באר מים חיים
והנראה כי הנה נודע אשר בכל דבר ודבר צריך להיות בחינת אתערותא מלתתא כמו שאדם מעורר מלתתא בתורה ותפלה לפי ערך חכמתו ושכלו אשר בקרבו, ורבות האהבה והיראה ותשוקת חמדת לבבו לאל אמת בחמדה יתירה, כן כל דרגה ודרגה הוא אתערותא להשגחת ה' עלינו שיהיה הוא מעורר עלינו גודל חסדיו ורחמיו המרובין בגודל חשקו ואהבתו לערך האתערותא אשר עולה מלתתא, ואמנם יש עוד בחינה והוא כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ג, ה') ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וגו', כבחינת בריאת העולם שהיה בלא אתערותא מלתתא כנודע ועל כן הוא דבר גדול, וזה ענין תחית המתים שמוכרח לְהֵעָשוֹת בלתי אתערותא מלתתא כי לא יעלה אתערותא מהמתים ואין דבר קשה לפני המקום כביכול כזה שהוא צריך לעשות בלתי אתערותא מלתתא כי עיקר בריאת העולם היה רק על ענין האתערותא למען ישלם שכר בדין ולא בחסד, מעצמיותו שדרכו להיטיב כנודע, אבל הקב"ה ברוב חסדיו אף על פי כן יחיה המתים באתערותא מניה וביה כגודל חסדיו, ועל כן זה השבח של מחיה המתים הוא להקב"ה בלבד, מה שעושה ברוב חסדו וטובו בלתי שום אתערותא. ושבח מגן אברהם, הנה זה היה בחסד אלהים על ידי צדקת אברהם ותפלתו והאמנתו בה' כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ג,) צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי יעשה אותי ועל כן אמרו חז"ל (פרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז ק"א) בפסוק (בראשית כ"ב, ט') ויבן שם אברהם את המזבח כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצתה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים אל תשלח ידך אל הנער, חזרה נפשו לגופו, והתירו, ועמד יצחק וידע יצחק שכך עתידין המתים לחיות, ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים, כי הצלת יצחק היה בבחינת תחית המתים ממש כי לא היה אתערותא לזה כלל שיחיה יצחק ואדרבה הוא ואביו היו רוצים דוקא בשחיטתו ולא בהצלה, וההצלה היה מאת ה' לבד באתערותא מניה וביה והיא נפלאת בעינינו כבחינת תחית המתים ממש, ועל כן היה ראוי להקדים ברכת מחיה המתים שהוא שבח לה' לבד על רוב חסדו לברכת מגן אברהם שנעשה עם אתערותא מאברהם, ואך כי חפץ ה' בכבוד צדיקים יותר מבכבודו יתברך הקדים דברי השבח הזה שאף שבח אברהם נכלל בו וגם שנתמעט מכבודו הגדול בנס זה מנס תחיית המתים אף על פי כן שם את אברהם עטרה לראשו כאמור.
אגרא דכלה
ויבן שם אברהם מזבח וכו' ויערוך וכו' ויעקוד וכו' וישם וכו' (בראשית כב ט), וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט וכו' (בראשית כב י). הנה הדקדוק עצום למה ליה למימר וישלח אברהם את ידו ללא צורך, היה לו לומר ויקח את המאכלת. וביותר יקשה אומרו אברה"ם ללא צורך, דעליה קאי כמ"ש ויערוך, ויעקוד, וישם, בסתם מבלי הזכיר שמו. והנראה דהנה הש"י אמר לאברהם (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים וכו', (בראשית יז ה) ולא יקרא עוד שמך אבר"ם והיה שמך אברהם. ופירש רש"י בוהיה תמים, כי עד עכשיו היה שמך אבר"ם בגימטריא רמ"ג, והיו רמ"ג אברים ברשותך וחמשה אינם ברשותך, ועכשיו תהיה תמים והיה שמך אברה"ם מנין רמ"ח, שכל האיברים יהיו נתונין ברשותך (עיין נדרים ל"ב ע"ב), וענין נתונים ברשותו הוא ששום אבר לא היה יכול לעשות שום פעולה ולהתנועע שום תנועה זולתי במצותיו, וכענין שאמר דוד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וכו', שהיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר פל"ה א'), וכן הענין בכל האברים להצדיקים המקדשים איבריהם, אינו רוצה האבר מרצונו להתנענע לשום דבר המותר, ומכל שכן לדבר עבירה. והנה בכאן כל מה שעשה אברהם אבינו, היה הכל צורך מצוה באמת, והיו האברים פועלים ברצון כגון ויקח וכו' את יצחק בנו (בראשית כב ג), כי היה מצוה מאת הש"י קח נא את בנך וכו' (בראשית כב ב) ויבקע את עצי העולה, כי באמת הוצרכו העצים לקרבן האיל, וגם לקיחת האש והמאכלת, ואחר כך בבואו לשם בניית המזבח ועריכת העצים, היו לצורך קרבן האיל, וגם כן ויעקוד את יצחק בנו היה ממצות הש"י שאמר והעלהו לעולה, אבל אחר כך לקיחת המאכלת מחדש לשחוט את בנו, לא היה ממצות הש"י, שכוונת הש"י היה רק להעלותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פנ"ו ח') שאמר לו הש"י אסיקתיה אחתיה, והנה לא רצתה היד ליקח המאכלת, כי אין זה מהמצוה. ומשמיענו זאת התורה הנסיון הגדול של אבינו אברהם, הגם בראותו שלא רצתה היד לקחת המאכלת, לא עלה בדעתו להתיישב מאי האי דקמן, רק הכרית בהכרח את היד וישלחה בחוזק שלא ברצונה ליקח את המאכלת. ועל כן הזכיר את שמו אברה"ם, רצ"ל להיות שמו אברהם מנין רמ"ח, להיות כל האיברים ברשותו בלי נטות לשום דבר הרשות, על כן לא רצתה היד לעשות הפעולה עד ששלחה בהכרח, ומשמיענו גודל צדקתו הגם שידע מטבע איבריו, עם כל זה לא התמהמה ולא עמד משתומם על המראה, רק הכריח את היד, והבן מאוד כי הדברים האלה משביעים נפש שוקקה להתפעל בדמיון: