שם משמואל
ויהי לי שור וחמור במ"ר שור זה משוח מלחמה כו' חמור זה מלך המשיח שנא' עני ורוכב על חמור צאן אלו ישראל כו' ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם ע"כ, ביאור הדברים נראה דלכאורה צריכין להבין מה תועלת בזה השליחות להגיד לו כ"ז, ועוד מדוע נרמזו השני משיחים בשור ובחמור דווקא, וכשנתבונן הענין שיוצטרך לעתיד לשני משיחים הוא דאיתא בס' הישר לר"ת באשר שיש באדם שני חלקים גוף ונפש, בכן הם מושכים לשני דברים הגוף לדברים גופנים חומריים והנפש לגיאות, אחר שהנפש הוא ממקום עליון גבוה, והגיאות בשורשו הוא ג"כ ממקום גבוה, וכ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע אמר שהעיקר יצה"ר מגיאות הוא אצל אדם שכבר נסתלק ממנו התאוה עכתדה"ק, ובאשר שישראל בגלות הם בשפל המצב צריכין לסלק מהם מקודם החומר והתאוות הגופניות והוא ע"י שמירת הברית וזה כחו של יוסף וזה יפעול אצלם משיח בן יוסף ואח"כ כשיסולק מהם החומר והתאוות שאז מתגברת היצה"ר מגיאות והתנשאות ע"ז יבא מלך המשיח שהוא דהמע"ה שהוא ראש בעלי הכנעה, להכניע אותם לעבדות השי"ת, ולבטל היֶשות להיות בטל להשי"ת וכל זה יש גם בשבת דהנה בשבת האדם יש לו נפש יתירה והוא השתוקקת לקדושה הופוך תאוות החומר והוא ענין משיח בן יוסף ושבת בעצמו הוא יוסף כנודע ובאמצעות משיח בן יוסף יזכו ישראל להיות מסולק מכל התאוות החומריות ובשבת יש הארה מזה, אך אחר שנפשו מתעלה יש שוב חשש גיאות והתנשאות כנ"ל, בכן בא שבת ג"כ ומבטלו דשבת היא שביתה וביטול היש והוא כח משיח בן דוד וא"כ יש בשבת שני כחות של השני משיחים, וזהו מ"ש בזמירות על חדא תרתי נהורא לה ימטי, ועתה מובן מה שמשיח בן יוסף נרמז בשור, דשור עיקר לחרישה ובגמ' מה דרכו של חרישה לרפויי ארעא, וזה עבדות המשיח בן יוסף לרכך את הלב האבן וכמ"ש והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ומשיח בן דוד נרמז בחמור שרומז על הכנעה עני ורוכב על החמור כמ"ש יששכר חמור גרם ויט שכמו לסבול וגו' וז"ש במ"ר צאן אלו ישראל וכו' דצאן אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכמ"ש חז"ל, ועבד ושפחה כמ"ש כעיני עבדים אל יד אדוניהם, היינו שלא יהי' להם שום מציאות בפני עצמם בלתי פניהם כלפי מעלה, וזה תכלית המכוון והנה במ"ר שמה ששלח יעקב אליו שרצה להחזירו בתשובה, ולכן שלח לו כ"ז להגיד לו שזה הוא עיקר תכלית הבריאה, וז"ש ויהי לי וגו' שכבר יש לו כל זה ובכן שלח אליו למצוא חן בעיניך, הכוונה שזה הדרך ימצא חן בעיניו:
שם משמואל
ויהי לי שור וחמור צאן ועבד, ברש"י לשוורים הרבה קורא שור, ויש להבין שהרי כמה פעמים נכתב גם בלשון רבים, ויש לומר דהנה במדרש שור זה משוח מלחמה חמור זה משיח ב"ד וצאן אלו ישראל וכו' ולכאורה נראין דברים רחוקים מפשט, אבל באמת הם דברים קרובים מאד, והיינו עפ"י מה שכתבנו במק"א הטעם דלא נזכר בתורה יעודים הרוחניים, ואמרנו דידוע מכתבי האר"י ז"ל שהשפעה העוברת מעולם לעולם אינה מתרוקן אלא מתרבה והוא כמדליק מנר לנר, וא"כ השפעות הבאים מכוכבים ומזלות יכול להיות שהוא רק בעולם דלמטה, אבל השפעות ישראל שהם מהש"י בעצמו וא"כ אם הגיעה למטה שיתברך גם הגשמיי הרי הוא עוברת דרך כל העולמות ואינו מתרוקן אלא מתרבה כנ"ל, הרי בהכרח הוא כולל כל היעודים הרוחניים בכל עולם ועולם כמו שהוא, בעולם הנשמות שם הוא יעוד הנשמות וכדומה, וע"ד זה יש לומר בברכת יעקב אע"ה שבאה ממקור העליון משורש כל דבר ודבר, למשל משורש שור היינו ממקור העליון ששור נשפע משם בא לו שור הגשמי. והנה שורש שור הוא ג"כ שורש משיח ב"י הנקרא שור, וכן כולם, אלא שבהשתלשל למטה למטה ברבות הצימצומים נעשה שור גשמי אבל למעלה היא ענין רוחני גדול מאד, וע"כ הוא קרוב מאד לפשיטו של מקרא והפשט והדרש הם דבר אחד. ולפי"ז יוצדק שפיר מה שנכתב שור וחמור להורות על שורשו שהוא אחד וממנו נסתעף הפרטים והבן: