקריב את עצמו. במעשה כיצד, הוא סימן אבילות על ירושלים שמראה בכל פעולותיו, ובזה בונה ירושלים על דרך (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כי האבילות מזכך וסותר את החורבן, וזה הסותר הוא על מנת לבנות, כי בהאבילות מתעורר הזכרת ירושלים לטובה. ורמז לדבר, תיכף בחורבן ירושלים נולד משיח כמוזכר במדרש רבה דאיכה, על כן אין להתאבל בשבת, כי בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת:

וכשרצה משה רבינו ע"ה שתחול הברכה על ישראל, התעורר אלו השש עמודים. וכתיב (דברים לג, ב) אש דת למו, וקבלנו אלו ב' תיבות נכתבות סמוכות כאלו הי' תיבה אחת, והוא ראשי תיבות *אמת *שלום *דין *תורה. וחסד ועבודה הוזכר אח"כ בשבט לוי (שם לג, ח) איש חסידי"ך, וכתיב (שם י) ישימו קטורת. והנה הקטורת הוא הנבחר מהעבודה, ולבסוף כתיב (שם כו) רוכב שמים בעזרך. כתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי, והוא יתברך הרוכב. ורמז אח"כ (שם כה) וכימיך דבאך. ו' ימי המעשה שש עמודים נקראים ימים. תורה, דכתיב (שמות יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, פירש רש"י, שיהיו דברי תורה חביבין בכל יום כאלו היום נתנו. עבודה, דכתיב (ויקרא ז, לח) ביום צותו, על כן אין כשרין אלא ביום. גמילות חסדים דכתיב (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב, ב) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום כו'. דין, דכתיב (דברים כא, טז) ביום הנחילו והיה לכם לחקת משפט, ואין דנין בלילה. אמת, יתבאר ביום הדין הגדול והנורא. שלום, הוא חיבור והתדבקות שני הפכים, וכן ערב ובוקר והיו ליום אחד:

כתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי, והם הצל של מה שלמעלה מהם, ואמרו רז"ל (תנחומא מקץ י) שהיו השמים נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה, ונקרא שדי שאמר לעולמו די, והוא לן שם. בעודו בעולם הזה עלה משה למרום לחם לא אכל ק"ך ימים כו', ואז נצטוה על המשכן שהוא צל עליון כולל כל העולמות. וכן אמר משה לבצלאל, בצל אל היית, וכאן כתיב צל שדי, וצירוף א"ל שד"י בגימטריא משה. ומשה רבינו ע"ה יסד המזמור הזה ורמז מעלתו הגדולה, אף כי היה עניו במאוד, מכל מקום הוכרח הדבר כי הוא יסוד התורה וכמו שכתבה התורה (דברים לד, י) לא קם כמשה: