ליקוטי מוהר"ן
וְזֶה בְּחִינַת קְטֹרֶת, שֶׁמְּקַשֵּׁר חִמּוּם הַלֵּב עִם הָרוּחַ, וְזֶה (משלי כ״ז:ט׳): קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב; וְזֶה בְּחִינַת (דברים ל״ג:י׳): יָשִׂימוּ קְטֹרָה בְּאַפֶּךָ – שֶׁעַל־יְדֵי בְּחִינַת קְטֹרֶת הַנַּ"ל נִתְבַּטֵּל בְּחִינַת (בראשית ג׳:י״ט): "בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל".
ליקוטי מוהר"ן
אַךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים, אֲזַי נַעֲשֶׂה הֶפֶךְ מִזֶּה, שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶצְלוֹ מֵאֵלּוּ הַתּוֹרוֹת ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ אַדְּרַבָּא חֵשֶׁק נִמְרָץ וְהִתְעוֹרְרוּת חָדָשׁ לִיגִיעוֹת וּטְרָחוֹת וַעֲבוֹדַת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא הַהֶפֶךְ מַמָּשׁ מִטַּ"ל תּוֹרָה, הַיְנוּ ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת (בראשית ג׳:י״ט): בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם.
תפארת יוסף
וידבר ד' אל משה לאמר וגו' זאת<<qf תורת="" העלה="" וגו'="" והרים="" את="" הדשן="" וגו'.<="" b="">
כתיב (תהילים קכ״א:א׳-ב׳) אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ. מבואר במדרש (רבה ויצא סח) אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני וכו' חזר ואמר מה אני מוביד סברי מן בריי חס ושלום לית אני מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מצד השי"ת אין באמת שום הפסק מאורו ית' אף להלבוש הקטן ביותר, כי רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם, נראה לו אשר בהתרחקות הלבוש, אי אפשר שישכון שם מאורו ית', ומפאת זאת נדמה לו בתפיסתו שיש הפסק. אבל מצד השי"ת אין באמת שום הפסק, ואין שום מקום שלא ישכון שם אורו ית'. וזהו מאמרם ז"ל אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני וכו' (עיין היטב במדרש שם), היינו כי אחר שמסלק אדם ממנו כל הנגיעות מצידו, אז מכיר שפיר שאין שום דבר משולל ח"ו מאורו ית'. וזאת מראה לנו השי"ת בזאת הפרשה של תרומת הדשן. כי אחר שעובד אדם ומקריב מהונו להשי"ת, עד שמנהיר לו השי"ת שנכלל קרבנו באש של מעלה. ובכל זאת נשאר מזה הקרבן דשן שלא היה יכול לכלול באש של מעלה. ומזה נופל מאד דעת האדם ויש לו צעקה בלב, כי נדמה לו שאין לו עוד בזה שום תיקון, כי מה שכבר נתקן זאת נכלל באש של מעלה, אבל מה שלא היה יכול להכלל באש של מעלה, משמע שלא יועיל עוד בזה שום תיקון. ומסיבת זה נתגדל מאד הצעקה גבי האדם, מדוע נמצא אצלו הסתרה כזו שלא יוכל לתקן. אמנם מחמת גודל הצעקה שנתעורר גבי האדם, מנהיר לו השי"ת במצות תרומת הדשן שנעשה מזה גופו של מזבח, להורות שאין שום מקום שיהיה נפסק משם ח"ו אורו ית', כי רק מצד תפיסת האדם נדמה שיש חלוקים. וכמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. ועל הגוף נאמר (בראשית ג׳:י״ט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ונדמה לאדם שיש בגוף ח"ו הפסק מאורו ית'. ומזה נתעורר גודל צעקה גבי אדם, ומסיבת זאת הצעקה נתעורר באמת כל התחיה. וכמו שאיתא בזוה"ק (שלח קסט.) וכמו שהוא באמת מצידו ית' שאין שום הפסק כלל. וע"ד שמצינו בש"ס (חגיגה ט"ו.) גבי בן זומא שאמר צופה הייתי בין מים העליונים ובין מים התחתונים ואין בין זה לזה אלא כשלש אצבעות, אמר להו רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ. כי מצד השי"ת אין באמת שום הפסק וחילוק כלל, והכל נקרא מים העליונים, וכענין דאיתא במדרש (רבה בראשית ב) על הפסוק והארץ היתה תהו ובהו, משל לשני שפחות שקנה שניהם באוני אחת ובטומי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין של מלך ועל אחת גזר טרודין וכו' ומזאת הצעקה שנתעוררה אצל הארץ, כי מאחר ששניהם קנה באוני אחת ובטומי אחת מדוע אני נזונית טרודין. מזה נתעורר שאין באמת שום חילוק כלל, וכל החילוק הוא מצד התפיסה הנמוכה של אדם, אבל כשמסלק כל נגיעותיו ועובד את השי"ת, אז מכיר ע"י צעקתו שפיר שאין שום לבוש רחוק כלל שלא ישכון בו אורו ית', ומכיר, עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ:
כתיב (תהילים קכ״א:א׳-ב׳) אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ. מבואר במדרש (רבה ויצא סח) אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני וכו' חזר ואמר מה אני מוביד סברי מן בריי חס ושלום לית אני מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ד'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מצד השי"ת אין באמת שום הפסק מאורו ית' אף להלבוש הקטן ביותר, כי רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם, נראה לו אשר בהתרחקות הלבוש, אי אפשר שישכון שם מאורו ית', ומפאת זאת נדמה לו בתפיסתו שיש הפסק. אבל מצד השי"ת אין באמת שום הפסק, ואין שום מקום שלא ישכון שם אורו ית'. וזהו מאמרם ז"ל אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני וכו' (עיין היטב במדרש שם), היינו כי אחר שמסלק אדם ממנו כל הנגיעות מצידו, אז מכיר שפיר שאין שום דבר משולל ח"ו מאורו ית'. וזאת מראה לנו השי"ת בזאת הפרשה של תרומת הדשן. כי אחר שעובד אדם ומקריב מהונו להשי"ת, עד שמנהיר לו השי"ת שנכלל קרבנו באש של מעלה. ובכל זאת נשאר מזה הקרבן דשן שלא היה יכול לכלול באש של מעלה. ומזה נופל מאד דעת האדם ויש לו צעקה בלב, כי נדמה לו שאין לו עוד בזה שום תיקון, כי מה שכבר נתקן זאת נכלל באש של מעלה, אבל מה שלא היה יכול להכלל באש של מעלה, משמע שלא יועיל עוד בזה שום תיקון. ומסיבת זה נתגדל מאד הצעקה גבי האדם, מדוע נמצא אצלו הסתרה כזו שלא יוכל לתקן. אמנם מחמת גודל הצעקה שנתעורר גבי האדם, מנהיר לו השי"ת במצות תרומת הדשן שנעשה מזה גופו של מזבח, להורות שאין שום מקום שיהיה נפסק משם ח"ו אורו ית', כי רק מצד תפיסת האדם נדמה שיש חלוקים. וכמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. ועל הגוף נאמר (בראשית ג׳:י״ט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ונדמה לאדם שיש בגוף ח"ו הפסק מאורו ית'. ומזה נתעורר גודל צעקה גבי אדם, ומסיבת זאת הצעקה נתעורר באמת כל התחיה. וכמו שאיתא בזוה"ק (שלח קסט.) וכמו שהוא באמת מצידו ית' שאין שום הפסק כלל. וע"ד שמצינו בש"ס (חגיגה ט"ו.) גבי בן זומא שאמר צופה הייתי בין מים העליונים ובין מים התחתונים ואין בין זה לזה אלא כשלש אצבעות, אמר להו רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ. כי מצד השי"ת אין באמת שום הפסק וחילוק כלל, והכל נקרא מים העליונים, וכענין דאיתא במדרש (רבה בראשית ב) על הפסוק והארץ היתה תהו ובהו, משל לשני שפחות שקנה שניהם באוני אחת ובטומי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין של מלך ועל אחת גזר טרודין וכו' ומזאת הצעקה שנתעוררה אצל הארץ, כי מאחר ששניהם קנה באוני אחת ובטומי אחת מדוע אני נזונית טרודין. מזה נתעורר שאין באמת שום חילוק כלל, וכל החילוק הוא מצד התפיסה הנמוכה של אדם, אבל כשמסלק כל נגיעותיו ועובד את השי"ת, אז מכיר ע"י צעקתו שפיר שאין שום לבוש רחוק כלל שלא ישכון בו אורו ית', ומכיר, עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ: