Chasidut על במדבר 6:2

וְתִקּוּנוֹ שֶׁל הַפְלָאָה הַזֹּאת, הַיְנוּ שֶׁל סִלּוּקָן שֶׁל חֲכָמִים, תִּקּוּנוֹ, הַפְלָאָה שֶׁל נֶדֶר, בִּבְחִינַת (במדבר ו׳:ב׳): כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּר נֶדֶר. כִּי עַל־יְדֵי הַנֶּדֶר, הוּא עוֹלֶה לַשֹּׁרֶשׁ שֶׁהַחֲכָמִים מֻשְׁרָשִׁים שָׁם, הַיְנוּ בְּחִינַת פְּלִיאוֹת חָכְמָה (ספר יצירה, ועיין זוהר בלק דף קצג:), וְיוֹדֵעַ וּמַכִּיר מַעֲלוֹת הַחֲכָמִים, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא שָׁב וּמַאֲמִין בָּהֶם.

איש כי ידר נדר לה' וגו'. הנה מצינו במס' אבות (פ"ב, מ"א) רבי אומר וכו' הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך וכו' וכן (פ"ג, מ"א) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו' וכל אלו הדברים המה עצות קודם התגברות התאוה שלא יבוא לידי עבירה, אבל מה היא העצה להאדם בעת שחס ושלום מתגברת עליו פתאום התגברות התאוה אשר אז בעידנא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב (נדרים ל"ב:), על זה נתנה התורה עצה איש כי ידור נדר לה'. היינו חי ה' אם אעשה זאת לעבור על רצון השי"ת חס ושלום, וכמו שמצינו בדוד המלך ובועז שליצרם נשבעו כדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"ג,י"א) וכמו שאיתא בש"ס (נדרים ט':) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר וכו' וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי וכו' ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי וכו' העבודה שאגלחך לשמים וכו' אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש וגו' נזיר להזיר לה' (במדבר ו',ב') היינו אף שאין ראוי לנדור בנזירות, שאני הכא שנדר בעת צרה בעידנא דיצה"ר ונשבע לבטל הדבר אשר הביאו לידי הסתה ואמר העבודה שאגלחך לשמים, ואמר לו שמעון הצדיק כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל ומצוה קעבדת כי עליך אמר הכתוב איש וגו' נזיר להזיר לה'.

(י.) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו וכו' תניא ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל כי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו שנאמר (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' היינו דאמרי אנשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי. ביאור הענין, כי מה שנתאמת האדם בלב זולתו עד שמאמין לו זאת נקרא שבועה. כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, מאמרם ז"ל בש"ס (שבועות לו.) שכפל דברים הן הן או לאו לאו הוא שבועה, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וכתיב (בראשית ח) לא אוסיף וגו' ולא אוסיף (עיין בהרא"ש ובאלפס שם). ומזה למדו חז"ל שכפל דברים עד שנתאמת בלב חבירו להאמינו הוא שבועה. כי ענין השבועה שנאמר עליה אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו', הוא כי קודם המבול היה הבריאה בגודל התפשטות, מסיבת זה בא עליהם המבול. ואח"כ כתיב (שם) וירח ד' את ריח הניחוח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף וגו' ולא אוסיף היינו שנקבע בלב הבריאה יראה וצמצום כדכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, היינו שמזאת הגערה של המבול נקבע צמצום בהבריאה לבלתי תלך עוד כ"כ בגודל התפשטות. וזה שנתאמת בלבבם לבלתי יתפשטו כ"כ עוד נקרא שבועה גבי כביכול ית', שעליו נאמר, אשר נשבעתי מעבור מי נח, הרי שכפל דברים עד שנתאמת בלב חבירו נקרא שבועה. וענין נדר הוא, מה שהאדם מתאמת אצלו בלבבו כענין שנאמר (במדבר ו׳:ב׳) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד' וגו' וביארו חז"ל בש"ס (סוטה ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כי באמת נברא כל נפש ונפש לכבוד שמים מיוחד, מה שאינו נגמר התכלית מזה הכבוד שמים על ידי נפש זולתו. וכן התכלית מן הכבוד שמים הצריך לגמור ע"י נפש זולתו, יהיה נגמר ע"י זולתו דוקא ולא על ידו. וגם אין לך שייפא בבר נש דלא אית לקבליה בריה בעלמא כמבואר בזוה"ק (תולדות קלד:). ומזה נמשך כל הענין שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר היתר ע"י נדר. כי באמת מהיכן יש בכח אדם לאסור על עצמו איזה דבר בנדר, הלא איתא בירושלמי (קדושין) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל מהם. והוא, כי כל מה שברא הקב"ה הכל ברא לכבודו, שיכיר האדם מזה כבוד שמים, ואם אוסר אדם על עצמו היין נמצא שמצידו ברא הקב"ה את היין ח"ו לבטלה. אכן מזה שכל שייפא ושייפא דבר נש אית בריה לקבליה, וזה האדם מכיר שאם יקבל זאת הבריה לא די שהוא לא יכיר הכבוד שמים ממנו, אלא אדרבה שיהיה נוטה ח"ו מרצונו ית' כענין הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כי מרגיש היטב בלבו אשר היין יתגבר עליו ויטה אותו ח"ו מרצונו ית', ועי"ז יכול שפיר להתאמת בלבבו שיצמצם את עצמו מזאת הבריה לבלי יקבלה. אכן במקום שחב לאחרים אינו מועיל נדרו, כי רק נגד עצמו שפיר יכול לנדור את עצמו ונכלל שפיר איסורו בד"ת, אבל הנפש זולתו, עמו יש להשי"ת מכוון בהכבוד שמים המיוחד שהוא צריך לגמור, אשר הוא מכיר היטב הכבוד שמים הנמצא באותו הדבר, אשר זה הנודר אינו יכול להרגיש כלל הכבוד שמים המיוחד לחבירו. אבל גבי זה הנודר הוא באמת זה הדבר שאוסר על עצמו איסור גמור מן התורה, וא"כ איך יכול נפש אחר להתיר לו את נדרו, מאחר שעל זה הנודר הוא באמת זה הדבר איסור גמור מן התורה, כי יטה אותו ח"ו מרצונו ית'. לזה איתא היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כי איך יוכל האדם לידע תכלית המכוון מהכבוד שמים המיוחד לחבירו. ועל זה אמר שמואל, כי יש להם על מה שיסמכו, שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, היינו שאחרים יכולים בעבודתם ובגודל הארתם לפתוח לו פתח הארה, עד שגם הוא יכיר היטב וירגיש בלבבו שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה ח"ו, ויכיר הכבוד שמים מכל דבר עד שיהיה בכחו לחזור ולהתייצב זאת הדבר נוכח השי"ת פנים בפנים. וזה אבל אחרים מוחלין לו, הרי שיש היתר לנדרים על מה שיסמכו: