Chasidut על בראשית 22:8

ועדיין קשה במה נברר חלקם, הא קיימא לן (עירובין ל"ז ע"ב) בדאורייתא אין ברירה, ואם כן בשעת עבודות חלקם חל על הכל, וגם אחר כך מהיכי תיתי נימא שזה חלקם דבמה נברר חלקם. אך לא קשה מידי, דהנה כבר פירשתי (לעיל פרשת וירא) בפסוק (בראשית כב ח) אלקים יראה לו השה לעולה בני. דכל ענין הקרבנות שיועיל הקרבת הבהמה, נצמח מהענין של יצחק שהאבות הן היו פועל דמיוני בכל הדברים. והנה במדרש תנחומא פרשת צו (סי' י"ג) נתבאר זה, וז"ל: ויקח את האיל וגו' (בראשית כב יג), שם הבטיחו הקב"ה שבעת שיעלו בניו עולות, שיקבלם מיד, עד כאן. והנה היה יצחק פועל דמיוני, כשם שנשמתו נכנס באילו והיה נחשב כאלו הוא נקרב, ככה בכל מקריב קרבן, והיינו טעמא דסמיכה בכל כחו בעינן (חגיגה ט"ז ע"ב), והבן. והנה בקרבנות צבור נכנסו ניצוצין מכל נשמות ישראל להקרבן והבן, והנה כל ניצוץ יש לו אחוזה לפי מדריגתו באבר היותר חשוב או היותר שפל. והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), כי נעדר מהם נשמה הקדושה, ואלו אין אחיזתם מרושם החיות שבהם רק בדבר שאין הנשמה תלויה, דנפש משיב נפש וכל עוף למינו ישכון (בן סירא י"ג, עיין ב"ק צ"ב ע"ב) והבן. אם כן לא שייך בזה אין ברירה, דקמיה שמיא גליא איזה מקום אחיזתם, והבן. והנה מזה מבואר דאינו בכלל כל מי שחבירו נענש על ידו והבן, ושמא תאמר שהוא הגורם לרשעתם שהיא מה שחלקו עליו, לזה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי שאהיה אני הגורם בהתרעומות, לכך ולא הרעותי את אחד מהם, כמו שפירש בשל"ה על וירעו אותנו המצרים ויענונו (דברים כו ו), והבן. עוד י"ל לא חמור אחד מהם נשאתי, כי שונא מתנות אני, ואם כן גם בגדולה איני רוצה, כמ"ש בפרשת שלח על התרגום כד חמא משה ענותנותו דיהושע, רק הכל במצות השי"ת, והבן.

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כב ז), ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וגו' (בראשית כב ח). הנה יש לדקדק במקראי קדש אלו (א), ויאמר יצחק אל אברהם אביו, אל אברהם סתמא הוה ליה למימר, דידוע הוא דאביו היה. (ב), ויאמר ויאמר שני פעמים למה, כי היה די ויאמר אחד. (ג), ויאמר אבי לכאורה הוא שפת יתר, דמה ענין זה להשאלה ששאל, ולמה סיפרה התורה זאת, והכי הוה ליה למימר ויאמר יצחק אל אברהם הנה האש והעצים וגו', ולמאי הודיע התורה שקראו מתחלה אבי. ועוד למה באמת קראו מתחילה, וכי ישן היה אברהם וניערו, הלא הלך עמו ביחד והיה לו לשאול תיכף שאלתו. (ד), למה לא שאל יצחק בסתמא איה השה לעולה, הא קא חזי אש ועצים, אלא ודאי דיש דבר חכמה בדבר שהקושיא תולה באש ועצים שהוליך אברהם עמו מלבד הפשוט, דמכח זה הבין שהולך להקריב עולה, דלפי הפשוט לחודיה לא היה צריך לפרש הנה האש והעצים, דהרי קא חזי ליה. (ה), בן חכם כיצחק למה לא הבין שהוא העולה עד שאמר לו בפירוש, הלא די לחכימא ברמיזה. והנ"ל בזה, בהזכיר אמרם ז"ל (בסנהדרין דף פ"ט:) המוותר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, ופריך מוותר על דברי נביא מנא ידע שזה נביא אמת דאיענש, ומשני דיהיב ליה אות, ומקשה והא מיכה דלא יהיב אות ואיענש, ומשני מוחזק שאני דלא בעי אות, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה האיך שמע לו יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכו עלמא ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכי דמוחזק שאני, עיין שם. והנה יש לי לדקדק בהא דקאמר דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה האיך שמע לו יצחק, דמאי ענין הוכחה זו להר המוריה, הלא אם היה באיזה הר שיהיה ובאיזה מן המקומות, היה גם כן זה מוכח, והכי היה לו לומר אברהם היכי שמע ליה יצחק שיעקד, ולמה ליה למנקט סימנא דהיינו איך שמע ליה בהר המוריה, דבר ידוע שהיה העקדה שם, ויותר טוב למנקט גוף הדבר. והנ"ל בזה, דעיקר הוכחה נצמח דוקא מכח שהיה המעשה בהר המוריה, דהא רוצה להוכיח דמוחזק לא בעי למיהב אות, וקשה לכאורה איך מוכח ממעשה דיצחק, הא שם היה אות דכתיב (בראשית כב ד) וירא את המקום מרחוק, ופירש רש"י (ד"ה וירא) שראה ענן קשור על ההר, ומפורש במדרש רבה (ב"ר נ"ו א'-ב') דגם יצחק ראה, דאיתא שם אמר ליצחק בני אתה רואה מה שאני רואה, אמר לו הן, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה וכו' שם, דלכך דימה אותן לחמור, עיין שם. אם כן הרי היה אות גדול ליצחק. מיהו לא קשה מידי, דמשום זה לא הוי אות שנצטוה שיעלהו שם לעולה, דדילמא הענן קשור שם תמיד משום שהוא מקודש לשמו ית' מאז, שמשם נשתת העולם (יומא נ"ד ע"ב), ושם שער השמים (בראשית כח יז), ומשם נברא האדם (תנדב"א זוטא פ"ב), ושם הקריב אדם הראשון כשנברא (ב"ר ל"ד ט'), ושם בנה נח מזבח והקריב (שם), ושם הקריבו קין והבל (שם), עיין ברמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה הלכה ב', ושם מעותד למקדש במקדש ראשון ושני ושלישי שיבנה במהרה בימינו (ב"ר ס"ט ז'), והיה יכול יצחק לסבור שלרוב קדושתו תמיד הענן שורה עליו, ובפרט שיש אומרים שהוא גם כן הר סיני שניתנה עליו התורה, שנעקר לפי שעה ובא אל מדבר סיני, ואפשר שהאמת כן הוא שתמיד ענן קשור עליו, ואף על פי שהמוני עם אינם רואים כמו נעריו של אברהם שלא ראו, ואף על פי כן הבין אברהם שפיר שעל המקום הזה נצטוה, דכיון שראה ענן קשור הבין זהו מקום המקודש, ואם כן ודאי מסתבר דעל מקום זה נצטוה ודו"ק, ואם כן לפי זה לא היה מזה הוכחה אות כלל ליצחק על נבואתו של אברהם. ועל פי זה מדוקדק לשון הגמרא הנ"ל אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, דבשלמא אלו היה במקום אחר הוי שפיר אות, אלא כיון דהוי בהר המוריה ליכא אות ואיך שמע ליה, אלא ודאי דמוחזק לא בעי אות, ודו"ק. והנה אף שהגמרא מתרץ להך קושיא שהקשה והא מיכה דלא יהב אות וכו', ומשני היכא דמוחזק שאני, מכל מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ורשות נתונה בקראי לפרש אף שלא כדעת רז"ל כמו שמבואר מכל המפרשים, אבל לא לחלוק ח"ו על הלכה ודין שקיימו הם, כי כל דבריהם אמת וצדק כניתן מהר סיני והחולק עליהם כחולק על השכינה, ואף בפירוש דקראי ח"ו לחלוק עליהם רק על דרך דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ואף גם לא יהיו דברי רק כפילפולא בעלמא וקב"ה חדי בפלפולא, כי יש לתרץ קושיא הנ"ל דלא קשה ממיכה, דהא עיקר קושית הגמרא לעיל מנא ידע היינו דדלמא משקר, ואם כן בדבר דלא שייך לומר שמשקר וליכא למחשדי, ודאי דלא צריך אות, אם כן כיון דאמר לו הכני נא, ודאי דלא משקר, דלמה ישקר לקבל הכאה ויסורין איזה תועלת נמשך לו מזה, אלא ודאי דאמת הוא ולכך איענש, דלא שייך בזה למחשדיה ששקר דבר. וכן ביצחק י"ל דודאי ידע כי אברהם אביו אהבו אהבה רבה ועזה יותר מנפשו, ולמה ישקר לאבד פרי אשר נחנט למאה שנה, לכך הבין דלא משקר ולא צריך לאות. וכן באליהו בהר הכרמל י"ל בתרתי, חדא דלא היה מנביאי אמת ומעבדי ה' רק הוא בעצמו, ושאר העם היו עובדי הבעל, ומי אשר לא ישמע לו, והוא בעצמו ידע שנבואתו אמת. ועוד אף אם היה שם עבדי ה', מכל מקום לדעת המדרש (במ"ר פכ"ג ט') היה שם אות גדול קודם השחיטה שהפר שלו רץ אחריו, והפר שלהם כל הארבע מאות נביאים לא היו יכולים לזוזו ממקומו אף פסיעה אחת, עד שאמר לו אליהו לך כמפורש במדרש, ואם כן זה אות גדול ששליח ה' הוא בדבר הזה. ולפי זה י"ל שיצחק הבין שהוא לעולה כיון ששה אין, אך דהיה קשה לו על אברהם דלא יהיב לו אות, הלא בלא אות אין צריך לשמוע לו, לזה חישב יצחק בדעתו שאש ירד מן השמים כמשפט הקרבנות, ויקדים ירידת האש מעט כדי שיהיה לו אות דלא עביד קב"ה ניסא למגנא, ולמה יחדש נס מיוחד שיהיה לו אות, הלא בלאו הכי יורד אש ובחדא מחתא יהיה לו אות גם כן, לכך אמר הנה האש והעצים, ואם כן דעתך שלא ירד אש מן השמים, אם כן איה השה לעולה, כי לי אין הכרח לשמוע לך כיון שלא נתת לי אות, ואם כן שאל לו בחכמה דרך קושית הגמרא הנ"ל, כי אין דרך המוסר שיאמר לאביו בפירוש שמא שקר אתה דובר, ודי לחכימא ברמיזא שאברהם הבין שאלתו, והשיב לו כתירוצי, דבשלמא אם אמר על איש נכרי היה צריך ליתן אות, אבל מאחר שהוא בנו ואפילו גנבא במחתרתא חס על בנו, ככתוב (שמות כב ב) ואם זרחה השמש עליו (סנהדרין ע"ב ע"א), ואם כן ודאי דלא משקר ואין צריך ליתן אות. והיינו שהשיב לו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, בני דייקא, ואם כן אין צריך לאות, ודו"ק. ואמנם לתרץ יתר הדקדוקים, אפרש שאלת יצחק באופן אחר ואז ייתישב הכל, ולפי פירוש זה אינו מתורץ הדקדוק של הנה האש והעצים, רק יתפרש כפשוטו שמכח זה הבין שהולך להקריב עולה, רק דיתורץ שחכם כיצחק היה לו להבין מעצמו שהוא העולה, ואיך לא הבין עד שאמר לו בפירוש, ואף שזה היה רחוק בעיניו של יצחק, מכל מקום הוה ליה להבין כיון שהוליך אש ועצים ושה אין, שמע מינה שנצטוה דבר חדש, אם כן מאי מקום לשאול ואיה השה כיון שודאי בדבר חדש נצטוה, היה לו לשאול מה נצטוית. על פי דאיתא שם בסנהדרין (פ"ט ע"ב) תנא תנא קמי דר' חסדא הכובש את נבואתו לוקה, אמר ליה מאן דאכל תמרי בארבלי לקי מאן מתרי ביה, אמר אביי חברי נביאי מנא ידעי, אמר אביי דכתיב (עמוס ג ז) כי לא יעשה ה' דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים, עכ"ל הגמרא. ולכאורה קשה לי על זה, דאם כן חבריה דמיכה למה נענש לפי שלא שמע למיכה שאמר הכני נא בדבר ה', הלא יפה עשה שאם אמת היה הדבר, למה לא הגיע הנבואה גם לו, כמו דכתיב כי לא יעשה ה' וגו', כיון שגם הוא היה נביא כמו דמשמע הקרא דקרי ליה רעהו, וכן בגמרא חבריה דמיכה, וזה פשוט וברור שהיה גם כן נביא, ואי נימא דבאמת גם לו הגיע הנבואה הזאת, אם כן מאי קאמר שם בגמרא המוותר על דברי הנביא כגון חבריה דמיכה, ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עידו, הלא חבריה דמיכה נמי עבר על דברי עצמו. ועוד קשה עידו הנביא מאי קסבר שהאמין לדברי מורה שקר הוא הזקן כיון שלא הגיע הנבואה אליו, אם כן ודאי שקר הוא. אלא צריך לומר דכל נבואה נאמרה ונתגלית לכל הנביאים, אבל לומר ולגלות אינם רשאין רק אותה שנתייחד בה, דאם אמרה אחר הוי מתנבא מה שלא נאמר לו עיין שם (סנהדרין פ"ט) ע"א, ואם כן לפי זה בשלמא אי הוי בנבואה זו ציוי על אחר או הודעה כללית וכדומה שפיר, דזה נתייחד שיודיע הנבואה, ולאינך נגלה אבל לא לגלות לזולתם, מה שאין כן באם שהנבואה הוא רק ציוי לאיזה נביא, אם כן ודאי דלא נגלה להנביא ההוא בעצמו, דאם לא כן זה שנתייחד למה, כיון שכבר ידע מה יודיעו לו ושרגא בטיהרא מאי מהני, אלא ודאי דבכהאי גוונא לא נגלה לאותו נביא, ואם כן לא קשה מחבריה דמיכה ומעידו, כיון שהציוי היתה להם.

ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני (בראשית כב ח). ויל"ד דהוא שני הפכים אם השה לאו בני, ואם בני לאו השה. ועוד קשה מה יראה לשון עתיד, אלקים ראה לעולה בני ראוי לומר, ולפירוש רש"י (ד"ה יראה) נחסר שני תיבות ואם לאו, והבן. ועוד קשה הא באמת ידע שכבר נבחר יצחק, וכי ח"ו שקר ידבר. והנ"ל על פי התנחומא ריש פרשת צו (סי' י"ג) זאת תורת העולה (ויקרא ו ב), מה עולה, שהוא עולה לפני הקב"ה ומכפרת עונותיהם של ישראל, כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר (בראשית כב יג) וירא והנה איל אחר, ומהו אחר, אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה וכו', שם הבטיחו הקב"ה שבעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד, עד כאן לשונו עיין שם. וביאור הדברים, דמאז נצמח דקרבן בהמה מכפרת על אדם, דאבות היו פועל דמיוני כמ"ש הרמב"ן בפרשת לך. והנה אז היה ממש יצחק לעולה, ואף באיל נכנס נשמתו כנודע, לכך מן אז חשוב הקרבת בהמה כאלו הקריב את עצמו, והבן. והיינו מאמר אברהם אלקים יראה לו השה בעתיד, כשיהיה (קודש) [קודם] לעולה בנו, והבן זה.