Комментарий к Берешит 17:17

ויפל אברהם על פניו ויצחק. זֶה תִּ"אֻ, לְשׁוֹן שִׂמְחָה, וַחֲדִי, וְשֶׁל שָׂרָה לְשׁוֹן מָחוֹךְ; לָמַדְתָּ שֶׁאַבְרָהָם הֶאֱמִין וְשָׂמַח וְשָׂרָה לֹא הֶאֱמִינָה וְלִגְלְגָה, וְזֶהוּ שֶׁהִקְפִּיד הַקָּבָּ"ה עַל שָׂרָה וְלֹא הִקְפִּיד עַל אַבְרָהָם:

ויצחק תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית י״ז:י״ז) "וחדי" וכן הדבר כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח לא) משחקים לפני ה' ( ו ה) ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו והוא מה שאמרה שרה (בראשית כ״א:ו׳) צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כענין אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב) וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק וכן הגם הלום ראיתי (בראשית ט״ז:י״ג) נקשר בראש הפסוק כי אמרה הגם הלום ראיתי השם שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו אל ראי וכן הנגלה נגליתי אל בית אביך (שמואל א ב כז) קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי" יאמר האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ומנחתי ולמה תעשו כן או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא לא כדבר נמנע כמו התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כב ב) ענינו התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה וכן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה) וכן המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (בראשית ג׳:י״א) כלומר האם עלה בדעתך על הלב לאכול מן העץ וכן זה האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יוליד שרה בת תשעים שנה תלד ואחר כן אמר לו שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל:

הלבן מאה שנה יולד. תסה בעבור היות זרע הזקן קר על כן לא יוליד. והתימה הגדול איך תלד אשה שנפסק דמה. והבן מהדם יבנה ויכונן. וכאשר תסתכל ותרא כי דבר שרה נפלא מדבר אברהם. כי הנה מצאנו אבות שכל אחד הוליד בן והוא גדול יותר מתשעים שנה וחיי הדורות בימי אברהם ארוכים מחיי דור ודור. וכאשר נסתלק המלאך מיד מל בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו:

הלבן מאה שנה יולד. אע"פ שאפשר שתתעבר האשה אחרי ימי בחרות. זה יקרה לה במשכב אדם בחור אבל לא במשכב אדם זקן:

ויפול, כמו שפירשנו למעלה דרך הודיה והשתחויה על מה שאמר לו מענין שרה.

ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד. חלילה לא נסתפק א״א ביכולת הקב״ה אלא נסתפק בכונת הדבור וגם נתתי ממנה ולא אמר וגם תלד. ע״כ אולי אין הכונה שתלד ממש אלא אופן אחר שיהי נדבק בה איזה ילד. אשר יהא כרוך אחריה ויהי נקרא בזה יולד לה בן כמו יולד בן לנעמי. והיא תתנהו אח״כ לאברהם. וא״כ הוא דעת ה׳. מצא לבבו לבקש לו ישמעאל יחיה לפניך:

ויצחק: תנועה בלתי רצונית, כשאדם שומע טובה נפלאה אעפ"י שמאמינה.

ויצחק. תרגם אונקלוס וחדי כאדם הרואה דבר נפלא לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו ויאמר בלבבו שראוי לשמוח עליו כי הוא דבר נפלא מאוד:

ויצחק. החי"ת בקמץ ומה שכתוב במקרא גדולה חד מן י"ב פתח באתנחתא דספרא טעות כי לא נמנה זה עמהם כ"כ א"ת:

ויש תמיהות רבות שהן קיימות. שאינן באות להכחיש הענין דומיא דהשומר אחי אנכי המן הסלע הזה נוציא לכם מים אלא קיימות בלתי מכחישות דומיא דהנגלה נגליתי הרואה אתה אף זו היא קיימת שהוא מאמת בלבו שלבן ק' שנה כמוני יולד דאל"כ למה לא הקפיד הב"ה עליו על הצחוק שלו כמו שהקפיד על הצחוק של שרה אבל מה שכתב אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהב"ה עושה לי מורה שגם זה מאותן שבאות להכחיש הענין הוא כמו השומר אחי אנכי שהרי כפי הפי' הזה התימה הזה אינו נופל אלא על האחר שאצל האחר לא בא אלא להכחיש שלא יתכן לשום אחד שיוליד בן לבן מאה שנה ואם כן גם זו מהכחישות היא ולא מהקיימות אבל גבי שרה שפי' ואם שרה הבת תשעים שנה היתה כדאית שתלד אתיא שפיר ששם ודאי היא מהמקיימות דאם לא כן היה מקפיד השם עליו על זה:

ויפול אברהם. הנה צחק ושמח על הבשורה, אבל היה לפלא בעיניו, ויאמר בלבו הלבן, ר"ל הלא יש בזה שלש פליאות. א] מצדי הלבן מאה שנה יולד, ואין זה בדרך הטבע אף אם האשה ילדה, ועוד שני פליאות מצד שרה. א] האם שרה תלד אחר שהיא עקרה. ב] הבת תשעים שנה תלד אף אם לא היתה עקרה:

ויפל אברהם על פניו ויצחק. פרש"י זה תרגום אונקלוס וחדי וצחוק של שרה תרג' מתוך למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לגלגה ולא האמינה. אומר הר"ר אליקים שלכך לא האמינה שרה כמו שהאמין אברהם. לפי שאברהם שמע מפי הגבורה אבל שרה שמעה מפי מלאך שנזדמן לה כאדם:

יש תמיהות שהן קיימות וכו'. כלומר שאין באין להכחיש הענין כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה. ואע"פ שכתב רש"י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי אם כן גם זה מאותן שבא להכחיש יש לומר דאין זה הכחשת הענין שיהא אחד מן הנמנעות אבל הוא נתינת שבח להש"י שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודוק נ"ל ודלא כפי' הרא"ם:

הלבן מאה שנה יולד. אין הה"א ה"א התימ' אבל היא ה"א האמתתו' כדרך הנגלה נגליתי. והרצון בזה הנה לבן מאה שנה יולד ואמנ' שרה איך יתכן שתלד.

ויפול אברהם על פניו וגו'. הנה בכאן נחתמה הגזירה שהותחלה מפסוק ה' אלהים מה תתן לי. כמו שכתבתי למעלה יהיה זה הדיבור כפשוטו. או יהיה כמאמרם ז"ל שאמרו איני ראוי לקבול שכר כזה. היה טוב את אשר עדן לא היה. ולא היה חושב בלבו הלבן מאה שנה יולד. ולא די זה אלא שאמר בפיו לו ישמעאל יחיה לפניך. בענין שבזה נחתמה הגזירה להיות בניו ביד בני ישמעאל כמו שכתבתי למעלה. ומן הראוי היה שהשם ישלים דברו ושלא יתן לו את יצחק אחר שהוא רוצה להשתעשע בישמעאל. ולכן אמר לו השם אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אע"פ שלא היה ראוי. וקראת שמו יצחק לפי שיושב בשמים ישחק משחוק שלך. ורוזנים יצחקו לך ומבניך בעון זה. ועם כל זה והקימותי את בריתי אתו מצדו. ולזרעו אחריו ולא עם זרעך. ואני רוצה להשביע צמאך וזהו ולישמעאל שמעתיך ונתתיו לגוי גדול. בענין שבניך יפלו בידו ועם כל זה ואת בריתי אקים את יצחק באריכות הימים. אחר שהוא מקודש מן הבטן. וזהו שתקנו עליו אשר קידש ידיד מבטן. ר"ת אקי"ם ואמר ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם:

בד"ה יש תמיהות כו' גם זו מהמכחישות היא כו' ונראה דודאי היא תמיה קיימת ומה שפרש"י הנעשה חסד זה לאחר הוצרך לזה דאל"כ לא הוי אפי' תמיה קיימת דמאי רבות' היא לכן פירש הנעשה חסד זה לאח' כו' וא"כ שפיר תמיה קיימת היא ומה שלא פי' הלבן מאה שנה יולד על אחר והוי תמיה מכחשת משום דמפרש דומיא ואם שרה הבת תשעים כו' שהוא בע"כ תמיה קיימת ודוק כנ"ל:

ויפול אברהם על פניו ויצחק מצד שמחתו הגדולה לא משל בעצמו ושחק ולפי שהתנועות שהאדם עושה בשפתיו כששוחק אין ראוי לעשות' לפני הקב"ה נפל על פניו:

ויפול אברהם על פניו וַיִצְחָק תרגום וְחַדִי עיין רש״י והרמב״ן האריך יותר:

ויפול אברהם על פניו ויצחק. כבר דרשינין שתי פעמים שנפל:

אף על פי שדורות הראשונים כו'. הקשה הרא"ם דהא אף אם תמצא לומר שדורות הראשונים הולידו בני ת"ק (ר' לעיל ה, לב), הלא יחוס ת"ק אל תשע מאות שנה יותר ועוד מאשר הוא הק' אל קע"ה, אם כן מאי מתרץ, דעדיין מה היה תמיהת אברהם; כמו שהיה נח מוליד (שם) בחצי ימי חייו (לעיל ט, כט), כך ראוי לו להוליד למאה – שהיא חצי ימי חייו של אברהם או קרוב לזה, ועוד שלא הוליד בן ת"ק אלא נח בלבד, שסתם הקב"ה מעיינו כדלעיל (רש"י ה, לב), ואם כן אין להביא ראיה ממנו, וגם כי השלשים והשבעים הוא תחלת תולדותן, אבל סוף תולדתן לא קחשיב, ואברהם כבר הוליד את ישמעאל מהגר בן פ"ו שנה, ויעקב הוליד את בנימין והיה בן צ"ה שנה, אלו דבריו:
ואין מכל זה קשיא, דאף על גב שכבר הוליד ישמעאל, זה בודאי אפשר שיולד והוא בן מאה, אלא שהיה תמיהתו של אברהם כיון שראה שלא הוליד משרה חשב אברהם שאין ראוי להוליד משרה (כ"ה ברמב"ן), שכן תמצא הרבה פעמים שמוליד מאשה אחת, ואינו מוליד מאשה אחרת, ולכך לא הוליד משרה עד הנה, ואם נתן לה הריון הוא דבר פלא שיתחיל להוליד, כי התחלת הלידה הוא תגבורת הטבע, ולפיכך אמר שזהו חדוש שתהיה הטבע גוברת כאשר הוא בן מאה ושרה בת תשעים. ומה שהקשה כי אין ראיה מנח לפי שכבש מעיינו, מכל מקום לא היה דבר זה נס, שאם היה נס הרי עיקר מה שכבש מעיינו שלא להטריח על הצדיק ויהיה צריך הרבה תיבות, או שיהיה רע לצדיק אם יהיו נאבדים במבול (רש"י לעיל ה, לב), ודבר זה יותר רע לצדיק לשנות טבע העולם וסדרי בראשית, אלא אין זה שינוי העולם מה שהתחיל להוליד בן ת"ק:
ומה שהקשה דהקושיא עדיין במקומה שהייחוס הק' אל קע"ה כמו יחוס הת"ק אל התתק"נ או קרוב לזה, אין זה קשיא, אף על גב שהיחוס הוא שוה – אין ראיה מן היחוס הזה, אבל הראיה כיון שמהרו תולדותן אחר המבול אף על גב שהיה חייהם בני ר' או ק"ץ – היו ממהרין להוליד בניהן, וזה ראיה על החולשה, כי כל זמן שהאדם הוא בתגבורת כחו והולך ומוסיף – אינו מוליד, כי כח הזרע הוא צריך לגדול כחו שלו, וכשאינו מוסיף בגדול כחו – הוא מוליד, ולפיכך המהירות להוליד ראיה על חולשת הכח, וכיון שהכח חלש היה מתמיה שאיך יתכן שיהיה מגביר כח תולדותו והוא בן ק' להוליד מאשה שלא הוליד ממנה עד היום, שזהו תגבורת כח לידה, והשתא יתורץ הכל. כלל הדבר – להוליד מאשה שלא הוליד עדיין הוא כמו שלא הוליד לגמרי, דסוף סוף אם יוליד עתה ולא הוליד קודם נראה תגבורת כח, וזהו פלא גדול:

ויפל אברהם על פניו. כענין שלמעלה.

ויפל וכו׳ למדת שאברהם האמין וכו׳ וא״ת ולאנקלוס גופיה תיקשו מנ״ל לפרושי הכי ואי משום דלא הקפיד הקדוש ברוך הוא על אברהם דילמא משום דנפיש זכותיה חיסך עליו. וי״ל דעיקר הראיה ממאי דא״ל הקדוש ברוך הוא וקראת את שמו יצחק ע״ש הצחוק וכדפירש״י לק׳ בסמוך ואם אי׳ דפירושו מחוך פשיטא דלא הוה מצוה אותו כן:

ויפל אברהם על פניו ויצחק. נפילתו והשתחווייתו מוכיחים שהאמין כי דרך הודאה הוא שמח וצחק והודה והשתחווה ואמר כמה נס גדול וכמה טובה בכללה שמשנה סדרו של עולם עלי לטובה כדמפ' הלבן מאה וגו' הנעשה טובה כזאת לבן איש כמו השמע עם קול אלהים חיים וגו':

ויאמר בלבו. ברשעים נאמר בלבו: ״‎ויאמר עשו בלבו״‎, ״‎ויאמר המן בלבו״‎, ובצדיקים נאמר על לבו: ״‎וישם דניאל על לבו״‎, ״‎וישת דוד את הדבר על לבו״‎, ללמדך שלבם של צדיקים מסור בידם אבל הרשעים מסורים ביד לבם. ומה שכתוב כאן בלבו לפי שבדבר הזה היה מתמה בלבו. ויאמר הלבן מאה שנה יולד ונראה כאלו לא האמין הבשורה.

ויפל אברהם וגו' ויצחק וגו' הלבן מאה וגו'. כלומר ששמח ואמר בלבו פוק חזי גבורתא דמרך כי הלבן מאה שנה פירוש אם על ידי הה"א לבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד שעל ידי הה"א אשר בשמה בת צ' שנה תלד אין זה אלא פלא. ועוד אפשר לומר כי הנה בשמעו בשורת הבנים על ידי הה"א כאומרו וגם נתתי ממנה לך בן וכאמור, תיכף ויפול על פניו מרוב השמחה שיוכל להיות כזה בעולם שעל ידי אות אחת יפקד בבנים אבל אחר כך ויצחק צחק על המחשבה הזאת ויאמר בלבו הלבן מאה וגו' כלומר וכי על ידי שניתוסף הה"א, משום זה לבן ק' שנה יולד או לבת צ'. אלא הכל הוא פלא מה' אשר דבר לא יפלא מאתו ובידו הכח והגבורה והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו ורק סבה הושם מאת ה' לסבב הדבר בה"א אבל הכל שלו הוא, ועוד וכי אות אחת מאותיותיו ברוך הוא דבר קטן הוא הלא בה"א נברא כל העולם הזה ומכל שכן להפליא לתת בנים לאיש אחד ובודאי אותותיו אותות. אחר כותבי זאת מצאתי במדרש חז"ל (בראשית רבה ל"ט) שאמרו בזה הלשון. אמר הקב"ה בה"א בראתי את העולם הריני מוסיף ה' על שמך ואת פרה ורבה והן המה דברינו הנזכרים ונהניתי תהילה לאל.

רש"י ד"ה ויפל אברהם על פניו ויצחק, זה תרגם אונקלוס, לשון שמחה וחדי וכו'. וכיוון שפירש כך, צריך רש"י להמשיך ולפרש "הלבן" וגו' כשאלה ריטורית, וזה אפשר. ברם, קשה הרבה יותר הוא פירושו "לו ישמעאל" הנובע גם הוא ואף מתחייב מפירושו כאונקלוס כאן. (פ' לך תשס"א)

ואם שרה הבת תשעים וגו'. דע שהפלא או הנס אינו רק השגבת הטבע, וההשתמש בזרות הטבע לתכלית השגחיי על מעשה ידיו יתברך וזו כוונת חז"ל בכמה מאמרים, כאמרם בא ואראך דוגמתם בעו"הז וכו', וכיוצא בזה, וכן מצינו שאשה אחת מהמתקדשות והצובאות בדת הנוצרים, חזרה לה וסתה בהיותה בת צ"ג שנים אחר שנפסק לה בהיותה בת נ"ב Gazzetta medicale. Milano 1845. — Tomo lV. fasc.21.

הלבן. יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵן קַיָּמוֹת, כְּמוֹ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי? (שמואל א ב'), הֲרֹאֶה אַתָּה (יח' ח'), אַף זוֹ הִיא קַיֶּמֶת; וְכָךְ אָמַר בְּלִבּוֹ, הֲנַעֲשָׂה חֶסֶד זֶה לְאַחֵר, מַה שֶּׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לִי?

הבת תשעים [שנה] תלד. במשכב שום אדם אפילו בחור:

ויצחק, שמח בלבו, כתרגומו וחדי, לא דרך לעג ושחוק.

ואם שרה: דיבור בלתי נשלם, היל"ל ואם שרה תלד? וכי בת תשעים שנה תלד? ולפיכך שרה בזקף, ואם היה דיבור אחד, היה שרה בתביר.

הלבן מאה שנה יולד. בתימה וזה לא היה פלא להוליד בן מאה שנה שאף בדורות האלה אינו פלא כל כך וגם אחרי כן הוליד בנים רבים מקטורה אלא אמר הלבן מאה שנה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יולד ממנה עתה אחר מאה שנה ואחרי צ' שנה שפסק ממנה אורח כנשים:

מאה שנה. במקצת ספרים כתיבת יד הטעם באל"ף ובלא מקף בין שתי המלות וכן כתב אור תורה שהוא מלרע בכל ספרי ספרד:

ואף על פי שהדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה בימי אברהם נתמעטו השנים כו'. לא הבינותי דבריו בזה כי אף על פי שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומ' עומדת שלא היה לו לתמוה על זה כי יחם הק' אל הק"עה שהם שנותיו של אברהם הוא כיחס הת"ק אל התת"קנ שהם שנותיו של נח בקרוב ועוד שלא הוליד בן ת"ק שנה אלא נח לבדו שנסתם מעיינו כדי שלא יוליד בנים שאינם הגונים ויהיו יותר מבני ק' שנה ויתחייבו כלייה כדכתב רש"י שם ואין להביא ממנו ראיה להקשות לאברהם על שתמה ואמר הלבן ק' שנה יולד וגם מצא ולמד אין ראיה כי השלשים והשבעים תחלת הולדתן היו אבל סוף הולדתן דכתיב בהו ויולד בנים ובנות אפשר שהיו סמוך למיתתן שהיו בני ר' שנה ואברהם אבינו ע"ה לא היתה תחלת הולדתו בהיותו בן ק' שנה עד שיתמה שהרי בהיותו בן פ"ו שנה כבר הוליד את ישמעאל ואלו היתה שרה נותנת לו את הגר שפחתה קודם זה היה מוליד בלי ספק והנה גם אחר היותו בן ק"מ שנה הוליד עוד שבעה בנים זה אחר זה ואם כן מהו התימה הזה שתמה ואמר הלבן ק' שנה יולד עדיין הקושיא במקומה עומדת וכן הרי יעקב בן בנו שלא היו כל שנותיו רק קמ"ז שנה והוליד את יוסף בהיותו בן צ"א ואת בנימין בהיותו בן צ"ה שנה:

בימי אברהם נתמעטו השנים כבר וכו'. כתב הרא"ם לא הבנותי דבריו בזה כי אע"פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה כי יחס הק' אל קע"ה שהם שנותיו של אברהם כיחס הת"ק אל תתק"נ שהם שנותיו של נח בקרוב וכו' והאריך בקושיא. ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל ששניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה ובזה יתיישב קושית הרא"ם ודו"ק. ועוד הקשה מה פריך רש"י מנח והרי גבי נח על פי הגזירה היתה שנסתמו מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם למבול יש לומר כי לא היה בגזירה אלא שנסתם מעיינו אבל מה שהוליד אחר ה' מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו"ק:

הבת תשעי' תלד. הנה בלי ספק יהיה פלא עצום. ואולם ביארנו זה הפסוק באופן הזה ליפ שכב' מצאנו באברה' שהי' בן קל"ז שנה כשמתה שר ולקח אשה אחר זה והוליד ממנה ואין ספר שאלו לא היה ראוי אברם להוליד לא היה נושא אשה כי חלילה לו שישאנה להנאת המשגל ואיננו זר גם בזמננו זה שיולד לבן מאה שנה וכל שכן שלא היה זה זר בחק אברהם שהיה ארוך החיים ממנו וכבר הבינו זה בזה האופן בב"ר.

בד"ה ואעפ"י שדורות כו' שנתמעטו השנים נ"ב ול"נ דעיקר הקושי' הי' מתחילה כך אעפ"י שדורות הראשונים הולידו עד שהגיעו יותר מחצי ימיהם והגיעו לזקנה למה לא הוליד נמי אברהם לק' אעפ"י שהית' יותר מחצי ימיו והגיע לזקנה לכך תירץ שנתמעטו השני' ומה שהקשה שנח על פי הגזירה היה לא נ"ל כי לא היה בגזיר' אלא מה שנסתם מעיינו אבל מה שהוליד אחר ה' מאות לא היה בגזירה אלא בטבע ודוק ומה שכתב רש"י אח"כ שמיהרו תולדותיהן כו' ה"ק בתחילה לא היו ראויים להוליד מיד אלא לאחר ק' וק"ה שנים כי באותן השנים הי' בן מאה נער כבן י"ג עכשיו וכן לעונשים כדפרש"י לעיל ואח"כ נתמעטו השנים שהתחילו להוליד לל' שנים וק"ל והא ראי' שעכשיו מולידין לי"ד וט"ו ודוק ומאדם הראשון שהוליד מיד אין ראי' שהי' בגן עדן ומה שהוליד אברהם אח"כ לבן ק"ס שנים לק"מ כי עיקר התימה שזקן שנחלש פעולתו יוליד עם זקנה וזו היתה תמיהת שרה ואדוני זקן וק"ל מהרש"ל:

הלבן מאה שנה וגו'. אמר באברהם תימה אחת הלבן ק' שנה ובשרה אמר שתי תמיהות ואם שרה הרי תימה אחת הבת תשעים הרי תימה שנית לפי שאינו כל כך תימה שיוליד הזקן כמו שהוא תימה שזקנה תלד:

ויצחק בתמי', ודומה לדבר ויהי כמצחק (בראשית יט יד), צחוק עשה לי (שם כא ו), כולן לשון תימה:

הלבן מאה שנה יולד אין הפלא בבן מאה שנה שיוליד כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה בני תשעים ובני מאה גם בדורות האלה אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים והנה אחרי זה ארבעים שנה הוליד בנים רבים מקטורה אבל אמר הלבן מאה שנה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד ממנה עתה אחרי מאה ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים כי ידע כן ולכך לא אמר כן מתחלה כשנאמר לו (בראשית י״ז:ו׳) "ונתתיך לגוים" עד אמרו אליו כי משרה יוליד וצוה אותו וקראת את שמו יצחק בעבור הצחוק שעשה אברהם וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה ואחרי שקרא אותו אברהם כן כאשר צוה ה' אותו אמרה שרה הכי קרא שמו יצחק כי צחוק עשה לי אלהים:

ויאמר בלבו. (ע) בכל מקום אתה מוצא בבני אדם הצדיקים אל לבו. וברשעים בלבו. חוץ מזה ויאמר בלבו על שהיה מתמה ואמר הלבן מאה שנה יולד. משום ואם שרה בת תשעים תלד. כי האיש אינו מזקין מלהוליד ואשה מזקנת.

הלבן יש תמיהות וכו׳ הנעשה חסד זה לאחר וכו׳ הרא״ם ז״ל הק׳ שזה סותר מ״ש למעלה דא״כ נמצא שאינה תמיהא קיימת שהרי לגבי האחר בא להכחיש ע״ש ולעד״ן דודאי התמיהא היא דמוכחשת ככל מקום אלא שיש מקומות שאין שם אלא הכחשה כלו׳ שמתפרשת ה״א התימא סמוכה לתיבה שלאחריו כמו השומר אחי אנכי שפירושו אם שומר אחי אנכי בתמיהא אבל במקום דהויא תמיהא קיימת כמו הכא ה״פ הה״א מתפרשת ונדרשת בפ״ע ושאר התיבה בפ״ע וה״ק היהיה כך לאחר בעולם אבל לדידי יהיה כן לבן ק׳ שנה יולד:

רש"י ד"ה הלבן, יש תמיהות שהן קיימות, כמו וכו'. כלו' יש להבחין בין שאלה על מנת לקבל תשובה ובין שאלה ריטורית, או הבעה מעין: האמנם זה כך! (פ' לך תשנ"א)

ואם שרה הבת תשעים שנה. הָיְתָה כְדַאי לֵילֵד; וְאַף עַל פִּי שֶׁדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מוֹלִידִין בְּנֵי ת"ק שָׁנָה, בִּימֵי אַבְרָהָם נִתְמָעֲטוּ הַשָּׁנִים כְּבָר וּבָא תַּשּׁוּת כֹּחַ לָעוֹלָם, צֵא וּלְמַד מֵעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, שֶׁמִּהֲרוּ תּוֹלְדוֹתֵיהֶן בְּנֵי ס' וּבְנֵי ע':

הלבן מאה שנה, כי כשיהיה לו הבן יהיה בן מאה שנה אפילו תתעבר אשתו מעתה, כי בן צ"ט היה. וכן תהיה שרה בת תשעים כשתלד. והתמיה שתמה לא לפי שלא האמין כי כבר אמר, והאמין בה', אלא כאדם התמה ואומר דבר גדול הוא זה אם יעשה עמי האל זה, ואמר ואם שרה כי זה יהיה יותר תמוה בעיני העולם שזקנה בת תשעים תלד, וכל שכן שהיתה עקרה בטבעה:

שמהרו תולדותיהן בני ס' ובני ע'. פירוש כי בתחלה לא היו ראוין להוליד מיד אלא לאחר ק' שנים כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י"ג עכשיו ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה ומה שהוליד אברהם שהי' בן ק' שנה ל"ק מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש הטבע שלא יוליד עם זקנה ובזה יתורצו כל תמיהות הרא"ם ודו"ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש"ל:

ויאמר בלבו. בכל מקום אתה מוצא לגבי צדיקים אל לבו, ולגבי רשעים בלבו, ומה ר"ל כאן בלבו, לפי שהי' מתמיה כעין קטנה אמנה ח"ו, ואומר הלבן מאה שנה יולד ה' פתוחה וחטופה להתמיה המלה, ודומה לו הלי"י תגמלו זאת (דברים לב ו). ושרה אומרת הבת תשעים תלד, שהאיש אינו מזקין ועד ק' שנה מוליד, ואשה מזקנת ואינה מתעברת לאחר שפסקה ממנה דם נדתה:

רש"י ד"ה וקראת את שמו יצחק, ...וי"א על שם העשרה נסיונות וכו'. והרי לפחות הנסיון העשרי - ענין העקידה - עדיין לא היה. (פ' לך תשנ"א)

הבת ה' חטופה ונפתחת להתמיה המלה: