Chasidut על בראשית 25:30

ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו' (בראשית כה כז). מכאן עד סוף הסדר יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), איך היה עשו כל כך חכם להרע לרמאות את אביו החכם האמיתי, בשלמא אם היה יושב אוהל ובקרבו ישים ארבו, היה מקום לטעות. אבל כיון שהיה איש שדה נגלה לעין כל, אם כן באיזה נכלים וערמימיות רימה את אביו. (ב), (בראשית כה כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, פשוטו כתרגומו ארי מצידיה הוי אכיל. ולפי העולה על הדעת הדבר יפליא לפי ערך יצחק אבינו עולה תמימה, וגם עשיר גדול לפי פשוטי המקראות, לענין מה הוצרך לציד של עשו, ומה שפירש הראב"ע שירד מנכסיו והעני לעת זקנתו, קשה להולמם דאלו היה כך, לא הוה ליה לקרא לסתום אלא לפרש. וגם הדרש (תנחומא תולדות סי' ח') שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, גם כן תמוה באיזה ענין הטעה אותו וכמ"ש לעיל. (ג), הלא מבואר במסכת קדושין (דף י"ח ע"א) דעשו מומר היה, בהא דמשני ישראל מומר שאני עיין שם, ועובד עבודה זרה היה, דהרי בעודו במעי אמו כשהיתה עוברת על בתי עבודה זרה היה מפרכס לצאת (ב"ר ס"ג ו'), ובודאי זה היה דרכו גם אחר כך, וכן כתב בבעל הטורים יעקב הלך אחר צו את בני ישראל, ועשו הלך אחר צו זה עבודה זרה, וכן כתב רש"י (ד"ה ויגדלו) זה פירש לבית המדרש וזה פירש לעבודה זרה, וקיימא לן (חולין ד' ע"ב) דמומר לעבודה זרה, הוא מומר לכל התורה כולה וכעכו"ם יחשב, אם כן איך אכל יצחק משחיטתו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה, וכבר ידענו (ויק"ר ב' י') כי האבות קיימו כל התורה כולה, ובפרט להמבואר ליודעי חן דמי שאוכל משחיטת רשע, פוגם בנפשו כי הוא רק פוגם בשחיטתו ואינו מתקן. ואין לומר דהיינו מפני שהיה סובר שהוא צדיק, דאכתי איך הניחו הקב"ה לאכול מזבחו, הלא קיימא לן אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, וכדאיתא בפרק קמא (דחולין דף ה' ע"ב). וכבר הקשה האלשיך איך בא לו תקלה לאהוב הרשע. מיהו זה יש ליישב, דכבר מבואר בתוס' שם (ד"ה צדיקים) דדוקא לענין אכילת איסור אמרינן כך דגנאי לצדיק, עיין שם. אבל קושיתי הנ"ל היא בתקפה. (ד), הלא לפי המבואר במדרש איכה (איכ"ר) מאנשי ירושלים מה שהכירו באכילתם הבשר, מבואר דיוכלו להכיר מהות השוחט באכילת הבשר, ובודאי ליצחק כל רז לא אניס ליה, וגם קבל מאברהם כל החכמה שהיו כליותיו נובעין לו חכמה (ב"ר ס"א ב'), ובדידיה כתיב (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו שהיא מדריגה גדולה, כמבואר בזהר בהאי ינוקא, ואיך לא הכיר את זה. (ה), איך הניחו לו יעקב ורבקה להכשל בזה, ולא גילו את אזניו. (ו), הלעיטני נא מן האדום וגו' כי עיף אנכי (בראשית כה ל), עיין רש"י (ד"ה מן). והנה לעיל פירש רש"י (ד"ה והוא) עיף לשון נופל על רציחה, אם כן למה אמר עשו כן. ועוד מה על כן קרא שמו אדום, וכי בשביל אכילת עדשים יכנה לו שם בזיון שישאר לו לנצח עיין ברשב"ם, והוא מעבירות החמורות. (ז), למה אמר עשו מן האדום, ולא מן העדשים שהיא עיקר שמם, או מנזיד. (ח), איך יעקב אבינו הוציא מפיו אנכי עשו בכורך (בראשית כז יט) שהוא שקר גמור, וגם עשיתי כאשר דברת אלי. ועוד מאי הכפל ויחרד חרדה (בראשית כז לג), היה די לומר ויחרד. (ט), ויהי אך יצא יצא יעקב (בראשית כז ל), שהוא כפל. (י), ויחרד יצחק חרדה גדולה, מה כל החרדה הגדולה הזאת ליצחק עד מאד. והנה פתח דבריו בקצף על הבא מקודם, וסיים בברוך גם ברוך יהיה, ואף שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ז ב'), מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ויש להבין גם פשט הפשוט. (יא), תיבת הוא הצד ציד מיותר, דהוה ליה למימר מי אפוא הצד ציד. וגם אין לו מובן דהא משמע הידוע, ובאמת לא ידע. (יב), מאי ואוכל מכל, ומאי גם ברוך יהיה. (יג), בא אחיך במרמה (בראשית כז לו), הו"ל בחכמה, ואף שפירשו בחכמה (רש"י ד"ה במרמה), מכל מקום קשה דהא יש להבין מה היה קשה להם שפירשו בחכמה, הלא באמת היה מרמה בדבר. אך עיקר הקושיא על יצחק למה כינהו בשם מגונה, כיון שכבר אמר גם ברוך יהיה והשיג שכך ראוי, אם כן לפי זה לא תירצו כלום דלמה קראו בשם בזיון מרמה, אף שכוונתו חכמה. (יד), למה אמר והיה כאשר תריד (בראשית כז מ). (טו), איך הברכה באה על ידי טעות, ומעשה ומחשבה מתנגדים. והנה כדי לישב כל זה, נקדים דזה היה מההכרח שיתברך יעקב במחשבת עשו וכמבואר בזוהר הקדוש, ועיין באגודת אזוב בקהלת סימן ד' מ"ש הטעם על זה. ועדיין איננו מספיק למשכיל, דהא המעשה בטעות הוי, ועשיה של טעות לאו כלום הוא. והנ"ל בזה, דהנה באמת הברכה לא היה בטעות, כי המחשבה על עשו היה הטעות בחשבו שהוא צדיק, ובאמת יעקב הוא הצדיק, ואם כן אדרבה אם מה שבטעות לאו כלום הוא, אם כן המחשבה והמעשה עולה כאחד והבן, והנה מיושב קושיא הט"ו. והנה זה בודאי שהיה יצחק מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א', אם מצוה לו. ב', אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו, והפשוט והדרש אחד כדרכי לפרש בכל מקום, ועכשיו מפרש איך היה, ויהי עשו איש שדה איש יודע ציד כפשוטו וגם כמדרשו, על ידי מה, על ידי ויעקב איש תם יושב אהלים שהוא היה הזובח לו כמ"ש, והולך ומספר רשעתו של עשו ויזד יעקב נזיד, פירש רש"י (ד"ה מן) שהיה ביום שמת אברהם, והנה בהרשע הסט"א מדבר מפיו אף שאינו יודע מה שמדבר, דהא מבואר (ב"ב ט"ז ע"ב) כי מיתת אברהם היה על ידי עשו, שנתקצרו שנותיו כדי שלא יראה אותו יוצא לתרבות רעה באותו היום, על כן אמר הלעיטני נא מן האדום, כי ראוי לי שאני הגורם לו כי עיף אנכי ברציחה, והיינו מן שפיכות דמים כפירוש רש"י לעיל, ועל כן מת הזקן כדי שלא יראה אותו בכך והוא הגורם לנזיד הנ"ל, והאדום הוא רומז על שפיכת דמים ששפך דמו של זקן, ולכן ראוי להשאר שמו לנצח אדום, ולא בשביל אכילת עדשים. או יאמר כי עיף אנכי, היינו רציחתו שרצח לזקן, (ואם כן מיושב קושית א' ב' ג' ד' ה' ו' ז'). והנה לפי זה אהבת יצחק לעשו וחשיבותו בעיניו, היה באמת מכח קדושת יעקב, ויעקב ידע כל זה. והנה בפרשת שמות (ד כב) על הפסוק בני בכורי ישראל, פירש רש"י (ד"ה בני) בכור לשון גדולה וחשיבות, כמו אף אני בכור אתנהו עליו למלכי ארץ (תהלים פט כח). והנה כאשר, הוא משמש לפעמים כאלו. ולפי זה מבואר מאמר יעקב, אנכי הוא מה שעשו בכורך (פירוש החשוב בעיניך), על ידי מה שעשיתי כאשר דברת אלי, ר"ל שאני העושה תמיד כאלו אלי דברת, ויצחק הבינו על פשוטו. וזה כונת רז"ל (זוהר ח"א קס"ז ע"ב) במה שדרשו וחלקו תיבת אנכי, מן עשו בכורך, וכן מה שפירשו (עיין שם רש"י ד"ה עשיתי) עשיתי כאשר דברת אלי כמה פעמים, (ובזה נתישב קושית חית). והנה אחר שנגמר הדבר שנתברך יעקב קצת בפקפוק, חזר הדבר ממילא לטבעו שיכיר יצחק במעשה עשו וגם במעשה יעקב, ולכך ויהי כאשר אך יצא יצא יעקב ועשו בא, שכבר נתודע לו הכל זה לתומו וזה לרשעו, והנה עשו הרשע לא בא אז ליעקב שישחוט, דאז לא השיג רק כלב כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, ופחד שיכיר יצחק בו כי איך יבוא לידי תקלה, ועוד דידע דשכינתא גביה תדיר כמבואר בזוהר הק', על כן התחזק מאד ברוח הטומאה בתוקף הסט"א, וטימא עצמו בכל מיני טומאות לבא עם כל כחותיו, באופן שיברחו כל כחות הקדושה מיצחק ולא ירגיש כלל, על כן ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, והיינו שדרשו (ב"ר ס"ז ב') שראה גיהנם פתוחה מתחתיו, מקום חשך ואופל צלמות מעון הסט"א. והנה היה חרדה אחר חרדה, כי מאחר שהכיר ברשעת עשו והריח ריח נבלה כריחא דיקדות גיהנם כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, החריד מאד בחשבו כי עד עתה שטעה אכל נבלות מצידו, וזה שאמר מי אפוא הוא הצד ציד עד עתה ואוכל מכל, ר"ל מכל ציד וציד. והנה הוא מיותר. אך שנצנצה אליו רוח הקודש בדבריו להשיבו באמצע שאלתו ויתובי דעתו, וזה הוא הצד ציד עתה ואוכל מכל כמדרשו (ב"ר ס"ז ב') מכל המטעמים, זה הוא שהיה אוכל משחיטתו גם עתה כאשר מקודם, ומה שאמר הוא הצד ציד אף שיעקב לא צד, לא קשה מידי, דהלא יעקב אמר ואוכלה מצידי, ולא עמדו המפרשים על זה כלל לישב האיך הוציא דבר שקר מפיו, אלא שמע מינה דגם זה מקרי צידה שצד אותם מן הצאן, וסיים דבריו ברוח הקודש בטרם תבא ואברכהו, לכך גם ברוך יהיה כמ"ש כי המחשבה עליך הוא בטעות, כי הוכיח סופו על תחילתו כי קדושתו היה עיקר החשיבות והאהבה, ושמא תאמר שלא יתקיים בו הברכה דהיה בטעות, על כן אמר גם ברוך יהיה, כי ראה והשיג בשעת הברכה שקבל על ראשו, והבן. והנה דרשו רז"ל (מגילה י"ג ע"ב) בפרשת ויצא (בראשית כט יב) שאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, היינו שאחיו הוא ברמאות, והקשו ומי שרי לצדיקים לסגויי ברמאות, ומשני אין דכתיב (תהלים יח כז) ועם עקש תתפתל. וכזה היה עובדא דיעקב כאן שהלך קצת ברמאות נגד עשו המרמה את אביו, וזה השיג יצחק עכשיו, וזה אמרו בא אחיך במרמה, ור"ל בא מי שהוא אחיך ברמאות, ולכך ויקח ברכתך, ואמנם והיה כאשר תריד, אם כן המחשבה טובה והמעשה ח"ו בטעות, לכך ופרקת עולו מעל צוארך, והבן. והנה ענין רוח הקודש שנכנס בתוך דבריו, יש לבאר כמו הליכי את הילד (שמות ב ט), שנצנץ רוח הקודש בתוך דבריו (סוטה י"ב ע"ב). והנה בזה יש כמה מדריגות, יש מרגיש, ויש שאינו מרגיש, וענין רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כג ב). ונמצא שלש מדריגות, מדבר רק ברוח הקודש ולא ידע מה טרם צאתו, ואחר כך ידע. ויש שנכנס רוח הקודש בתוך דברי עצמו, ואחר כך מרגיש. ויש שאינו מרגיש, והבן. והאינו מרגיש מסיים כמו אינו מרגיש, והמרגיש מסיים כמו המרגיש, ולכך בת פרעה סיימה ואני אתן לך את שכרך, ויצחק סיים גם ברוך יהיה, והבן. ויש להוסיף ונבאר עוד בזה, כי יש להבין מי הוא המרגיש ומי הוא האינו מרגיש, והדעת נותן דמי שהורגל תמיד ברוח הקודש, מרגיש תיכף. ומי שאינו מורגל, אינו מרגיש. ולכך בת פרעה לא הרגישה, אבל יצחק ודאי הרגיש. והנה ודאי צער גדול אשר כמוהו לא נהיתה היה ליצחק אבינו בחשדו את עצמו שנכשל בנבלות וטריפות שקצים ורמשים, א' צער אכילות איסור, והב' צער העדר הצדקות איך שבאתה תקלה זו לידו. וזה אמרו ואוכל מכל, ר"ל שאני אכלתי מהכל ואיה חסידתי אם באתי לידי תקלה כזו, והנה קב"ה לא בעי דלהוי צדיק בצער, כמו שמצינו במסכת (ברכות פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח ע"א)) ברבן גמליאל שהצטער עצמו ואמר דילמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, אחזי ליה חצבי חיורי דמליא קיטמי, אף שאין זה האמת אחזוהו ליתוביה דעתיה כמבואר שם. ומכל שכן ביצחק אבינו הצדיק שהאמת הוא שלא נכשל, על כן נכנס רוח הקודש בתוך דבריו בתיבת הוא, שיהיה לו תשובה על דבריו מדבריו ולא יצטער וישמח צדיק בה'.

ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה לא). יש לדקדק דתיבת כיום לכאורה אך למותר. ועוד קשה דהלא עשו לא בקש מיעקב רק הלעיטני נא מן האדום וגו' (בראשית כה ל), ולמה זה שנתן לו יעקב לחם נוסף על העדשים, וגם לשתות כדכתיב וישת (בראשית כה לד) מה שלא בקש כלל. והנה כפשוטו נ"ל שיעקב לא היה נותן עיניו כלל בממון שיקח שני חלקים בירושה, רק לענין עבודתו ב"ה וב"ש רצה לקנות. והיינו דאמר מכרה כיום את בכורתך, ר"ל שאין כאן ירושה עדיין, ולא לענין ירושה העתידה לבא לאחר מכאן, כי לענין ירושה תשאר בכורתך, ור"ל בעבור זה לבד אתן לך העדשים שאתה חפץ. והשיב עשו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב), כפירוש רשב"ם בשם אביו ר' מאיר שהוא עלול למות בכל יום, מצד שמסכן עצמו לצוד חיות במקום דובים ואריות, ולמה זה לי בכורה, ר"ל אף זו הבכורה של ירושה להמתין עד לאחר מיתה, ור"ל תקח גם זאת ממני, ותתן לי עוד מאכל ומשקה מלבד העדשים גם עבור זה. אף על פי כן יעקב הצדיק אמר השבעה לי כיום (בראשית כה לג), היינו על ענין עבודה, כי לא רצה להשביעו בעסק ממון, כי ענין שבועה גדול מאד בעיניו אף שבועת אמת, אבל הרשע הזה היה שבועה קל בעיניו, לכך וישבע לו בכל ענין וימכור את בכורתו לגמרי, על כן ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים נוסף על מה שהבטיח לו מעיקרא, וגם משקה נתן לו כאמור ויאכל וישת כנ"ל. (ב), עוד נתכווין באמרו מכרה כיום, לפי שהבכורה יש בו ירושה, והיינו מה שאירש מאבא מכור לך, ויש בו גם כן ענין העבודה שהיא תיכף, והוי כמו קני את וחמור דיש אומרים דלא קנה (קידושין נ"א ע"א), ועל כן אמר מכרה כיום את בכורתך, ר"ל דבר הנוהג עכשיו שהוא אינו דבר שלא בא לעולם כנ"ל. (ג), ועוד נ"ל על פי התרגום יונתן שפירש כיום, כיומא דאת עתיד למחסן. והוא פירוש נאה שלא רצה לבאר לפתוח פיו לשטן במיתת צדיק, רק רמז כיום העתיד שיש בו תועלת בבכורה. ועל פי זה נ"ל מה שלא אמר סתם מכרה בכורתך לי וממילא דהוא כן, היינו טעמא דהא קיימא לן (ב"מ ט"ז ע"א) מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, משום דהוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, רק המרדכי פסק דאם אמר שיקנה כשיהיה בעולם קנה. והיינו מכרה, ר"ל כיום דאת עתיד למחסן שיהיה אז בעולם, על אותו עת מכרה שאקנה אז, והסכים עשו, ויאמר יעקב השבעה לי כיום, כתרגום יונתן כיום דיהי' וכו', ר"ל שישבע לו על אותו יום שלא יוכל לחזור ביני וביני דכופין אותו לקיים שבועתו, ונשבע לו, ובאמת לא חזר, רק אדרבה אמר (בראשית כז לו) את בכורתי לקח כמצער, אבל לא חזר ובניו שוב אינם יכולין לחזור, דכבר קנה בעת שבא לעולם כנ"ל. (ד) או יאמר, דמכירה זו ודאי דהיה בה אונאה, רק דדרשינן כלל ופרט וכלל דאין אונאה רק במטלטלים וגופן ממון (ב"מ נ"ו ע"ב). לכך אמר מכרה כיום, כמ"ש בפירושי הראשון כיום של עכשיו, דהיינו רק לענין עבודה, ואם כן אין גופו ממון דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו (ביצה כ"א ע"א). אבל עשו שמכר הכל כמ"ש, ואם כן י"ל דיש בו דין אונאה, לכך אמרה התורה ויקם וילך, אחר כך ויבז וגו' שלא חזר אף אחר כך, רק אדרבה ביזה ושיעור אונאה כדי שיראה לתגר וכו' (ב"מ מ"ט ע"ב), והוא סיפר בפני אוהביו וביזה ולא חזר, אם כן שוב אין בה אונאה. (ה), עוד נראה לפרש מכרה כיום, דבאמת יש פלוגתא אי יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה או לא. והנ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים הן, דמהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), היה הבחירה בידם וביד זרעם וביד כל הנלוים אליהם ביד כל אחד מהם, אם להחזיק עצמו כבן נח או כישראל, אבל משעה שנתנה התורה כרת ה' אתם ברית בחורב (דברים ה ב), ובעל כרחם הם ישראל עד סוף כל הדורות, וזה ברור. והנה במסכת ב"ב (דף ט"ז ע"ב) אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, ועיין שם דקודם מעשה שדבר יעקב עמו שימכור לו הבכורה, לא עבר רק שתי עבירות, (ור"ל דהחמשה עבירות המנויים שם, היינו בא על נערה המאורסה, ונלמד מגזירה שוה מויבא עשו מן השדה (בראשית כה כט), וכתיב התם (דברים כב כז) כי בשדה מצאה. והרג את הנפש, כתיב הכא כי עיף אנכי, וכתיב התם (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי וגו'. וכפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי, וכתיב (שמות טו ב) זה אלי. וכפר בתחיית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות. ושאט את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה, עיין שם. והנה הג' עבירות האחרונים לא עבר רק בעת אשר דבר עמו יעקב, כמבואר ממשמעות הכתוב ולא קודם, ודו"ק). והנה זה דהרג את הנפש אינו מוסכם, לפי מה דקיימא לן (חגיגה י' ע"ב) דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, אבל הא דבא על נערה המאורסה, הוא גזירה שוה גמורה דברי תורה מדברי תורה, וגם מופנה לגזירה שוה, דבשלמא והוא עיף שייך לגופא דעובדא, דמאחר שהיה עיף ותאוה למאכל כדרך היגעים, אבל מה שנאמר מן השדה הוא ודאי מיותר, דמה לי שיגע מן השדה או ממלאכה אחרת, והיה ראוי לומר ויבא עשו והוא עיף, אלא ודאי אתי להורות על הגזירה שוה להודיע דבא על נערה המאורסה. אמנם יש להבין השייכות של העבירה מהנערה המאורסה עם מכירת הבכורה, דרמזה התורה דבר זה כאן. והנ"ל בזה, דהנה מכירת הבכורה אין לה מקום על פי דין תורה, דהוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך, וגם אם כבר ירש הרי קיימא לן (גיטין ס"ה ע"א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, והוא לא הוי רק בן י"ג כמבואר ברש"י (בראשית כה כז, ד"ה ויהי), רק דכל הדינים אלו אינם רק בישראל ולא בבן נח, דהא דבן נח נצטווה על הדינין (סנהדרין נ"ו ע"ב), אינו רק בדין נימוסיי באומד הדעת, ולא בדיני התורה דמשפטים בל ידעום (תהלים קמז כ), ובדידהו בכל ענינים הוי מכירה. והנה הקשו התוספת שם בב"ב (ט"ז ע"ב, ד"ה בא), ובסנהדרין (דף נ"ז, ע"ב, ד"ה לנערה) הא דאמרינן דבעולת בעל יש להם, נערה המאורסה אין להם. ותירצו דמכל מקום מכוער הדבר, כמו דחשב דשאט את הבכורה, עיין שם. והנה לפי זה קודם שבא על נערה המאורשה, היה מוחזק בישראל, אם כן אין מקום למכירת הבכורה. אבל מאחר דבא על נערה המאורסה, הרי החזיק עצמו לבן נח, ואם כן יכול למכור הבכורה. וזה מאמר יעקב מכרה כיום, ר"ל כהיום שכבר החזקת עצמך לבן נח, מכרה את בכורתך לי, ועשו הסכים לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ר"ל אם אחזיק עצמי לישראל אנכי הולך למות על ידי חטא נערה המאורסה, ובעל כרחך אחזיק עצמי לבן נח, אם כן אני יכול למכור הבכורה, ולמה זה לי בכורה כיון שאני יכול למכרה. והיינו הפסוק ויבז עשו את הבכורה, דאלו לפי הפשט אין כאן בזיון הבכורה, רק בזיון לנפשיה שהולך למות על הבכורה מחמת שסורו רע, וגם אם נפרש כפירוש הראב"ע, גם כן אין בזיון לבכורה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דביאור דבריו כיון שיכול למכרה, למה לו הרי כדי בזיון, ולכך שינה עליו הכתוב לכתוב עוד פעם ויבז עשו, אף שכבר נאמר דאמר למה זה לי בכורה, רק בכדי שלא נטעה לפרש כפשוטו ואין כאן בזיון לבכורה, לכך מפרש ויבז עשו כנ"ל, ר"ל דלבזיון הוי הכונה וכמו שפירשתי. לכך כיון ששמע יצחק שמכר עשו הבכורה, והבין שכבר החזיק עצמו לבן נח ויצא מתורת האבות וכבן נכר נתחשב, הסכים לברכתו של יעקב, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. (ו), או יאמר מכרה כיום וגו'. בהקדים לבאר מה דאיתא במדרש (ב"ר ס"ג י"ג) מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, (פירשו המפרשים דלא יתכן דבשביל ירושת פי שנים ימסור נפשו, שהרי ידע שעשו יטור לו שנאה ויבקש המיתו), משום דתנינן (זבחים קי"ב ע"ב) עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים, אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, לכך נתן נפשו על הבכורה, עד כאן. ותמהו למה הביא הסיפא משהוקם המשכן וכו'. ועוד קשה לי, היתר ואיסור הבמות מאי בעי הכא, ולא הוי צריך לאתויי רק עד שלא הוקם המשכן היה העבודה בבכורות. והנ"ל בזה על פי התוס' בסנהדרין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה שנאמר מעם מזבחי וכו', (ור"ל דבעי הגמרא להוכיח דרציחה תדחה את השבת מקל וחומר, מה עבודה שדוחה את השב רציחה דוחה אותה, שנאמר (שמות כא יד) מעם מזבחי תקחנו, שבת שנדחה מפני עבודה, אינו דין וכו'. והקשו בתוס' וז"ל: ואם תאמר דמה שרציחה דוחה את העבודה, לאו משום שרציחה דוחה עבודה, אלא משום דגברא לא חזי, וכדאמרינן (ברכות ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר (ישעיה א טו) ידכם דמים מלאו, וכל שכן עבודה. וי"ל דע"כ חזי דהא לא מיחל לעבודה, ונשיאת כפים חומרא בעלמא. ועוד י"ל דשאני נשיאת כפים, לפי שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סניגור, עיין שם). והנה התירוצים של התוס' תמוהין המה, דהתירוץ הראשון דנשיאת כפים חומרא בעלמא הוא, תמוה דהאיך שייך לומר על מה דכתיב בקרא מפורש דהוא חומרא בעלמא. ומה שתירצו דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידו, תמוה מאד דבעבודה צריך גם כן לעבוד בידו. והנה נ"ל דבאמת מסתבר כמו שסברו התוספת לומר דגברא לא חזי, דהא אפילו לנשיאת כפים פסול וכל שכן לעבודה, רק משום דגילה התורה דגגו של מזבח קולט כשהעבודה בידו דוקא, שמע מינה דאינה מחוללת, דאי מחוללת לא מקרי עבודה בידו. ונראה דהיינו טעמא דחזי לעבודה, דהיא הנותנת כיון דיש בה כדי להגין עליו, מה שאין כן נשיאת כפים, והבן כי סברא נכונה היא. ועיין בשו"ת מקום שמואל שאלה ק', וברמב"ם פ"ה מהלכות רוצח הלכה י"ב וי"ג ובמשנה למלך שם, ובמרכבת המשנה שם, דמבואר שם דבעל זית רענן הוכיח מן הש"ס דגגו קולט אף למזיד כשהעבודה בידו, דהא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, דרשינן מקרא דוכי יזיד, עיין שם. והנה עיין ברש"י מסכת מכות (דף י"ב ע"א) ד"ה הכי גרסינן, דמבואר שם בדעת רש"י דמעם מזבחי לא ממעט רק של במה, אבל מזבח של משכן בכלל מזבח בית עולמים הוא, דמדלא גרס רש"י גבעון, שמע מינה דדעת רש"י דאף של גבעון דהוי רק במה גדולה במות ציבור, וכל הבמות מותרות אז כדאיתא בזבחים (דף קי"ב ע"ב), אף על פי כן מקרי מזבחי המיוחד לי, כיון דהוא במת ציבור, על אחת כמה וכמה מזבח של משכן דאז הבמות אסורות, והוא ברור בס"ד, ועיין ברש"י בעין יעקב שם דו"ק ותשכח כדברי. ולפי זה בבמה דלא מגין, הוי גברא דלא חזי דכל שכן הוא מנשיאת כפים, דהא הטעם דאינו מחלל עבודה במשכן ומקדש, הוא כמ"ש דהיא הנותנת כיון דעבודה זו חשובה ומגינה עליו, הוי אז כלא עשה העבירה, מה שאין כן במקום שאין מגין, וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש משום דתנינן עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות והעבודה בבכורות, משהוקם המשכן הבמות אסורות והעבודה בכהנים, לכך אמר רשע זה יהיה עומד ומשמש, הלא ממה נפשך יחלל עבודה, דהא הרג הנפש באותו יום כדאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ז ע"ב), וכן איתא במדרש (ב"ר ס"ג י"ב), ואם כן ממה נפשך דאם יוקם המשכן בימיו, דאז הבמות אסורות והורג נפש לא מיחל עבודה, הרי עבודה בכהנים ולא בבכורים, ואם לא יוקם המשכן והעבודה בבכורות, הרי העבודה בבמות ולא מגין על הורג נפש, וממילא דמיחל עבודה, לכך נתן נפשו על הבכורה, והבן. ולכך אמר מכרה כיום, ר"ל כהיום שהרגת את הנפש, וכהיום שאין משכן רק במה, אם כן אתה מיחל עבודה, אם כן מכרה את בכורתך לי. וכששמע עשו שאין מגין עליו דלכך עבודתו מחוללת כמ"ש, דמתחילה היה סבור דאם ירצו להמיתו בדין יוכל להציל עצמו בעבודתו, ולכך לא היה מוכר בכורתו, אבל עכשיו ששמע שאין מגין, אמר הנה אנכי הולך למות אף אם אעבוד, אם כן למה זה לי בכורה כיון שאין תועלת לו להצלה, ועבודתו של מקום היה נקלה בעיניו, רק שבקש הצלת עצמו. והיינו דאמר ויבז עשו את הבכורה, ופירש רש"י (ד"ה ויבז) העיד הכתוב על רשעתו שבזה עבודתו של מקום כנ"ל, דהיינו שהכתוב העיד דהכונה שלו היה כמו שכתבנו, והבן. עוד ביאור על המדרש הנ"ל מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, תמן תנינן עד שלא הוקם המשכן וכו', שתמהו למה מייתי הך משהוקם המשכן. והנ"ל בזה דאם רשע זה יקריב שתוי' יין או פרוע ראש, מה לו לזה וכי ערב הוא בעדו. רק סבור היה כיון שבענין זה יש בידו למעט על ידי קניית הבכורה ממנו, מחויב למנוע, דהוי כיש בידו למחות ולא מיחה (שבת נ"ד ע"ב), וענין יש בידו למחות ולא מיחה, נלמד מפסול הבכורים מחמת חטא הידוע, אף שישראל לא חטאו רק הערב רב, ואלו שחטאו נפלו, רק מפני שלא מיחו (עיין ע"ז ד' ע"א), ושבט לוי לבדם לא היה כח בידם למחות, אבל כל ישראל אם היו רוצים למחות היו יכולים, ולכך נפסלו. והשתא אתי שפיר דמייתי הרישא להורות דהעבודה בבכורים קודם שהוקם המשכן, ומייתי הסיפא משהוקם המשכן וכו', דמזה מוכח גודל החטא של זה מי שיש בידו למחות אף בלא ערבות, דהרי לא קבלו ישראל בערבות עד שעברו את הירדן כדאיתא בסנהדרין (מ"ג ע"ב). לכך אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב כמו שמבואר מרישא, לפיכך נתן נפשו וכו' כדאיתא בסיפא, והבן.

[כו]. הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּהַלְעָטָה, דְּהַיְנוּ בִּמְהִירוּת כְּדֶרֶךְ גַּרְגְּרָן, כִּי זֶה הוּא בְּחִינַת הַלְעִיטֵנִי נָא וְכוּ' (בְּרֵאשִׁית כה). רַק לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לֶאֱכֹל בִּמְתִינוּת, בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִין בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ כְּשֶׁיּוֹשֵׁב אָדָם חָשׁוּב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן, כָּךְ יֹאכַל תָּמִיד אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ. עַיֵּן לְעֵיל אוֹת ג' (צ"ל א'). אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָזֶה: (חיי מוהר"ן סי' תקט"ו)