Chasidut על איוב 2:3

כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג ז). נ"ל כי הרשב"ם כתב כל עצה שסופה פורעניות נקרא הסתה, כמו ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב ג). אשר הסתה אותו איזבל ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד (מלכים א' כא כה), עד כאן דבריו. ודבריו נכונים מאד, אבל זולתו נקרא עצה. והנה אמרו (כתובות דף ק"ה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא כו', משום דלא מוכח להו כו'. ולפי זה יובן שמי שמייעץ לאדם לשבר תאותו, הוא מתרחק מעמו, אבל המייעץ לו לילך אחר תאותו, מתחבר עמו ונדבק עמו כאח וכריע, וזה הכל מפני שהאדם נוטה אחר התאוה, מפני שנוצר בתאוה בבטן אמו כאמור (תהלים נא ז) ובחטא יחמתני אמי. והיינו כי יסיתך, דהיינו מה שסופו פורעניות, היינו לתאוה הנקרא הסתה, אז הוא תיכף אחיך, (מה שאין כן המייעצו לדבר טובה), והטעם בדבר הזה הוא כי אתה בן אמך כי (נולדת בתאוה כנ"ל). ועל פי זה תפרש הקרא (משלי ח' יד) לי עצה ותושיה, שאמרה תורה לי עצה ולא הסתה, אף תושיה שמתשת כח, מכל מקום סופו טוב.

ובזוה"ק בא (דף לג.) ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב ג) אי הכי לאו בדינא הוה אלא במימר האי מקטרגא דאסית ליה ואסטי ליה אלא כלא בדינא הוה והכי אמר לו אליהוא (איוב לד) כי פעל אדם אדם ישלם לו וכארח איש ימצאנו, והכי הוה כמה דאתמר כמה דאיהו גזר הכי אתגזר עליה. והאי דאמר ותסיתני בו לבלעו חנם ותסיתני לבלעו לא כתיב אלא ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר (שם י) ועל עצת רשעים הופעת כגוונא דא (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ויפתוהו ויכזבו לו לא כתיב אלא ויפתוהו בפיהם בפיהם קיימא מלא דא דהא אתפתה. והוא שכמו שהאדם קובע בנפשו אמונת הש"י, כן מנהג עמו הש"י, וכדאי' בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוח דחכמתא. וכמו שכתבנו בהקדמה בענין השגחת הש"י שהוא כפי אמונת האדם. וכדאי' בתו"כ (בחוקותי) ואם תלכו עמי קרי אף אני אלך וגו' אם תעשו אותי עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם. והיינו שמי שמאמין וסובר שהעולם מקרה הוא, כפי אמונתו כן מנהג עמו הש"י, והוא נתון תחת המקרה, וכשיאמין שהש"י משגיח בכל פרט, אז מצדו משגיח הש"י בכל פרט הבריאה לטובתו. וכדאי' יבמות (סג. ומדרש רבה פ' לך) אפילו חביות של יין נסך שהלכו מגליא לאספמיא הוו מתברכין בשביל אברהם ומקשה הרי של יין נסך היו ומתרץ חלא מוזיל חמרא. הרי שלזכותו של אברהם שייטב לו, היה משגיח הקב"ה אף על מקום רחוק, שהיה יכול לצמוח אפילו טובה קטנה מן הקטנה לאברהם אבינו ע"ה אפילו בדרך רחוק ע"י גרמא דגרמא, וכפי זה נמצא שכל כללות הבריאה ופרטותיה היו מושגחים בהשגחה פרטיית בשביל אברהם. ואף שכל סוג ומין לבדו מצד עצמו אין עליו רק השגחה כללית. אכן מצד המאמין גם בכל פרט יש השגחה פרטיית. נמצא שכל אחד יש לו היקף בפני עצמו, ובתוך גבול הקיפו מתנהג כפי ערך הכנתו ואמונתו ואין אחד נוגע לחבירו:

וזה שער השמים. הענין בזה, כי זה המקום היה נראה גבוה מאד, ממקום שהשי"ת נקרא עתיקא קדישא, והוא שמלא כבודו את כל הארץ ואין לשום אדם תפיסה בו. ולזה אמר וזה שער השמים, היינו שהשי"ת נקרא זעיר אפין ג"כ, שהציב לעצמו גוון לפי תפיסת האדם שיוכל להשיג בתפיסת שכלו, כמו שנאמר לפעמים בהשי"ת לשון לא שמע ולא ראה לא האזין, וכל זה הוא רק מצד האדם שלפי תפיסתו נדמה לו כן, כי הכי נאמר ח"ו שלפעמים נמצא השתנות בהש"י. אך כל זה הוא רק לפי ראות עיני אדם, וכמו דאיתא כמה פעמים באדרא רבא קדישא בתיקונא דזעיר אפין (דף קלח) ההוא בזעיר אפין אתמר, כמו שנאמר (איוב ב׳:ג׳) ותסיתני בו לבלעו חנם, ובזוה"ק (בא לג.) איתא על זה אי הכי לאו בדינא הוה כו' אלא כלא בדינא הוה כו' ותסיתני בו ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כו'. כי באמת אין שום שייכות לשון הסתה בהשי"ת, רק כיון שלדעתו של איוב היה שהשי"ת שומע לההסתה של השטן, לכן הוא המשפט שיעבור עליו משפט שידמה לו כך. וזה שער השמים, מזה הלשון משמע שרק כאן השי"ת שומע וזה הוא השער, אף שכבודו מלא כל העולם, אכן מצד האדם הוא כל זה, שאם יעבוד את השי"ת ויירא מפניו אז ישמע לו, וזה המקום הוא מקום עבודה המיוחד בכל העולם, אבל מצד השי"ת אין שום חילוק ואין שום השתנות כלל^קמומבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכט: שכמו שהאדם קובע בנפשו אמונת הש"י, כן מנהג עמו הש"י, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוח דחכמתא. וכמו שכתבנו בהקדמה בענין השגחת הש"י שהוא כפי אמונת האדם. וכדאי' בתו"כ (בחוקותי) ואם תלכו עמי קרי אף אני אלך וגו' אם תעשו אותי עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם. והיינו שמי שמאמין וסובר שהעולם מקרה הוא, כפי אמונתו כן מנהג עמו הש"י, והוא נתון תחת המקרה, וכשיאמין שהש"י משגיח בכל פרט, אז מצדו משגיח הש"י בכל פרט הבריאה לטובתו. וכן מבאר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת בא (לג.) ד"ה ביה: ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר (איוב י׳:ג׳) ועל עצת רשעים הופעת אמר איוב התפתית על מימר דההוא מקטרגא. פי' שבאמת אין הרצון משתנה ע"י הקטרוג, רק כפי המקבל כפי השגתו. וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה וכו' ולפום מה דמשער בליביה הכי אתיידע בלביה.: