Chasidut על בראשית 18:8

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו'. חז"ל אמרו (ספרי ומובא ברש"י בפרשה זו) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ולכאורה שבח קטן הוא זה לאהרן קדוש ה' שלא שינה מאמרו של מלך מלכו של עולם. ואמנם לצד מה שביארנו למעלה בסמוך בביאור מאמרם ז"ל אבל הנרות לעולם וכו' כי לצד רוב ענוה וגודל היראה והפחד והבושה שהיה לאהרן בעת עשיית המצוה היתה מצותו לרצון לפני הקב"ה עד אשר שלא לדורו בלבד תיקן אהרן כי אם לדרי דרין בכללות שבעת ימי הבנין שהאירו מול פני המנורה שהעלה אהרן ונחלת ימיהם זכורה לעולם, בקירוב ויחוד המאורות העליונים והארתם לעולמים להוריד על ידי זה כל מיני שפע וברכה. ועל כן דוקא בהעלותך את הנרות כשאתה תעלה אותם אז תוכל על ידי בחינתך להיות אל מול פני המנורה, שלך יאירו שבעת הנרות לעולם אור שבעת הימים ואין אחר יוכל לעשות כמעשיך. וזה שהעיד כאן הכתוב שבח אהרן הכהן אשר ויעש כן אהרן כלומר שכן תיקן (על דרך (בראשית י"ח, ח') ובן הבקר אשר עשה שפירושו אשר תיקן) אהרן למעלה למעלה אשר אל מול פני המנורה שלו העלה נרותיה למעלה בשמי השמים להיות צדקתו עומדת לעד לדורות עולם להיות שמן הטהור מורק על שבעה הנרות ומשם על שבעה קני המנורה להשפיע טובו לבריות לעולמים בבחינת שבעה ושבעה מוצקות כנאמר.

ועל פי זה יתבאר מאמר הפונה קדים, כי בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, היינו להתווכח עמו, וצר השי"ת קלסתר פניו דומה וכו', ר"ל שגילה הקב"ה להם כי יש בו כחו של אברהם, כי הוא גם הוא בעל החסד כמבואר במדרש ברכה (דב"ר י"א ג') ואת עלית על כלנה (משלי לא כט), שאמר לאברהם אתה זנת ערלים ואני מולים. ואמר להם לא זה הוא, ר"ל לא ראיתם כחו של בעל החסד, כי תורת חסד שייך לו, והבן. ועל פי זה מבואר גם המדרש השני, כי הנה מבואר בפסוק (בראשית יח ח) כי נתן לפניהם כל אחד לבדו החמאה והחלב ובן הבקר ולא בתערובת, רק שהם אכלו ביחד, אבל הוא לא ערבן כדי שלא יחול עליו שם בשר בחלב שאסור בהנאה, ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) אין כאן, שהרי לא נצטוו הם, והבן. והנה באמת לא ידע אברהם אז מי הם, והנה גם בזמנו היו שומרי התורה ביחידות כמו שם ועבר והנלוים אליהם, כי היה התורה מקובל בידם מנח שלמד תורה כמבואר במדרש (ב"ר כ"ו א'), ואם כן קשה איך נתן להם דילמא הם משומרי התורה, ועיין בהראב"ע ובמפרשים כי חישב שהם נביאים, ובזוהר הק' (ח"א ק"א ע"א) חמא לשכינתא על ראשיהם ועיין בחרדים (פרק ב' וג'). אך צריך לומר כי זה ידע כי אין משפיע חסד בעולם רק הוא לבדו, ואינך הוו אינם מצווים ועושים ולא שייך לא תעשה גבייהו והבן, ואם כן המלאכים שאכלו, הרי הסכימו כי אין להם שייכות בהתורה, והוו רק כאינם מצווים ולא שייך לא תעשה גבייהו, אם כן הרי הודו כי להם אין שייכות, והבן. ועל פי האמור יש לפרש מה שטבעו חכמים בברכה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, דהנה מבואר כי תורת אמת אין שייכות לו בעולם הזה, ואמנם רצה השי"ת להנחיל לנו תורת חסד ואמת, על כן נטע בתוכינו מעין עולם הבא כמו שבת ודביקות השי"ת, והבן. ועל כן שבת מדת יעקב שהוא אמת והוי מעין עולם הבא, ועל כן נחלת יעקב היא בלי מצרים שהוא עולם הבא (שבת קי"ח ע"א). וזה אשר נתן לנו תורת אמת, ושמא תאמר כי אין לו שייכות בעולם הזה, לזה אמר וחיי עולם נטע בתוכינו, והבן כי נכון מאד היא בס"ד.

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (בראשית יח ה). במדרש (ב"ר מ"ח י"א) מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים דפיתה סעדתא דלבא. ודקדקו מה בעי המדרש בזה הלא נאמר וסעדו לבכם, וזיל קרי בי רב הוא. ועוד קשה הלא המפורסם אינו צריך ראיה, ואין מפורסם גדול מזה. ועוד איתא במדרש (ב"ר מ"ח י"א) כן תעשה כאשר דברת, אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה, אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן תעשה לעצמך, עד כאן. ודקדקו המפרשים דהיה להם לומר בקיצור, ומה זה דאמרו אנו אין לפנינו וכו', אבל אתה וכו' כן תעשה לעצמך. והנ"ל בזה, דהא הקשו בש"ס (ב"מ דף פ"ז ע"א) כתיב ואקחה פת לחם, וכתיב (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם, ומשני מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. וגם אני אענה חלקי. והנ"ל דהלא אין אדם ניזון מהדומם, רק מהצומח או מהחי, והטעם דאכילת האדם צריך להיות בו גשמי ורוחני, שהגשמיות נהנה מגשמיות המאכל, והרוחניות נהנה מרוחניות המאכל, כמ"ש זקני הרמ"א באורח חיים סימן ו' (ס"א) עיין שם. ועיין מ"ש המפרש לשמונה פרקים שם בפירושו להקדמת מהר"ש אבן תבון, וז"ל: מה שאנו רואים שהעץ הנקרא צומח צף על פני המים, וכל מתכות שהם דומם צללו במים. כי כח הצמיחה שיש בעץ עושה אותו קל לשוט על פני המים, כי כח הצמיחה הוא כמו החיות אשר בבעל חי שהרי נושא את עצמו, מה שאין כן בדומם כמו אבנים ומתכות שאין בהם כח הצמיחה, משום הכי כבדים הם, עד כאן דבריו עיין שם. והנה היוצא מזה דבצומח יש בו חיות רוחניות, לכך יש בו מזון הגוף והנפש, אבל מכל מקום אין בו חיות ממש כמו בבעל חי, על כן הרי הוא יותר מזון הנפש, ועל כן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מ"ט ע"ב), דאין בו כח להעלותו למזון הנפש, והבן. והנה כבר כתבתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית א יא) ויאמר אלקים תדשא, אהא דכתיב גבי המלאכים ויאכלו (בראשית יח ח), עלית לקרתא הלוך בנימוסיה (ב"מ פ"ו ע"ב, ב"ר פמ"ח י"ד). היינו שכיון שבאו למטה רצו לעשות התיקון הנעשה פה על ידי הצדיקים, דהיינו בירורי ניצוצין ממש דוגמת קרבן, וכן כתב הרמב"ן שהיה מרבה בסעודה כל כך לג' אנשים, כי היה כמרבה עולות למזבח. והנה אברהם סבור היה מתחילה כי הם אנשים וחשב שהם ערביים כמו שפירש רש"י (ד"ה ורחצו), על כן אמר ואקחה פת לחם, כי בעל חי אין ליתן להם כנ"ל, עד שיכניסם תחלה תחת כנפי השכינה ויודיעם מה הוא מזון הנפש. ואפשר שכן היה דרכו עם האורחים, שמתחילה היה מאכילם ומשקם בהנעשה מצמחי הארץ ודבר עמהם, עד שהכניסם תחת השכינה ואז האכילם תרנגולים מפוטמים עם יינות מבושמים. ושמעתי שעל כן נקרא הכנסת אורחים ולא מאכיל אורחים, דהיינו שהכניס האורחים תחת כנפי השכינה. ולדעתי זה כונת הכתוב (בראשית כא לג) ויטע אשל, שדרשו נוטריקון, "אכילה "שתיה "לוייה, אם כן מה ויטע. ולפי מ"ש אתי שפיר שהאכילן והשקן ממה שנטע, דהיינו מצמחי האדמה, אחר כך ויקרא בשם ה' כנ"ל. והשיבו לו המלאכים כן תעשה לפי שאתה בשר ודם וצריך אתה למזון הגוף, אבל לפנינו אין אכילה ושתיה, לפנינו דייקא, ואם נאכל הוא רק להעלות הנאכל דוגמת קרבן, על כן ראוי לנו לאכול בעל חי שיש בו חיות ורוחניות יותר, לכך ואל הבקר רץ אברהם וגו' ובן הבקר אשר עשה וגו', כי בודאי עשאו בקדושה ושחטו בכונה. והנה נשמה מושבה במוח ונפש החיוני בלב, על כן גבי פת לחם אמר וסעדו לבכם, כי היא עיקר מזון לנפש החיוני. והיינו דברי המדרש, דהיה קשה להמדרש קושית הגמרא דמתחילה אמר ואקחה פת לחם, ואחר כך כתיב ואל הבקר רץ אברהם, לכך אמר דפתא סעדתא דלבא דייקא ולא להנשמה, על כן אמר תחלה פת לחם, ואחר כך ואל הבקר רץ וגו', כנ"ל.