ישמח משה
ועל פי זה יבואר (במדבר כג ח) מה אקוב, ומפרש האיך יתכן להתגבר על בית יעקב לפי גודל חשיבותם, ואמר (במדבר כג ט) כי מראש צורים זה יעקב בחיר שבאבות, כמו וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו ו), אראנו את ישראל, ומגבעות היינו אמהות (במ"ר פ"כ י"ט), זו רבקה שהתרוצצו בקרבה אשורנו, כי הן לבדד ישכון כמו שתרגם אונקלס שעתידין בלחודוי' למחסן עלמא, והיינו עולם האמיתי דאין לזרים אתם, ובגוים ר"ל מה שנוטלין בין הגוים בעולם הזה, לא יתחשב כלל כי הוא רק בדרך טפל ומאליו כמ"ש, ורק דריסת הרגל, ומזה יובן (במדבר כג י) מי מנה עפר יעקב, מי יוכל למנות הדריסת הרגל מריבוי הצלחתם וגדולתם, ומה גם ומספר שיספר את רובע ישראל, היינו מקום השראתם האמיתי, כמו מרבעתי' דכוכבי זוטי (ב"ב ע"ג ע"א), וכמו ארי' לא חזינא מרבעתיה חזינא, וכמו ויברך הגמלים (בראשית כד יא), תרגומיה וארבע גמלים, דמזה אין יכול לדבר כלל דעין לא ראתה, וכאשר השיג גדולת עולם הבא, אמר תמות נפשי מות ישרים וכו', והבן כי נכון הוא בס"ד.
ישמח משה
ויברך הגמלים וגו' (בראשית כד יא). שמעתי מי שרוצה לדקדק מהנהו קראי דכתיב ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, ואחר כך כתיב (בראשית כד יג) הנה אנכי נצב על עין המים, וכתיב (בראשית כד טז) ותרד העינה, ואחר כך כתיב (בראשית כד כ) ותרץ עוד אל הבאר, ואחר כך (בראשית כד ל) והנה עומד על הגמלים על העין, שמע מינה דמעין ובאר אחד הוא. והשבתי דמהא לא אריא, אחר הדקדוק דגבי דידיה קורא עין, וגבי הגמלים נקרא באר. דנ"ל דהיה שם מעין קטן ויפה הולך על חלקי אבנים, רק שאין יכולת למלא כל כך מהר מפני קטנותו, והיה שם גם כן באר שאין המים יפין כל כך, אבל יכולין למלא ממנו בנקל מה שירצו, ולכך היה הדרך שבני אדם היו שותין מן המעין, והבהמות מן הבאר, והמעין והבאר היו סמוכין זה לזה. ולכך כתיב ויברך הגמלים אל באר המים, וגבי דידיה כתיב הנה אנכי נצב על עין המים. עוד שם ותרד העינה וגו', שהיתה ממלאת כדה לשתות אדם וגו', ותכל להשקותו ותאמר גם לגמלך אשאב ותרץ עוד אל הבאר בשביל שתיית הבהמות, ועוד מוסב רק על זה שרצתה עוד לשאב, ועיין באלשיך כי עוד היינו ריצה אחרת נוסף על הקודם, כי בשאיבה אחת היה די על פי נס, ואחר כך כתיב על הגמלים על העין שהיה סמוך לשניהם, אם כן אין ראיה מכאן וזה ברור. אחר כתבי זאת עיינתי בביאור על התורה להגאון מו"ה עובדיה ספורני לפי שידעתיו שהוא פשטן גדול, וראיתי שהוא כתב על הפסוק ותרץ עוד אל הבאר, וז"ל: ותרץ עוד אל הבאר אשר לפני המעין שממנה ישתו הבהמות עכ"ל, והיינו ממש כמ"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו בס"ד. אך בפרשת לך במעשה דהגר נאמר (בראשית טז ז) וימצאה מלאך ה' על עין המים, ולבסוף נאמר (בראשית טז יד) על כן קרא לבאר, שמע מינה דהיינו באר היינו מעין, ועיין בתשובה מהרי"ק שורש נ"ז לענין טבילה בבארות כתב וז"ל, כתבתי דמסתמא בארות ומעינות תרי מינים הן, ולא כן נראה לענ"ד, דבלשון בני אדם תרי מינים הן, ולכך כותבין בגיטין ועל מי בארות ועל מי מעינות, מכל מקום לענין זה אין לחלק כלל, מאחר דאידי ואידי מים חיים נינהו, עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דרק בלשון בני אדם יש חילוק ביניהם, ולכן בגט אין לכתוב על הבארות שם מעינות, אבל בלשון תורה דא ודא אחת היא, ודו"ק.
אגרא דכלה
במדרש (ב"ר פנ"ט י"ב) ויברך הגמלים וכו' לעת ערב לעת צאת השואבות (בראשית כד יא). אמר רב הונא בשעה שאדם הולך ליקח אשה, ושמע קול כלבייא מנבחים, הוא מצית מה אינון אמרין לעת ערב לעת צאת השואבות. המדרש הזה אין לו ביאור. והנה עלה בדעתינו לפרשו ברמיזה דחכמתא, אבל אין הזמן גורם כעת. ומה שנ"ל על פי פשוטו היא, דהנה אמרו רז"ל (ב"ק ס' ע"ב) כלבים צועקים מלאך המ' בא לעיר, הנה הם מרגישים בדבר הגורם למות. והנה רצה הבעל המדרש לתרץ למה לעת ערב לעת צאת השואבות, הגם דהמעשה שהיה כך היה, למה משמיענו כזאת. ומפרש כשאדם הולך ליקח אשה וכו', דלהיות הכלבים מבחינים בבחינה הגורמת למות, ואשה רעה מר ממות כמ"ש המלך החכם (קהלת ז כו) ומוצא אני וכו', על כן הנה לעת ערב לעת צאת השואבות יבחין האדם האשה ההולכת לשאב והכלבים צועקים, הנה היא משלוחי המלאך, טוב לפני האלקים ימלט ממנה: