אגרא דכלה
די במציעות גנתא. נ"ל כעת דהנה הש"י דקדק במאמרו "מכל "עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ור"ל מכללות עץ הגן הוא עץ החיים הוא מרכז נקודת האמצע וכלול בתוכו כל הטעמים, רק מעץ הדעת בפני עצמו לא תאכל. והנה הנחש הרשע בא בערמה לכנס בדברים ואמר אל האשה כיון שנצטויתם שלא לאכול מעץ הדעת, על כן אמר לכם "מכל "עץ הגן (בראשית ג א), היינו עץ הכולל כיון שכלול בו טעם עץ הדעת וטובה גדולה אבדתם, ותאמר האשה לא נצטוינו על הכולל רק על הפרטים, ומכל הפרטים נאכל גם כן, ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג ג), ר"ל מהפרי הצומח לחוץ מהעץ אשר הוא בתוך הגן דהיינו באמצע, כי בהכולל המיצוע אין שטן ואין פגע רע, והבן כי אמת ויציב ונכון הדברים גם בגבהי מרומים במקום שאין מגע גוי פוסל והבן, ובזה יתורץ לך כמה דקדוקים:
באר מים חיים
ובזה יבוא הכתוב כמין חומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. כי הנה העדן היה מקדם קודם שנברא העולם שנברא בבחינת הדין הגמור לצדיקים גמורים, ואחר ששיתף רחמים בדין הוצרך ה' אלהים שהוא השיתוף רחמים בדין לטעת גן בעדן אשר היה מקדם להיות מדור לצדיקים הנידונים על פי רוב המעשה בבחינת השיתוף. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים. ואולם לא תטעה ח"ו לומר שמובדל ומופרש הגן מהעדן לא כן הוא כי הם מיוחדים בתכלית היחוד והכל לפי המעלה נקרא, זה עדן במה שמתעדנים הנשמות באורו יתברך במעלה גדולה, וזה גן במה שמתענגין הנשמות מאור פניו במעלה פחותה מזה וכולם מיוחדים לאחד. ועל כן סיים הכתוב וישם שם את האדם אשר יצר פירוש שם בגן לצד שנאמר בו וייצר ה' אלהים את האדם והבן. גם עדיין לא היה בידו שום תורה ומעשים טובים כי אחר כך נאמר (בראשית ב', ט"ז) ויצו ה' אלהים על האדם וגו'. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פירוש שקיים מה שלמד. ולא זכה אדם לשבת בגן כי אם אשר יצר מיציר כפו של הקב"ה על כן היה נאה לו כל הגדולה והכבוד הזה, וזה וישם שם את האדם, מה ששם שם האדם, להיות אשר יצר מיציר כפו של מלך יתברך וכמבואר במדרשי חז"ל.
אגרא דכלה
מן קדם י"י אלקי"ם. פירש קד"ם מפני הכבוד. ואפשר לרמז דהוקשה לו דתיבות מפני י"י אלקים (בראשית ג ח) הם מיותרין, ועל כן פירש מן קדם ר"ל מפני י"י אלקי"ם, פירושו קודם י"י אלקים, כי הי"י אלקים פירושו דיי"ן (סנהדרין ס"ו ע"א), והוא הבין שצריך לעשות תשובה עילאה עד אימא עילאה, ושם הוי"ה בניקוד אלקים, ויפרש מפני קודם. ואפשר ירצה עוד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) על ויצו ד' אלקים (בראשית ב טז), אין צו אלא עבודה זרה שהזהירו על עבודה זרה לבלתי נטות אחריו, כד"א (הושע ה יא) כי הואיל אחרי צ"ו, (ולזה צריך להבין מפני זה מרומז בתיבת צו עבודה זרה, כי צו הוא בעולם העשיה תמן א"ל אדנ"י בגימטריא צ"ו, ובעולם העשיה תמן הקליפות שורין במדורין וצריך שמירה יתירה, והמ"י נ"ל). והנה להיות אדם הראשון הבין שחטאו נמשך אחר הקליפה הוא שמץ עבודה זרה, ולזה היה מתיירא. וזה ירצה באפשר מפני י"י אלקים, ר"ל השמות שהם קודם הויה אלקים, היינו השם טדה"ד והשם אבדט"ם בגימטריא צ"ו, והוא עבר על הצ"ו על כן היה מתיירא, וזה באפשר רמז המתרגם מן קדם, והבן: