Chasidut על איוב 38:14

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו'.
איתא במדרש (תנחומא תצא) יזכר עון אבותיו אל ד' וחטאת אמו אל תמח (תהילים ק״ט:י״ד), וכי אבותיו של עשו רשעים היו והלא צדיקים היו יצחק ורבקה, אלא מה שחטא נגד אבותיו וכו' ומה חטא נגד אמו בשעה שיצא ממעי אמו חתך מיתרין שלה שלא תלד וכו'. ביאור המדרש הוא, כמו שכתיב (איוב ל״ח:י״ד-ט״ו) וימנע מרשעים אורם ואיתא בזוה"ק (לך עח:) מרשעים דא תרח אורם דא אברהם, והיינו שאין שום התיחסות לתרח לזה האור שיצא ממנו, שאינו נחשב הצינור שדרך עליו עבר אברהם אבינו ע"ה, ואין לו שום חלק בהקדושה של אברהם, ואף שאיתא במדרש (רבה נח לח) שתרח עשה תשובה זה הכל היה מצד התעוררות של אאע"ה, אבל לו לא היה לו שום קדושה בלב שיהיה נחשב שיש לו חלק מה בהקדושה של אאע"ה. וכמו כן אצל עשו, אף שנולד מיצחק ורבקה, מ"מ אין לו שום קדושה בלב שיהיה נחשב לבן צדיקים. וזה מורה מאמר המדרש, בשעה שיצא ממעי אמו חתך מיתרין שלה שלא תלד, שזה מורה שכל כח ההולדה נטל עמו שלא יהיה לו שום חלק בההולדה, ואין לו שום קדושה בלב. וזה הענין שכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, ואיתא בש"ס (מגילה יח.) כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור, בפה, כי ענין פה רומז על הלבוש האחרון וכדאיתא בש"ס (שבת לג:) פה גומר, כי הגמר מהמעשה הוא הפה שהוא גומר את המעשה. וזה הענין, כי באמת אין לו שום קדושה בלב כאמור, ורק על הגוון מציב לו גוון שהולך בעבודה. וכדאיתא במדרש (תנחומא תולדות ח) ששאל אבא איך מעשרין את המלח ואת התבן, וגם איתא במדרש (רבה דברים א) לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני. ונגדו העצה רק לזכור בפה, היינו שישראל יעורר מהקדושה הקבועה בלבו עד הלבוש האחרון, וממילא עשו מחמת שאינו דבוק רק בהלבוש יפול לגמרי. וזה כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, שזה הוא תמיד אצל ישראל שיש לו נקודה אחת אשר עובד תמיד את השי"ת ולא נתבטל לעולם, ובלב תמיד יתגבר עליו ישראל, מחמת שהוא אין לו שום נקודה טובה בלב, ורק זה אין עדיין עצה נגדו, מחמת שמציב לו לפעמים על הגוון סדר עבודה, על כן ציותה התורה לזכור בפה, היינו שישראל יעבוד מהעבודה הקבועה בלבו עד הלבוש האחרון, וממילא עמלק מחמת שאין לו יותר רק הלבוש יפול לגמרי. ולזה כתיב על הפסוק והיה בהניח ג' פעמים מונח, והיינו כי על התגברות עבודה כזאת מהעבודה שבלב עד הלבוש האחרון צריך גודל נייחא. וזה, והיה בהניח ד' אלהיך לך, שישראל יהיה בנייחא ויעורר מהקדושה שבלבו עד הלבוש האחרון, אז, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:

ולקח וגו'. יש לרמז בכתוב הזה בריאת האדם וסוד עבודתו. כי נודע אשר הגוף הנגוף הוא כלי חרס ששבירתן הוא טהרתן שלא יטהר הגוף מחטאיו כי אם בשבירתו מכל וכל להפך החומר לצורה. לשבור כל כוחי גופו המתאוין לכל דברי הגופניות ולעשותו כלי חדש כרוחניות ממש שיוכל לדור בעליה ובחצר כאחד כמו גוף משה רבינו ע"ה וגוף אליהו שעלו השמימה ולא מתו כלל כאומרם ז"ל (סוטה י"ג:) משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום ואליהו ידוע (מלכים-ב ב', י"א) שעלה בסערה השמים כי ברוחניות לא שייך מיתה. ואין מיתה כי אם לכוחי הגוף אשר לא נהפך עדיין לרוחניות אבל גוף הנהפך לצורה לא יצוייר בו בחינת המיתה. ואפשר על כן אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') שהאדם ממקום כפרתו נברא (פירוש ממקום המזבח) וכו' כי לפי שצריך האדם להפך חומר הגוף לצורה על כן הצריך להיות גופו ממבחר פנימיות הארץ שיוכל להתהפך לרוחניות מה שלא כן היה אם היה נברא ממקום אחר. ואפשר לזה אמר הכתוב (איוב ל"ח, י"ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. כי כאשר חותם הגוף מתהפך כחומר הזה לצורה. אז ויתיצבו כמו לבוש שנעשה ממנו לבוש רוחני לנפשו ורוחו ונשמתו שיעלה השמימה עם נשמתו. כי כל האורות עליונים ומלאכי מעלה כולם המה בבחינת פנימיות ולבושים כנודע, רק הלבושים המה גם כן רוחניות. וכמו כן נפש האדם אם האדם זוכה נעשה הגוף לבוש רוחני עליה לעלות בסערה השמימה פנימיותה ולבושה, ואז הנפש מעלה את הגוף עמה במחיצתה. אבל ברשעים הוא ח"ו להיפוך כי המה מהפכים את הצורה לחומר שגם נפשם מתגשם ומתעבה עד שנעשה בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מגביר נפש הבהמיות על נפש השכליות ונעשה כולו כרוח הבהמה. בסוד אומרם (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרויים מתים כלומר עם חייהם שהוא נשמתם קרוים מתים שגם נפשם נעשה בבחינת המת שנבלע בעפר עם חומר הגוף. ולזה אחר מעשה הצדיקים שאמר תתהפך כחומר וגו' נאמר (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. כלומר אף אור שלהם שהוא חיות נשמתם גם זה נמנע מהם ויבולע בעפר עם הגוף והגוף שהוא בעולם הזה זרוע רמה שהוא המושל ברשע שאינו יכול להכניעו הוא נשבר, כי ככלי יוצר תנפצם כיון שאינו מתהפך לרוחניות נשאר כלי חרס שנשבר ונאבד עדי עד. ואפשר שזה אמרו חז"ל (ברכות ה':) להאי שופרא דבלע בעפרא קא בכינא וכו' כלומר האי שופרא דנשמתא שהוא משופרא דשופרא שבכל העולם, שיוכל להצטייר שיבולע בעפר כמו חומר הגוף על דא ודאי קא בכינא.

וזה בחי' ברכת גשם בש"ע. כי כל התורה הנ"ל נאמרה ע"פ וראיתיה לזכור וכו' שנאמר על הקשת הנראה בענן ביום הגשם. וע"כ בש"ע שאז בחי' גמר התיקון של בחי' וראיתיה הנ"ל. ע"כ אז מברכין גשם הגשמים יורדין רק על ידי המתקת הדינים שנעשה על ידי הצדיקים שעוסקין ליחד קודשא ושכינתי' כמבואר בזוהר הקדוש. וכ"ש יגיד עליו רעו וכו' שכל זה נעשה על ידי בחי' ורא יתיה לזכרו וכו' הנ"ל שהצדיקים גומרים תיקון זה בשמיני עצרת כנ"ל. וע"כ גדולים הגשמים כתחיית המתים שאז יהי' עיקר התיקון של חטא אדם הראשון שגרם מיתה לדורות על ידי שפגם בכתנות אור וגרם כתנות עור כי בתחלה היו שניהם ערומים כי לא היו צריכים למלבושים גשמיים כי היו מלובשים באורות עליונים כמבואר בדרז"ל. ומחמת שפגם בזהנגזר מיתה שהוא בחי' הפשטת הלבוש שהוא הגוף של עכשיו. כי גם הגוף הוא בבחי' לבוש לגבי הנשמה ומחמת הפגם צריכין להפשיט הלבוש הזה שיזדכך בארץ עד שיתהפך ללבוש זך ומאיר ואז יקום בתחיית המתים וכ"ש וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. וכ"ש ויתיצבו כמו לבוש (איוב ל״ח:י״ד).: