Chasidut על בראשית 37:3

עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה וכו' (ב"ר פ"ד ג'). על דרך שפירש בעל עקדה שער שלשים, כי האדם אינו אלא גר בעולם הזה כנודע, והוא בקש לישב בבחינת תושב, לכך קפץ עליו וכו', עיין שם. ואני הוספתי נופך על פי הגמרא ב"ב (דף ח' ע"א) שם אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא, הא ליתובי מתא וכו', עיין שם. נמצא שג' מינים הם, אורח נטה ללון, ואורח שנקרא יושב, ותושב גמור שנקרא מאנשי העיר. והנה הדמיון בזה מי שאין נהנה כלל מעולם הזה כרבינו הקדוש (כתובות ק"ד ע"א), הוא כאורח נטה ללון. ומי שנהנה קצת אבל עיקר דירתו למעלה, הוא נקרא יושב. ומי שעושה לעולם הזה עיקר, הוי מאנשי הארץ כאלו יש לו אחיזה. והנה יעקב הצדיק התחיל לקבל קצת תענוג כיון שנפטר מלבן ומעשו, ובניו הצדיקים כשתילי זתים סביב לשלחנו, ולגודל מעלת קדושת צדקתו, היה זה כמעט לפגם, ואף שהיה ארץ כנען ארץ הקודש. ועל פי זה יתבאר דכתיב לעיל (בראשית לו ח) וישב עשו בהר שעיר, שבהר שעיר ארץ טמאה היה לו ישיבה ולא גירות, עשו הוא אדום, המורה על תוקף אחוזתו במקור הטומאה במאדים וראוי לכך, וכן סוף הפרשה (בראשית לו מג) מסיים למושבותם בארץ אחוזתם דייקא הוא עשו וגו' כנ"ל, אבל (בראשית לז א) וישב יעקב, לא בקש רק ישיבה בעלמא ולא אחיזה, וגם בארץ כנען, מכל מקום (בראשית לז ב) אלה תולדות וגו', שקפץ עליו רוגזו של יוסף, והבן. עוד יתבאר בקש יעקב וגו', אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה וכו'. נ"ל כי מחשבות יצחק בברכות ידוע שיטול יעקב רק עולם הבא, והנה אם המעשה עיקר, אם כן יש לו גם בעולם הזה דהא נתברך. והנה יעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אף דאיכא לאו דלא יוכל לבכר (דברים כא טז), היינו משום דאזיל בתר המחשבה, ויוסף בכור למחשבה כידוע. ועל פי זה יבואר לא דיין וכו' אלא שמבקשין גם עולם הזה, ואם כן סובר המעשה עיקר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף על שלקח הבכורה מראובן ומסרה ליוסף. ודבר זה יומתק מאד על פי מ"ש בנחלת יעקב פרשה זו, כי אמרו רז"ל כתונת פסים (בראשית לז ג), זה בגדי כהונה, והבן. ועל פי זה יומתק אמרם ז"ל בברכות (דף ז' ע"ב) שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו', ואפילו הכי לא אקני ביה, דכתיב (בראשית לז כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם. דקשה הא נתינת הבכורה ליוסף היה קודם מותו. והשתא אתי שפיר דמה דכתיב (בראשית לז יא) ויקנאו בו אחיו, היה על הכתונת פסים, ועיקר הקנאה הנ"ל היה שייך לראובן ואפילו הכי לא אקני. ועל פי הקדמה זו יש לחבר המימרות במסכת שבת (דף יו"ד (שבת י') ע"ב) אמר רבא בר מחסיא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ופריך איני וכו', ומשני לא קשיא הא במילתא דעבידא לגלוי, והא דלא עבידי לגלוי, ואמר רבא בר מחסיא וכו' לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל מלת משקל ב' סלעים שנתן יעקב ליוסף, נתקנאו בו אחיו וכו', עיין שם. דנ"ל דמביא ראיה על מה דמסיק הש"ס בענין מימרא דרב, דהיכא דעבידא לגלוי לא צריך להודיע, דהא קשה מנא ליה לרב דאקני ביה אחיו בשביל דבר מועט משקל שני סלעים מלת, דילמא אקני ביה על הכהונה שהיא הבכורה שנתן לו בזה, והבן. וצריך לומר דאף שאנן מפרשינן כך כונת יעקב, דהוכיח סופו על תחילתו שנתן לו הבכורה לבסוף, וגם לולי זה שבודאי לא היה עובר אמרם לא ישנה אדם בנו כי השיג הכל והבן, אבל מכל מקום לא גילה זאת, ולא ידעו אז אחיו בדבר ההיא שהוא בגדי כהונה, ואם כן לא אקני ביה רק על גוף המילת, כך צריך לומר בדעת רב. ועל זה קשה דאיך אפשר לומר דרב סובר שלא הודיעו זה שבזה מינהו לכהן, הא רב איהו דסובר הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ועל כרחך צריך לומר דיש חילוק בין מילתא דעבידא לגלוי, והאי מילתא דעבידי לגלוי בעת נתינת הבכורה. ואם כן לפי זה כך הוא ההמשך, דהש"ס מסיק לעיל במילתא דרב לחלק בכך, על זה מייתי ראיה דרבא בר מחסיא גופיה אמר משמיה דרב לעולם אל ישנה, ואם כן סותרין, וליכא למימר אמוראי נינהו אליבא דרב כמו שתירץ הש"ס בכמה מקומות, דהא תרווייהו רבא בר מחסיא אמר להם, ועל כרחך החילוק הנ"ל מוכרח כנ"ל. עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וכבר דקדקנו בו למעלה מה זה דאמר רוגזו של יוסף, צערו של יוסף היה לומר, דאיזה רוגז היה ליעקב, הלא רק צער היה לו. ועל כרחך צריך לומר דהפירוש הוא רוגז ומדת הדין של המקום ב"ה הנמתח ביעקב על ידי המעשה דיוסף, ועל זה קשה אכתי למה נקט האי לישנא דוקא, ולא כפשוטו צערו של יוסף והלא דבר הוא. בהקדים הא דאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות י' ע"ב) הרוצה להנות יהנה כאלישע, שלא להנות אל יהנה כשמואל, שנאמר (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבי יוחנן כל מקום שהלך ביתו עמו, ופירש רש"י (ד"ה כי) לעיל מניה כתיב (שמואל א' ז טז) והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו' כי שם ביתו, אכלהו מקומות קאי, עיין שם. ויש לדקדק דלפי זה אינו מדוקדק כי שם ביתו, דמה נתינת טעם הוא זה, וכבר כתבנו בזה לעיל בפרשת ויצא בפסוק (בראשית ל ל) ויברך ה' אותך לרגלי, עיין שם. ובסגנון הנאמר שם יש לפרש גם כן על פי דברי הבית שמואל אחרון פרשה זו, אהא דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין (ברכות י"ז ע"ב), על פי מה דאיתא בש"ס (ב"מ פ"ה ע"א) כל שני יסורי דרבי [אלעזר] לא שכיב אינש בלא זמניה, ולא היה צריך עלמא למטרא, דיסורים הגינו לכל הדור. וידוע כי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא (פאה פ"א מ"א), אך הצדיק צריך להשפיע לכל הדור, ואם הוא בדור זכאי שאינן צריכין לזכיותיו, הרי הוא אוכל בעצמו פירותיו בעולם הזה, וכשדורו אינם זכאין, צריך להשפיע זכותו לאחרים, אם כן צדיק רע לו ח"ו. וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, כי היה צריך ליתן מפירותיו לדורו, לכך חנינא בני די לו בקב חרובין וכו', והוצרך לסבול דוחק, עיין שם דבריו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (ישעיה ג' י-יא) אמרו לצדיק טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אז (ישעיה ג יא) אוי לרשע כי אין לו במה לחיות, והבן. ועל פי זה יתבאר הגמרא הנ"ל, אם אינו רוצה להנות משל אחרים וצריך להיות עשיר, צריך להדריך להעם בדרך הישר כדי שלא יצטרכו ליטול פירותיו, והיינו דכתיב כי שם ביתו, הוא נתינת טעם על שסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל, כי הוא לא רצה להנות משל אחרים, וז"ש אל יהנה כשמואל הרמתי ובסגנון שכתבתי לעיל, והבן. גם י"ל בסגנון הנ"ל, על פי שמפרשין ראה שאין העולם מתקיים בדין וכו' (ב"ר י"ב ט"ו), כי הצדיק שקול ככל העולם, וכל שותף נוטל חלק לעצמו, והמדת הרחמים יש לו קדימה, לכך מגיע כל העולם למדת הרחמים וכו', ולכך מדקדק עם הצדיקים וכו' (יבמות קכ"א ע"ב). ונמצא אם הצדיק רוצה שיהיה טוב לו בעולם הזה, צריך לראות שיהיה כל העולם זכאין ולא יתחרה המדת הדין, כי חלוקה לשותפין אינו רק בשעת גירוי, והבן זה כי נכון הוא מאד, כי כל זמן שאין רע רבה בעולם, אינו מעורר קטרוג ומתנהגין יחד בשותפות, מה שאין כן כשהרע רבה, אז מדת הדין רוצה להשחית, ובעיני מדת הרחמים רע להשחית עולמו, לכך באין לידי חלוקה. ועל פי זה יתפרש הרוצה להנות, דהיינו שרוצה לסבול דחק ולקבל שפעו מבשר ודם וסובל יסורין בזה, כמו שאמרה היונה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם (עירובין י"ח ע"ב), ובזה גובה מדת הדין חלקו, וכמו שפירש הרב מניקלשבורג על אמרם שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה, שמדקדק לבלי לענוש אותו רק כחוט השערה כי בזה סגי להו, אם רוצה להנות על אופן זה יהנה הנה דבזה נשארין כל העולם ביד מדת הרחמים, ושאינו רוצה להנות וכו', והבן. ועוד נקדים הא דאיתא במדרש (ב"ר פ"ה ד') מגורי אביו, שאביו גייר גרים והוא לא גייר, וכבר אמר רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות. ועל פי זה יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה, ולא שיגבה מדת הדין חלקו בו, ואם כן יהיה חורבן העולם שאין רצונו של הקב"ה בזה, ולזה היה צריך להחזיר בני העולם למוטב ולהכניסן תחת כנפי השכינה כמו שעשה אביו, כדי שלא יהיה תחרות בין מדת הדין למדת הרחמים ויבאו לידי חלוקה. והיינו בארץ מגורי אביו דייקא כדברי המדרש, והוא לא גייר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף וגבה מדת הדין בו חלקו. ועל פי זה מדויק לשון רוגזו, דהיינו הרוגז והמדת הדין שנמתח בו על ידי יוסף שנאבד ממנו, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי הדברים האמורים כי הצדיקים והתלמידי חכמים נצרכין לבריות הוא לטובת ישראל, יש לישב קושית העולם שחכמינו תקנו בברכת המזון ואל תצרכינו לידי מתנת בשר ודם וכו', וכי תפלת תלמידי חכמים הנוטלים פרס הוא לריק בזה ח"ו. ולפי מ"ש אתי שפיר דיש הפרש בדבר, דהנהנה מן הבריות שנוטל פרס, הוא בהגרמתו שגורם בעונו לקפח פרנסתו בידי שמים וצריך לקבל פרס מן הציבור, אם כן תרתי לגריעותא איכא, שיש לו בושה בעולם הזה שמקבל מן הבריות, וגם נהנה מדברי תורה ונוטל חייו מן העולם ח"ו (אבות פ"ד מ"ה), ויש לו בושה גם כן בעולם הבא, אם כן הבושה ניצחית. מה שאין כן כשראוי במעשיו שלא יחסר פרנסתו, רק השי"ת עושה לרחם עמו, אז אין לו בושה רק בעולם הזה שהוא עולם עובר ורק לפי שעה, אבל בעולם הבא אין לו בושה, ואדרבה מקבל שכר על זה שסבל צער, והבן דלא הוה נהנה מדברי תורה. והיינו ואל תצריכני, ר"ל מצד עצמינו ח"ו לידי מתנת בשר ודם, דהיינו שתשמרני מן החטא ותעזרני על התשובה, כי אם לידך המלאה הפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה לכל ותרצה להשפיע לכל העולם, אז אנחנו כפופים לרצונך בזה, ושמא תאמר מאי נפקא מינה הרי בין כך ובין כך הרי אנחנו מקבלים מן הבריות ובושים, לזה אמרינן שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, היינו בעולם הנצחי, והוא פלא בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש המאמר (ב"ר ס"ב ב') שכבר פירשתי בכמה אנפין (בסוף פרשת חיי שרה), כך דמך ר' אבוהו אחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אילין דמאן, אמרו ליה דידך, אמר אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' וגו' (ישעיה מט ד). והוא אם שידוע שר' אבוהו היה עשיר גדול, עם כל זה אפשר שבא לו מהציבור, דכן מצינו המנהג בראשונה שמעשירין אותו בעת ההתמנות, כמו שדרשו (יומא י"ח ע"א) והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י), גדלהו משל אחיו, ור' אבוהו היה רבה דעמיה מדברנא דאומתא כמבואר בגמרא (כתובות דף י"ז.) דהוי משרין ליה ביה קיסר הכי. לכך אמר כל אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי, ר"ל כל יגיעי כלו בדבר שהיא ריק דהיינו בחמודות עולם הזה, דסבור הייתי שנהנתי מדברי תורה ונטלתי חיי מן העולם, ובודאי בהכרח עשה, ואף על פי כן סבור היה שנטל חלקו מעולם הבא, רק שחשב אף שלא יהיה לו חלק בעולם הבא, מכל מקום טוב שאעבוד את ה' בהרחבה אף בלי שכר והבן, לתהו והבל כחי כליתי, ר"ל לדבר שהוא תוהו והבל דהיינו עסקי עולם הזה, אכן משפטי את ה', דהיינו עתה אני רואה שיש לי דין ומשפט עם ה' שהוא גרם לי הצטרכות הזה ברצונו הקדוש, ואין אני הגורם במעשי לזה, לכך ופעולתי את אלהי להיות נחלתי בעולם הבא, ולא ינוכה לי מה שקבלתי בעולם הזה, כנ"ל נכון בס"ד.

אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). יעקב הוא מדת אמת בסוד תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), והמילוי של האותיות נקרא תולדות שמתיילדים מגוף האותיות, והמילוי של אמ"ת כזה ל"ף מ' ו' [בגמטריא יוס"ף], ובמילוי הת' בא' גם כן, יעלה המילוי לחשבון זקן, והוא סוד כי בן זקונים הוא לו (בראשית לז ג) , והמשכיל יפרש ענינים הללו בגבהי מרומים, שתולדותיו והשפעותיו של יעקב הם על יוסף, ועל ידי מדת יוסף הוא הדרת פנים זקן, כנודע הבחינה מדברי רז"ל (יבמות פ' ע"ב) כשנתמלא זקנו הוא סימן שאינו סריס. והתבונן הענין שלצורך הזיווג להעמיד תולדות צריך מוחין דגדלות, ואז נתמלא זקנו מזקן העליון בסוד הזקן הסומך בזקנו, ומה שהיו רק ט' תיקונים, מתהוים י"ג תיקוני והבן:

ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו וגו'. פירוש כי זה הוא לאברהם בן, הוא ולא אחר. והנה נודע אומרם ז"ל (בבא מציעא פ"ז.) שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה על כן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרין ומודים אברהם הוליד את יצחק. ואני אמרתי טעם בזה כי הנה לכאורה הלא נודע אומרם ז"ל (עיין סוטה ל"ה.) כל דבר שקר שאין בו אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו וכו', וכאן הלא שקר גמור הוא מתחילה ועד סוף לומר שמאבימלך נתעברה ולמה הוצרך הקב"ה לצייר פני יצחק כפני אביו אברהם, ואמנם כי חז"ל אמרו (בבראשית רבה נ"ג, ו') אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה', כ"ח) ואם לא נטמאה האשה וגו' ונקתה ונזרעה וגו' זו שנכנסה לביתו של אבימלך ויצתה טהורה אינו דין שתפקד וכו' עד כאן, ולזה היו ליצני הדור מכוונים שהיו אומרים מאבימלך נתעברה וכיוונו לדבר אמת בתחילתו שבאמת על ידו נתעברה לפי שיצתה טהורה ממנו ואז ונקתה ונזרעה, ואפשר שלחכמיהם היו אומרים כי הכוונה על שם זה. ואכן תוכן כוונתם לשם ליצנות אולי השומע ישמע ויטעה לומר כפשוטו שנתעברה ממנו ממש ויבוזה אברהם ובנו. ובכדי לבטל השקר הזה מכל וכל צר קלסתר פניו וכו' עד שכולם הודו ואמרו אברהם הוליד וכו'. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') בפסוק (בראשית ל"ז, ג') כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו אקונין של יוסף דומה ליעקב וכו'. וזה שכתב הראיה שזה הוא לאברהם בן, שמאברהם הוא, ולו הרתה ולא מאבימלך, כי היה לזקוניו שהיה זיו אקונין של יצחק דומה לו ובזה ידעו כולם שהוא לאברהם בן. (אחר כותבי זה מצאתי כן מפורש (שם נ"ג, ו') בזה הלשון: בן לזקוניו מלמד שהיה זיו אקונין שלו דומה לו עד כאן) וזה שאמרו חז"ל (שם) בפסוק הזה בן לזקוניו מלמד שלא גנבה זרע ממקום אחר ולכאורה אין כאן מקומו, ואכן כי הוא רמז אל הנזכר כי הוצרך הקב"ה לבטל לשון רמיה עבור קצת האמת שבו, על ידי הבן שהיה לזקוניו שהיה זיו אקונין דומה לו להורות שאברהם בעצמו הוליד גם בלי זרע ממקום אחר. וכל הדברים הללו האמורים כאן שרק זה בן לאברהם ושהיה זיו אקונין דומה לו הכל דיבר אתו אלהים מקודם במה שאמר לו אבל שרה אשתך יולדת לך בן לך דייקא שזה הוא לך, וגם לך שיהיה קלסתר פניו דומה לך וזה שאמר למועד אשר דיבר אתו אלהים כל הג' דברים האמורים בענין, שני דברים הנאמרים ומועד הזמן הכל כאשר דיבר אתו אלהים קודם כנאמר.