ישמח משה
או יאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא (בראשית כה כא), וכל הענין וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב וגו' (בראשית כה כח). והנה הדקדוקים והקושיות רבו כמו רבו למעלה. וגם לבאר הטעם וידו אוחזת בעקב עשו, עיין רש"י (ד"ה ואחרי) משל לשפופרת וכו'. והקשו אם כן בכל תאומים יהיה אחרון הבכור. והנ"ל בכל זה, ומקודם נראה לפרש הפסוק ויעתר וגו', דרשב"ם פירש לנוכח בשביל אשתו עיין שם, וידוע מאמר רז"ל (יבמות ס"ד ע"א) יצחק אבינו עקר היה, והנה אמרו רז"ל (ברכות דף יו"ד ע"ב) כל התולה בזכות עצמו הקב"ה תולה לו בזכות אחרים, והתולה בזכות אחרים הקב"ה תולה לו בזכות עצמו. והנה דרך הצדיקים שמקטינין עצמן בעיניהם ומגדילים את זולתם, והנה יצחק לא חישב עצמו לצדיק, אבל את רבקה חשב לצדיקת, שכן כתיב (בראשית כד סז) ויביאה האהלה שרה אמו, ועיין במגלה עמוקות פרשת חיי שרה דר"ל שרה אמו ממש, וכמו שפירש רש"י גם כן (ד"ה האהלה) כשבאת רבקה שחזר הכל. אם כן כל תפילתו היה אף שהוא אינו כדאי להעשות לו נס, יעשה בשבילה. והיינו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו בשביל אשתו, כי עקרה היא, ר"ל אף שהוא אינו כדאי, מכל מקום הרי עקרה היא והיא צדיקת. או יאמר כי עקרה היא בטבעה וצריכה לנס, והוא אינו כדאי לנס לפי דעתו.
באר מים חיים
גם יאמר שם על שכמה אמרו חז"ל (זוה"ק פרשה זו קי"ח:) מלמד שהזהיר את הגר על האמונה כתיב הכא שם על שכמה וכתיב התם (שמות ט"ו, כ"ה) שם שם לו חק ומשפט וכו' עד כאן. וגם אנו נאמר בדרך גזירה שוה זו. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס', ט"ז) בפסוק (בראשית כ"ד, ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו שנעשית שרה אמו שכל זמן ששרה היתה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת והברכה מצויה בעיסה וכו' וכשמתה שרה פסקו ועתה בביאת רבקה חזרו וכו' עד כאן. ונמצאת אתה למד שבשרה ורבקה נתברכו מעשה ידיהם להיות הברכה מצויה בעיסה וכן מצינו כמה פעמים בצדיקים שנתברכו מעשה ידיהם כמו באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) מה אתן זה לפני מאה איש ואכלו והותירו כדבר ה'. וממילא ודאי גם ידיו של אברהם אבינו היו בבחינה זו שיתברך מעשה ידיו כמו בשרה אשתו וכלתו רבקה וכדומה. ודבר זה מרומז בגזירה שוה זו כי נאמר כאן שם על שכמה ונאמר להלן שם שם לו חק ומשפט, ושם נתברכו המים המרים ונמתקו בהשלכת העץ בהם. וכן בנתינת המים הזה לפי שאברהם בעצמו נתנם נתברכו מעשה ידיו כאשר נתברכו המים המרים להיות נמתק כן נתברך המים הזה אשר לא תכלה המים מן החמת. ועל כן החמת מים הזה לא כלה עד אחר זמן שנאמר בה ותלך ותתע במדבר באר שבע ואמרו חז"ל (בזוה"ק הנ"ל וכן הוא ברש"י ז"ל) שחזרה לגלולי בית אביה ומיד ויכלו המים מן החמת כי פירשה מדרכי אברהם ופרש ממנה ברכתו, אבל כל עוד שלא עבדה אֵל אחר לא כלו המים לפי שברכת אברהם היה בהם וכאמור. אחר כותבי זאת מצאתי דברים האלו ממש בילקוט (פרשה זו רמז צ"ה בשם מדרש) ונהניתי.
אגרא דכלה
גם לפי שאברהם הוא תיקון של אדם הראשון שקלקל בעבודה זרה, וגרם ת' של מות (רנב) שנכנס בתיבת ותרא האשה כי טוב העץ (בראשית ג ו), שהוא סוד אות ת' נכנסה באותיות או"ר (רנג) עד שבא אברהם, ואמרינן בגמרא (ע"ז י"ד ע"ב) מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו (רנד) ת' פרקים הוה, לפי שמדת אברהם הוא חס"ד, שהוא שם של ע"ב שיוצא מן חכמה עילאה, ויש בשם של ע"ב שבחכמ"ה במילוי יודין יו"ד ד"י וי"ו ד"י, ד' יודין, כל אחד כלולה מי' הרי ת' (רנה) עלמין דכסיפין, והוא סוד ארבע מאות שקל כסף ששקל אברהם לעפרן (בראשית כג טז), (רנו) שהוא "רע "עין, לקביל ת' בתי דינין (דכסיפין)[נ"ל שצ"ל דחציפין] (רנז) דיליה. וז"ש (בראשית כג ט) בכסף מלא יתננה "לי, "כסף דייקא שהוא חס"ד, שבא ממילוי חס"ד שהיא שם של ע"ב (רנח). זה סוד שם שם בראשית כג ב) ותמת שרה בקרית ארבע, שרה שהיא היתה גלגול חוה, תיקנת "ות מן ותר"א שקלקלה חוה, לכן אמר בכאן ותמ"ת שרה, פתח בו"ת מן מו"ת, בקרית ארבע דייקא בארבעה יודי"ן שהם (במלת)[בשם צ"ל]ע"ב, בהם השלימה שרה תרין אתוון אילין. וזה סוד שהוצרך יצחק להיות בן מ' שנה בקחתו את רבקה (בראשית כה כ), כי רבקה נשמתה של חוה, בסוד (בראשית כד סז) ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ממש (רנט) שהיתה חו"ה, ולכן כשמתה שרה נתבשר אברהם הנה ילדה מלכה גם היא (בראשית כב כ), כמ"ש (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה כו' (יומא ל"ח ע"ב) (רס), כי נשמת שרה נכנסה ברבקה (רסא), ולפי ששרה לא תיקנה רק ב' אתוון של (רסב) מות, אבל מ' של מות הוצרך יצחק לתקן, שהוא היה ממש נשמת אדם וחוה כדאיתא בתיקונים, ואז תיקן גם כן מ' של מו"ת, ולכן בן מ' הוצרך להיות בנשואין של רבקה, ובזהר איתא שבלידת משה ניתקן ותר"א אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), אותו קלקול של חוה ותרא (רסג) האשה כי טוב העץ למאכל, ונתמלא הבית אורה (מגילה י"ד ע"א) (רסד), שקלקלה חוה בת' של ותר"א, ולא פסקה זוהמ"ת (רסה) הנחש לדעתו, עד שקיבל התורה ו' בסיון, שאז נתקנה ו' של מו"ת, ובמ' יום שהיה בהר שקיבל לוחות, נתקן מ' של מו"ת, ולכן דרשו (עירובין נ"ד ע"א) חרות על הלוחות (שמות לב טז), כשניתנה (רסו) תורה למשה במתנה שהוא ביום מ' (רסז), שבתחילה היה לומד ושכחה, עד שניתנה לו במתנה (רסח) בסוף מ' יום (נדרים ל"ח ע"א), ואז היתה חרותה על לב"ה (לב"ו צ"ל), אל תקרי חרות אלא חירות שבאותו שעה נעשה חירות ממלאך המו"ת, מו"ת דייקא שבאותו הפרק נשלם התיקון של אותיות מו"ת (רסט). וצריך ליתן טעם (ער) למה לא נתן הקב"ה למשה התורה מיד במתנה, ולמה המתין עד סוף מ'. בדרך הדרש לפי שבסוף מ' עשו ישראל העגל, והקב"ה אמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב י), שדרשו רז"ל (ברכות ז' ע"א) שלא חזר דיבורו של הקב"ה ריקם, שכן בני רחביה (רעא) רבו למעלה ראש (דברי הימים א' כג יז), שהיו למעלה מס' רבוא, ונמצא באותו שעה (רעב) שאמר הקב"ה למשה ואעשה אותך לגוי גדול, אז ניתנה התורה למשה במתנה, כי התורה היא ס' רבוא אותיות כנגד ס' רבוא נשמות של ישראל, והקב"ה הבטיח למשה שיהיה הוא כלול מס' רבוא נשמות, ז"ש במסכת נדרים (ל"ח ע"א) לא נתן הקב"ה התורה אלא למשה (רעג), ומסיק לפלפולא בעלמא (רעד), ולכן כל זמן שלא היה משה כלול מס' רבוא, היה לומד ושכחה עד שנתן הקב"ה למשה הפלפול במתנה (רעה), כמ"ש ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קמנצית, אילו משתכח תורה מישראל מהדרינא (רעו), וזה גם כן המתנה של משה, שבפלפולו היה מהדר התורה, אבל לפי מה שאמרנו (רעז) הוצרך דוקא (לתקן)[לקבל נ"ל]ביום מ', לתקן מ' של מו"ת חמת המלך מלכי המלכים (רעח), שבאותו שעה שעשו העגל רגליה יורדת מות (משלי ה ה), ואיש חכם זה משה יכפרנה (משלי טז יד), וזה הראה לו הקב"ה לאברהם אנכי מגן לך דייקא, שלא יוכל משה לקבל את התורה עד שנתן לו הקב"ה קלסתר פניו של אברהם (שמו"ר פכ"ח א') (רעט), "שכרך "הרבה "מאוד ר"ת מש"ה, שאז פסקה זוהמת נחש (עיין שבת קמ"ו ע"א), כמבואר בפסוק (בראשית ג א) והנח"ש הי"ה ערו"ם, ס"ת משה. שעיקר התיקון היה כשקיבל הלוחות כמ"ש: