ישמח משה
באופן חמישי נראה לבאר המדרש הנ"ל בדרך מוסר (דב"ר פ"י א'), דאיתא במסכת שבת (דף ק"נ ע"א) חשבונות של מה לך ומה בכך, מותר לחשבן בשבת, עד כאן. ועיין מ"ש הגאון בעל תבואת שור על זה במסכת שבת שם, ושפתים ישק. והנה החולי הגדול שבכל חולי הנפש, מי שאינו מטה אוזן לדברי תוכחה, כי אם מטה אוזן ושומע ועושה, ודאי אשרי לו ואשרי לנשמתו. ואף מי שאינו עושה אחר כך, רק בשעת מעשה מהרהר בהתשובה, אף שאינו מועיל לגמרי, דבר גדול הוא, דהא איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ק"נ ע"ב) כתוב אחד אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, וכתוב אחד אומר (איוב ז ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. לא קשיא על אילון דמהרהרי בתיובתא, נאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ועל דלא מהרהרי בתיובתא, נאמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועיין בזוהר חדש פרשת לך לך מ"ש על הפסוקים (בראשית יד כא) ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש כו', עיין שם. והנה בספר הקדוש ראשית חכמה פירש על הפסוק (משלי יא-יד) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, (משלי ה יב) ואמרת איך שנאתי מוסר, (משלי ה יג) לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אוזן, (משלי ה יד) כמעט הייתי בכל רע. ואני הוספתי נופך מעט, כי כל זמן שלא נתבלה הבשר, אין ניכר ההפרש בין בינוני לרשע, דכל זמן שלא נתבלה הבשר לית ליה נייחא, וכמו שנדרש בזוהר הק' (ח"ג ק"ע ע"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), וק"ל. אבל אחר כך אית ליה נייחא, מה שאין כן הרשע גמור. והיינו ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, דאז ניכר ההפרש בין רשע לאשר אינו רשע, ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי, שמיעה היינו מי ששומע לדבריו ועושה כדבריו, ועוד נוסף על זה ולמלמדי לא הטיתי אוזן, היינו שלא הטה אוזן לגמרי אף לשמיעה דעלמא כמעט, ר"ל על דבר מועט וקטן כזה, כי מה היה מזיק לי אם הייתי מטה אוזן הייתי בכל רע, וכאשר שמיעת אוזן לטוב מכריעו לכף זכות, הכי נמי ההיפך שמיעת אוזן לרע, היא רע ומר מאד דידיעת הפכים בשוה, דעל ידי ששומע לדברים בטלים ולשקר ולשון הרע וליצנות ורכילות וניבול פה, מתפעל בנפש ומרים לשונו לדבר בהן, ומאן דפוגם בברית הלשון כו'. והנה איתא בזוהר פרשת לך ([ח"א] דף ע"ט ע"א) וז"ל: והאי חייבא אף על גב דאישתדל בפני הני צדיקיא (אנשי קודש) [אקשי קדל] ולא בעי למילף, ובגין כך אית ליה לצדיק' לאיתקף ביה, ואף על גב דחייבא אקשי קדל הוא, לא שביק ליה ואית ליה לאתקפיה בידיה ולא ישבוק ליה, עכ"ל. ושם (זוהר ח"א) בדף פ' ע"ב בסתרי תורה כתב וז"ל: ואברהם בעובדין טבין, בתשובה, באורייתא, בכולי אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייבו לאתבאה לון מחוביהון, מה כתיב (בראשית יד יד) וירדוף עד דן, רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דהאי עלמא ועונשי דגיהנם, ולא יהיב דמיכי לעינא ביממא ובלילה עד דאוכח לון לאינון חייבין, ואתיב לון בתיובתא שלימתא כדקא יאות, עכ"ל. הרי דצריך למרדף אבתרייהו. והנה בימות החול אי אפשר להשיגו, דמענה בפיהם דטרודים על המחיה ועל הכלכלה, כולי האי ואולי ביום השבת ישיגנו כשבא לבית ה', על כן אף דוקראת לשבת עונג כתיב (ישעיה נח יג), ויום מנוחה ושמחה הוא, והיה מהראוי כי הס שלא להזכיר מעונשין דחייבין ומדברים קשין כגידין שמכניעין לב האדם ומצערין לב השומע. רק קל וחומר הדברים, אם חיות הגוף הגשמי דוחה שבת, על אחת כמה וכמה חיות הנפש רוח ונשמה הרוחני שדוחה שבת, כי הוא עיקר האדם, כי הגוף נקרא בשר האדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך, כמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה. ובשפע טל כתוב כיון שהכתוב צווח ואומר עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני (איוב י יא), הרי דעור ובשר הוא הלבוש, ועצמות וגידים הוא הסכך, אם כן מה הוא האדם מי הוא המלובש ומי הוא המסוכך, והלא זה כל האדם הגשמי עור ובשר וגידין ועצמות, ומה יש לו עוד. אלא ודאי דעיקר האדם הוא נשמה, עד כאן דבריו (אף שאין זה לשונו). והנה אם ביום השבת יניחנו ובימות החול לא ישיגנו, הרי יסתכן בנפשו, ועל כל פנים ספק נפשות הוא, כי אולי לא ישים אל לבו מאליו, ועד בור ינוס וישכלו שניהם ביום אחד מיתת הגוף והנפש לחדא יהון, ולא תעמוד על דם רעך כתיב (ויקרא יט טז), על כן צריך להוכיחו בכל עוז ביום השבת אולי ישוב וניחם. והשתא מבואר המדרש הנ"ל, דהנה מבואר במדרש (דב"ר פ"י א') דלכך פתח האזינו (דברים לב א), לפי שהאוזן הוא עיקר, דאוזן לגוף כקנקל לכלים, כשם שעל ידי הקנקל מתגמרין ומתגפרין כל הכלים, כך אוזן אחד מרמ"ח אברים ועל ידו חיין כל האברים, הדה"ד (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם, עד כאן דברי המדרש. והיינו כאשר ביארתי, דהשמיעה הוא יסוד והתחלה לכל הן לטב והן לביש. וזה הוא דברי המדרש שהתחלנו האזינו השמם, מזה דפתח בהאזינו מבואר דאוזן הוא עיקר, על זה אמר אדם מישראל שחושש באזנו, דהיינו שחלה חולי הנפש באוזן, שמטה אזנו לדברים בטלים כו' ואינו מטה אוזן לשמוע דברי מוסר, כי אינו רגיל לבא לחצרות ה' והיה מידי שבת בשבתו יבא כל בשר (ישעיה סו כג), מהו שירפא אותו בשבת בדברים קשים כגידין ובדברי מוסר, או נימא וקראת לשבת עונג כתיב, או דילמא דוחה את השבת. והשיב כך שנו חכמים כל שהוא סכנת נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנת נפשות הוא שאין יכול לקבצן בחול כל כך, ונפשות דייקא נפש רוח ונשמה אם תריבם ידוחו ולא יכלו קום ח"ו, דוחה את השבת דאולי ישוב וניחם ושב ורפא לו, במהרה בימינו אמן.
ישמח משה
ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית יד כא), ויאמר אברם הרימותי ידי אל ה' וגו' (בראשית יד כב), ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם (בראשית יד כג). נ"ל כי ידוע דקיימא לן המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, ומכל מקום טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כדאיתא בב"מ דף כ"ד ע"א וע"ב, ובחו"מ סימן רנ"ט סעיף ז' בהג"ה עיין שם. ועל פי זה פירש הגאון מו"ה נפתלי הכהן זצוק"ל הפסוק (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, כלומר לעת שימצא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, פירוש שאפילו אם יציל מן הנהר יחזירנו. ולפי זה היה כל הרכוש של אברהם מן הדין, רק ממדת חסידות רצה אברהם להחזיר, והנה אברהם קיים כל המצות אפילו דרבנן כאמרם ז"ל (יומא כ"ח ע"ב) אפילו עירובי תבשילין, והנה קיים בודאי מעשר כספים, והנה בכזה חישב איך יעשה אם לא יחזיר, הרי ממדת חסידות ראוי להחזיר, ואם יחזיר איך יבטל מצות מעשר בשביל מדת חסידות, הלא כיון שמן הדין הוא שלו כבר נתחייב במעשר, והיה עולה על הדעת שיתן מעשר והשאר יחזיר ודי בזה חסידות, או שיתכוין מתחלה שאינו רוצה לזכות ואם כן לא נתחיב במעשר, והבן. ועל פי זה נ"ל להוסיף נופך על דברי הגאון הנ"ל בפסוק על זאת יתפלל כל חסיד וגו', דלדידיה קשה דהוה ליה למימר רק לשטף מים יחזירנו. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהכונה אליו לא יגיעו מעיקרא שיתכוון שלא לזכות בו כלל, ואי הכי לא נתחייב במעשר, דלא כל חסיד יכול ליתן משלו כמו שעשה אברהם כמו שיבואר, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. והנה אברהם לא רצה לחסר מצות מעשר בשום אופן ונתן מעשר משלו למלכי צדק, והנה מלך סדום אמר והרכוש קח לך, והשיב לו אברהם אם כי שלי הוא, מכל מקום הרימותי ידי אל ה' לקדש שם שמים אם אקח מכל אשר לך וגו', ואם כן יעלה על הדעת דמכל מקום המעשר ינכה לו, לזה אמר לא מבעיא שלא אקח, אלא גם זו שלא תאמר אני העשרתי וגו', כי המעשר שנתתי שהיא סבה להתעשר כמו שדרשו (שבת קי"ט ע"א) עשר (דברים יד כב), בשביל שתתעשר, לא אנכה לך שלא תאמר אני העשרתי וגו' רק משלי הוא, והבן זה כי אין וותרנות כמוהו, ואמר אברהם במכוון למלך סדום בלשון זה, להודיעו שאין עניות מן הצדקה רק אדרבה עשירות, ואולי ישמעו אנשי סדום וישובו מדרכם הרעה, ויחזיקו יד עני ואביון ולא יאבדו כי בצדקה ינצלו, והבן.
אגרא דכלה
ואמר מלכא דסדום וכו' "נפשת "אנשא "דעמי "דאתיבתא. הוסיף על תיבת המקרא, לתרץ למה אמר מלך סדום לשון "נפש (בראשית יד כא). אך הוא להורות שהמלך סדום נפל פחד אברהם עליו, והיה מתיירא לומר לו תן לי אנשיי, שבזה היה מורה שזכות יש לו בם, על כן אמר בלשון בקשה אמת שאין לי זכות בהם, ואתה קנית אותם בזכותך והצלת את נפשם ממות, אך אף על פי כן עשה בצדקתך ותן אותם לי. או יאמר תן לי הנפש, כי הנפשות לאלקים המה הגם שאתה השגתם במלחמה, בכן תנה אותם לי ולא תאמר שיש לך זכות בהם יותר ממני, נ"ל: