Musar על איוב 2:3

וזה ביאורו. כי איוב היה כופר בהשגחה בראותו צרותיו הרבות והיה רוצה להתוכח עם מדת הדין, והיה אומר כי מה שבאו אליו היסורין והצרות והוא צדיק זה לו לראיה כי אין השגחת השם יתעלה בשפלים כי אלו היה משגיח עליו איך אפשר שיענישהו שלא כדין ושיצא מלפניו משפט מעוקל. ועוד כי יראה כמה רשעים בעולם והם בשלוה ובהשקט. והנה תביריו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי טוענים ואומרים כי אם הוא צדיק אי אפשר שלא חטא מעולם כענין שכתוב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועיקר כוונת החברים באיוב לומר כי הצדיק הגמור שאירע לו החטא הקל ועבר בזדון על מצות בוראו על כל פנים ראוי ליענש עליו. והנה אם יאבד האל מגופו בעולם הזה כל הטובה אשר נהיתה בעולם ויהיה נדון ביסוריו של איוב כל ימיו, טוב לו שלא יהא נידון בעולם הנשמות ביסורי גיהנם, או שיגרע חטאו מנפשו מעט ממעלתה בעוה"ב ודבקה בזיו העליון ועולם הבא. ופחיתות הגוף וגריעות הטובה שתבזה בעולם הגופות אשר אין בין הטובה ובין הרעה רק דבר גרוע וענין כלה ואבד לא יערך למעלת הנפש ועלוי הטובה אשר באור פני מלך חיים וכי היא הטובה במאמר מוחלט אשר אין לה ערך ודמיון ולא תסולה בדבר גשמי כלל, וכן אמרו ז"ל במס' קידושין (דף ל"ט ב) כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו בעוה"ז ודומה כמי ששרף כל התורה ולא שייר ממנה אפי' אות אחת. ובירושלמי פאה פ"א אמרו רוב זכיות ומיעוט עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעוה"ז כדי ליתן שכרו משלם לעוה"ב, וכך היא המדה וכן הדין נותן להקל מן הצדיק העונש שיהיה בדבר הגרוע והוא הגוף ובזמן הפחות והוא העוה"ז. ויקבל דבר הגמול בדבר הנכבד ובעת הטוב. וכן הדבר ברשעים כי ג"כ רחוק שיהיה הרשע נמנע כל ימיו מעשות שום טוב וראוי הוא לקבל עליה שכר ואלו ישפיע לו האל יתב' בתגמולו תענוג וגדולה ומלכות כמלכות שלמה איננו שוה לגמול קטן מהתענג הנפש באור החיים בעולמים הראויים להם ונמנע ממנו אותו גמול ומשלם אליו שכרו בדבר הקטן והגרוע, כאשר ביאר אונקלוס בפסוק (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואחרי הביאור הזה יכול אדם לברוח מיד המקשים הקושיא הזו ולומר כי כל רשע וטוב לו יש לו מקצת מעשים טובים וכל צדיק ורע לו יש לו קצת מן הרעות ונידונים במדות אלו. אבל איוב היודע צדקת נפשו הגמורה והיודע ועד יתברך מעיד עליו (איוב ב) ותסיתני בו לבלעו חנם הוא וכיוצא בו כגון רבי עקיבא שבא בקבלה עליו שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמרו לו זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. (פירוש מקולין חניות כדאמרינן במס' חולין (דף כ"ה) אמר רבי בשביל שוטה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין והן חניות שמוכרין שם בשר). איננו בא במדה הזו ואין תירוץ לקושיא זו כלל כי אם בדברי אליהוא, והנה השי"ת רצה להביא את איוב לידי נסיון ע"י השטן וענה אותו ודכאו ביסורין רבים תחלה בממונו ואחרי כן בבניו ואחרי כן בגופו. והשטן הזה נחלקו בו חכמים:

רבי יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, (איוב ב, ג) ותסיתני בו לבלעו חנם, עבד שרבו מסיתין לו והוא ניסת תקנה יש לו. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (שם טו, טו) הן בקדושיו לא יאמין, אם בקדושיו לא יאמין, במאן יאמין. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר ועושקי שכר שכיר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. פירש רש"י, עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים. ר' יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, (קהלת יב, יד) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו. מאי על כל נעלם, אמר רב, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר, זה הרק בפני חברו ונמאס בה. מאי אם טוב אם רע, פירש רש"י דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט, אמרי דבי ר' ינאי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. כי הא דר' ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזי לענייא בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת לה וכספתיה. אמרי דבי ר' ינאי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לידי חשדא. רבא אמר, זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך. פירש רש"י, שאינו מנוקר מהחלב ומהגידין האסורין בערבי שבתות, שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת אינן נותנים לב אם בדוק הוא. והא משגר רבא. שאני בת רב חסדא דקים לה בגוה. ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, (דברים לא, כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו: