ליקוטי מוהר"ן
וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָּחוּ – זֶה מוֹרֶה עַל גַּדְלוּת, כִּי פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: בִּנְיָמִין – עַל שֵׁם אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בֶּן יָמִין, וְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוּא גָּבוֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת (זבחים נד:),
מאור עינים
ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי גו׳ איתא בש״ס שמא גרים והיינו ראובן ראו מה בין בני לבן חמי כו׳ וכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וזאת גרמה לו שמו כי במה שאמרה מה בין בני כו׳ הבדילה ופרשה אותו ממעשה עשו כי השם שקוראים את האדם האותיות הם חיותו וכך קוראים אותו בשמים ועם חיות וקדושות האותיות שבשמו הוא יכול לעבוד את השם כל ימיו אחר שיבחר בטוב כי הבחירה חפשית ולכן הרשעים אינם יודעים לאחר מיתה את שמם היינו כי לא עבדו את השם עם האותיות הקדושות שבשמים ושואלין אותם מה עשית עם האותיות הקדושות שבשמך. ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים מ״ו, ט׳) לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שמות בארץ אל תיקרי שמות אלא שמות וקשה הלא כתיב שמות ומהו אל תיקרי כו׳ וי״ל כי הצדיקים עובדים את השם על ידי אותיות הקדושות שבשמים אבל הרשעים שאינם עובדים את השם ונעשים האותיות שבשמים שממות כי לא החיו את האותיות על ידי איזה מעשה טוב וזהו אשר שם שמות בארץ היינו שמות קדושים וזהו שמוכיח את העולם אל תיקרי שמות לשון שממה ח״ו היינו הרשעים שמשממין כביכול את האותיות שבשמם אלא שמות שהצדיקים עובדים את השם על ידי האותיות שבשמם וזהו שמות כי הם שמות הקדושים. וזהו שאמר משה רבינו ע״ה ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וגו׳ כי משה אמר לעשות כלים ואחר כך משכן ובצלאל אמר הכלים שאעשה להיכן אכניסם ואמר לו בצל אל היית וזה גרמה לו שמו וזהו ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בצל אל היית. ורבי מאיר הוה דייק בשמא כאשר בא אל אחד ששמו כי דור אמר כי דור התפוכות המה וכן היה כי הבחירה חפשית ואילו היה רוצה היה עובד את השם עם האותיות שבשמו. ורחל מפני שראתה שני בתי מקדשים שיחרבו בחלקו של בנימין לכן קראה אותו בן אוני (בראשית ל״ה, י״ח) ואביו קרא אותו בנימין בן ימין שהקשיר אותו לימין ה׳ כביכול ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב (שמות ט״ו, ו׳) הוא חסר אל כי גדול יהיה כבוד הבית האחרון גו׳:
ישמח משה
נחזור לענינינו דהמתנהג על פי התורה אינו צריך לפעולה גשמית, והנה מי שאינו בעל תורה יזהר לכבד לומדי תורה בכל כחו, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), והיינו כיון שעושה כל יכלתו לכבד לומדי תורה, אין צריך להשתדל כל כך ויצליח. והיינו (דברים לג יח) שמח זבולין בצאתך אף שעדיין לא השתדל, כי ויששכר באהלך. והנה העוסקים בתורה הם בימינו ית"ש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת וגו', והתורה נקראת ימין, כי הרוצה שיחכים וכו' ומנורה בדרום (ב"ב כ"ה ע"ב), ונמצא הוא כלו בן ימין, מה שאין כן העושר היא בשמאל, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ושלחן בצפון. אבל אם נותן צדקה ללומדי תורה ומחזיקם עם היד שלו שהיא עיקר בזה, כענין שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך ולא תקפוץ את ידך. ועל פי זה יתבאר כי אמר עזרי וגו' כמ"ש כי (תהלים קכא ג) אל יתן למוט וגו', (תהלים קכא ד) הנה לא ינום, ושמא תאמר מי שאינו בעל תורה מה יעשה, לזה אמר (תהלים קכא ה) ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך דייקא, (כלומר על ידי שאתה מחזיק לומדי תורה) כנ"ל וגו', (תהלים קכא ח) ה' ישמור צאתך וגו', כענין שנאמר שמח זבולון בצאתך וגו'. ועל פי זה נ"ל לפרש בדרך רמז (פרשת וזאת הברכה, דברים לג יב) לבנימין, דהיינו לבן ימין כידוע שמשום זה קרא לו בנימין כמו שפירש רש"י (בראשית לה יח, ד"ה בנימין), אמר ידיד ה' וגו', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א), ישכון לבטח ואין צריך לעשות שום השתדלות, עליו חופף, ר"ל הנדבק בו גם כן חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של התלמיד חכם שכן, כי התלמיד חכם מגין עליו, והבן. והנה יש להבין אמרם ז"ל (שבת כ"א ע"ב) קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, מה הלשון וקבעום. והנ"ל בהקדים לבאר (בבראשית רבה פרשה מ"ח סי' י') (ב"ר מ"ח י') יקח נא מעט מים (בראשית יח ד), ר' אליעזר בשם ר' סימא אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך, הדה"ד (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלו באר ענו לה. והקשה היפה תואר אמאי לא נקט הפסוק (שמות יז ו) והכיתם בצור דכתיב מקמיה, ונדחק לישב. ואני מוסיף עוד בהקושיא דהא שם הוא הנס, וכאן מדבר רק מהשירה. ועוד קשה לי דאם אינו רוצה רק להביא ראיה שהעלה להם באר, הוה ליה למימר שנאמר, ולשון הדא הוא דכתיב, משמע שמיישב על ידי זה איזה קושיא בפסוק הנ"ל כנודע מדרך המדרש. והנ"ל בזה, דיש להבין דלמה בשירת הים נאמר (שמות טו א) ישיר משה ובני ישראל, וכאן ישיר ישראל ולא נאמר משה ולא בני. וגם שר היה לו לומר ומה לשון ישיר, והדרשה תדרוש. והפשוט כמ"ש רש"י בשירת הים (ד"ה אז) עלה בדעתו שישיר, דכל סוף מעשה במחשבה תחלה, ומה אשמועינן בזה. וגם נפרש הפסוק (תהלים קמט א) שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והכל יתבאר על פי הקדמה אחת והוא, דהנה איתא בירושלמי דמסכת פסחים (ירושלמי פסחים פ"י ה"ו), וז"ל: כתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה' התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים, תהי אמרין שירה. ופירש בספר כבוד חכמים כי ראשי עם היינו הצדיקים שהנס נעשה להם בדין, אינם מחויבין לומר שירה, רק שאומרים דרך נדבה, אבל שאר ישראל שעושה להם בחסדו, מחויבין לומר שירה. והיינו בפרוע פרעות בישראל שהם הצדיקים ראשי עם בהתנדב, אבל עם שהם הפחותים ברכו את ה' דהיינו בציוי, עד כאן דבריו. ובפרוע פרעות, הוא התגלות הנס כמו שהוא לפי פשוטו, ולי נראה להוסיף נופך בפרוע פרעות בישראל, דבישראל הוי רק פרעון על פירות מעשיהם, לכך השירה רק בהתנדב, והבן. ויתכן על פי זה הכפל בפרוע פרעות, דהכי פירושו בפרוע, ר"ל כשנתגלה איזה נס וישועה, הוא רק פרעות בישראל לשון פרעון, לכך בהתנדב כמ"ש. וכתב עוד בספר הנ"ל דלכך נקראו ישראל שיר אל, שאומרים שיר אל שלא בחיוב, וכתב שנ"ל כן על פי הזוהר (תיקו"ז הקדמה ג' ע"א), עד כאן דבריו. ולכאורה תמוה דאדרבה אם היה מחויב להם השירה, היה הרמז יותר טוב. אבל נ"ל דאל הוא חסד, שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו' שיר חסד, דחסד הוא מהם לפנים משורת הדין שאומרים שירה, וגם אל הוא לשון כח כמו אילי הארץ (מלכים ב' כד טו), דשיר זה על מה שנעשה בכח מעשיהם, ולכך הוא חסד מהם כנ"ל, ולכך מחלק בשירת הים ישיר משה ובני ישראל, כי משה היה כדאי להינצל בדין וישראל ניצולים רק בחסדו, דמדת הדין צווח מה נשתנו כנודע (ילקו"ש רמז רל"ד). והיינו אז ישיר משה, דהיינו עלה בדעתו שישיר, דהיינו מדעת עצמו אבל לא מחויב בדבר, ובני ישראל את השירה הזאת לה', בני ישראל דייקא שלא היו בגדר ישראל לענין זה שהשיר הוא רק בנדבה וחסד מאתם, רק בני ישראל המה והשירה בחיוב, והיינו השירה הזאת לה', כדאמרינן בר"ה (דף ו' ע"א) לה' (דברים כג כד), אלו חטאות ואשמות, פירש רש"י (ד"ה לה') דבר שבחובה, ור"ל לה' משמע שמחויב לה', וכל זה בשירת הים. אבל שם בהבאר דהיה מגיע להם פרעון מאברהם, וכולן שלא בחיוב שרו, אינו מחלק משה מישראל, וגם קרו להו ישראל, ועל כן כתיב אז ישיר ישראל, דהיינו עלה בדעתן שישירו ולא בחיוב. וכן הוא הפירוש שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים, כי שירה הוא על התחדשות נס בחיוב, אבל תהילה היא סיפור סתם שבחו של מקום אף בלי חיוב, והיינו שירו לה' שיר חדש, כי לכלל ישראל הוא מצוה שירו לה' שיר חדש, ר"ל כשיתחדש איזה דבר מחויבים אתם לשיר, אבל תהילתו רק בקהל חסידים, שהם אינם מחויבים והוי אצלם רק תהילה, והבן. ועל פי זה יתבאר המדש בטוב טעם ודעת, חייך שאני פורע לבניך הדה"ד אז ישיר ישראל וגו', ר"ל דמשום הכי כתיב בשירת הבאר ישראל, ולא נזכר משה לבד וישראל לבד רק כללם יחד, וכתיב ישיר ולא שר, אבל מקרא דוהכית בצור אין ראיה כלל לזה כנ"ל. והנה בשאר ניסים אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין על ידי צעקה להש"י ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו (עיין ביצה פרק ב' ט"ו ע"ב), אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תר"ע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי השי"ת ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמינו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א' דלכך אמרינן (יומא כ"ט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה, עיין שם. ולי נראה להוסיף נופך, על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש זצוק"ל לפרש הגמרא (סנהדרין ק"ג ע"א) חתר תחירה מתחת כסא כבודו, כי זה נגד כבודו לקבל בתשובה, ועם כל זה מקבל בתשובה, עד כאן והבן. והנה בכל סליחת עון שהוא על ידי תשובה אף שהוא נגד כבודו, ניתן לכתוב דקב"ה מחל ליקריה כדי להורות תשובה, אבל זה שנעשה בלא תשובה לא ניתן לכתוב, ואם כן הוא כלו בחסד, לכך נקבע בהלל ובהודאה דייקא, ר"ל בחיוב ולא באכילה ושתיה. ומזה יוצא מוסר גדול מאד להמאבדים זמן קדוש הזה בשחוק וקלות ראש במיני משחקים, ושותים במזרקי יין זוללי בשר, ונעורים כל הלילה וכמעט אינם מתפללים, אוי להם ולנשמתם ולא דברה התורה במתים, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם אמן.