Chasidut על בראשית 3:18

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (באבות דר' נתן פ"א ובתנא דבי אלהו פל"א שם איתא לשון זה): בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָאָדָם הָרִאשׁוֹן: וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, נִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו. אָמַר: אֲנִי וַחֲמוֹר נֹאכַל בְּאֵבוּס אֶחָד. נִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו, זֶה בְּחִינַת חֳלִי הַקַּדַּחַת, שֶׁבָּא עַל־יְדֵי אֲכִילַת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, עַל־יְדֵי מַאֲכַל בְּהֵמָה כַּנַּ"ל.

עתה ילחכו הקהל את כל כו' כלחוך השור את ירק השדה (במדבר בכ, ד). יש להבין למה זה המשיל לשור שאוכל ירק השדה. והנראה לבאר, ומקודם נבאר הפסוק (דברים יא, א) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כי השם יתברך ברוך הוא קלל את האדם הראשון ואכלת את עשב השדה (בראשית ג, יח) כי כל מה שהאדם אוכל יש בו מצות, דהיינו תבואה יש בו עשיות אדם לחרוש ולקצור ויש בהם מצות בשעת חרישה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כב, י) וכן בזריעה יש מצוה לא תזרע כלאים (שם כב, ט) ונמצא על ידי המצות מעלה הניצוץ אשר במאכל ההוא וכן בכל מאכלים יש בהם מצות, אבל בעשב השדה אינו נזרע על ידי האדם ואין בהם עשיות המצות ואיך יוכל להעלות אותן באכילתו אותן. וזהו שקלל השם יתברך אדם הראשון שיאכל מאכל שאין בה שום מצוה מאדם שיוכל האדם על ידי זה להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל. וזהו הרמז ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כי כשהבהמה אוכלת העשב והאדם האוכל בהמה ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר נמצא על ידי זה גם העשב יש לה עלייה, כי הבהמה האוכלת עשב והאדם האוכל בהמה במצות מעלה העשב גם כן. והנה האר"י ז"ל כתב כנגד ארבע יסודות דומם צומח חי מדבר נגד זה הוא ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה נמצא נגד חי הוא בריאה. והנה נפש הבעל תשובה, דהיינו הגרים להם יותר בנקל להעלות הניצוץ ממי שהוא צדיק מנעוריו. והנה זה הרשע בלק היה לו פחד מישראל מחמת שישראל בהליכתם העלו נצוצות וזה הרשע היה שונא מאד להקדושה. וזהו הרמז ויקוצו מפני בני ישראל, שזה קץ בעיני אותו הרשע להיות ישראל.וזהו הרמז ויגר מואב מפני העם מאד, כי כל מקום שכתוב העם הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל. וזהו כי רב הוא, היינו הגרים שלא יעלו אותם כנ"ל, כי הם מסוגלים יותר להעלות הניצוץ. וזהו הרמז כלחוך השור את ירק השדה, כי הכלל נפש הגרים עלייתם עד עולם הבריאה וכן הוא בארבע יסודות שהצומח יש לו עלייה לחי הוא נגד עולם הבריאה. וזהו כלחוך השור כו', הרמז עליית עולם הבריאה:

וידבר וכו' לך ר"ד (שמות לב ז). במדרש רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) לך ר"ד מגדולתך. יש לפרש דבריהם ברמז, כי הנה ב' אותיות ר"ד בתורה הם גדולים מאותיות רבתים, היינו הר' בפסוק (שמות לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, והד' דאחד (דברים ו ד). להורות שלא יטעו בני אדם בין אח"ד לאח"ר, כי לפעמים ידמה להאדם שעושה מצוה להש"י והוא עובד עבודה זרה, דהיינו בעשותו לשם איזה פניה וכיוצא, ולפעמים הוא בהיפוך דגדולה עבירה לשמה (נזיר כ"ג ע"ב), והבן. וצריך לשקול מאוד ענייניו במאזני צדק שלא יטעה, על כן נכתב בתורה ב' אותיות הללו רברבין, שלא יטעה האדם דבקל יכול לטעות, וזה נמשך מחטא אדם הראשון שעל ידי כך נפל לעץ הדעת טוב ורע, שמעורב בדעתו טוב ורע ויכול לטעות, כי לולא ההתערבות, היה דעתו דעת קדושים בלי נטות ימין ושמאל. וז"ש הש"י לאדם וקו"ץ ודרד"ר תצמיח לך (בראשית ג יח), שעל ידי שנמשכת אחר דעת טוב ורע, בקל תוכל לבוא לידי טעות לעשות מד' ר' ומר' לד', שהחילוק שביניהם הוא קו"ץ (עיין באריכות בפרשת בראשית). והנה זה ידוע דמשה הוא סוד הדעת בקודש, ובבחינתו כתב הב' אתוון הללו רברבין וגדולים, כי על ידי הדעת דקדושה בל יטעו עוד הטעות הנ"ל. והנה זה ודאי לא נעלם מכל משכיל שחטא עגל לא היה דמיון טפשות, לעשות עגל להשתחוות כאשר יעשו הפתאים. אבל היה הענין טעות באיזה מושכל, וכבר דיברו בזה המשכילים, וזה היה ממש חטא אדם הראשון טעות בעץ הדעת טוב ורע, שחשבו שזה יהיה איזה עבודה מוכשרת וזה היה עבודה זרה, ואם כן זה מיקרי טעות בין ר' לד' בין אח"ד לאח"ר. וז"ש הש"י למשה לך ר"ד, ורמזו רז"ל ר"ד מגדולת"ך, מאותן הב' אתוון ר"ד שכתבת גדולים מבחינתך שאתה בסוד הדעת הקדוש, כי שחת עמך ולא הועיל להם גדלות האותיות, והבן: