Chasidut על בראשית 37:4

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וכו' דברו לשלום (בראשית לז ד). יש לדקדק בכתוב. א', למה אמר כי אותו אהב, היה לו לומר כי אהבו אביהם וכו'. ב', מכל אחיו, היה לו לומר מכולם, כיון שכבר התחיל ויראו אותו וידוע שעליהם קאי. ג', וישנאו אותו, וישנאוה"ו היה לו לומר. ד', ולא יכלו דברו, הנה כפי הפשט נצרך לומר דברו, כמו לדב"ר עמ"ו, ולא ידעתי למה שינה הלשון וקיצר במקום שהיה לו להאריך. ה', לשלום, בשלום היה לו לומר. ונ"ל דהנה הם הבינו דאביו מחזיקו שהוא במדריגת צדיק אות ברית קודש, שכל השבטים היו בחינת שיעור קומה שלימה, זה בחינת יד ימין, וזה בחינת יד שמאל, ויוסף הוא סוד אות ברית קודש, שסוד "האהבה תלויה בו מכל האיברים, וכולם באסתכמותא חדא מריקים שפע על ידי הצנור הקדוש הלזה, והם סברו שהוא אינו במדריגה זו הואיל והוא מביא את דבתם רעה, והוא אדרבה מחוייב להביא טובתם והשפעתם. וזהו ויראו אחיו כי אותו, ר"ל האות שלו אהב אביהם "מכל "אחיו, ר"ל שהבינו שאביהם חושב שהוא מדריגת האות, ובו סוד האהבה מכל אחיו דהיינו מכל השייפין, וישנאו "אותו שהם שנאו שיהיה הוא האות כיון שמביא דבתם. ולא יכלו דברו לשלום, יתפרש דברו מלשון הנהגה ולשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח' ע"א), ורצ"ל שלא יכלו להנהיגו למדת שלום, דהיינו שראו הנהגתו ולא יכלו לערוך הנהגתו שיהיה מכוון למדריגת השלום, שהוא המשים שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), והבן:

עוד ביאור על המשך הדברים והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז ב). גם לישב מה שדקדק האלשיך על אומרו נשי אביו, דזה למה לי, מי לא ידע שהם נשי אביו. והנ"ל על פי מה שהאריך בפרשת דרכים כי מחלוקת יוסף עם אחיו היה אם יצאו מכלל בני נח להקל, שהשבטים אכלו מפרכסת דלישראל מותר ולבן נח אסור, והם סברו דיצאו מכלל בני נח אפילו להקל, ויוסף סבר שלא יצאו, ומזה נמשך הדבה. והנה ידוע דפלגש בישראל לא הוי אשת איש, מה שאין כן בבני נח, דבדדהו באישות תליא מילתא ולא בקדושין כמבואר בפרשת דרכים שם. ועל פי זה יובן והוא נער את בני בלהה וגו' נשי אביו, כאלו הם בני נשי אביו ולא בני פילגשים, לפי שהיה סובר שלא יצאו מכלל בני נח, ואם כן הפילגש היא כאשה, ומזה נמשך ויבא יוסף את דבתם שאכלו אבר מן החי כנ"ל, וזה שסיים ואמר רעה אל אביהם, שהתורה אמרה דהדבה שהביא, היה רעה אל אביהם, ויובן לפי מ"ש כי הדבה היה באמרו שלא יצאו מכלל בני נח להקל, אם כן אין לו תירוץ על שתי אחיות כמבואר בפרשת דרכים, דמה שתירצו דמאחר שגיירן הוי כקטן שנולד (יבמות כ"ב ע"א), הנה זה יתכן דוקא אם יצאו מכלל בני נח אף להקל, אם כן הוי ליה גירות אף להקל, אבל אם לא יצאו מכלל בני נח להקל, אם כן אין הגיירות מועיל להקל, יש איסור שתי אחיות דאסור לבני נח. ועל פי זה יש לפרש הגמרא בסנהדרין (דף ק"ו ע"א) אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב, אינו אלא לשון צער (בראשית לז א), וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. דקשה תרתי, חדא מה הוא הצער הגדול בזה, הגם שהיא סיבה להמכירה, טפי הוה ליה למנקט הפסוק (בראשית לז ד) וישנאו אותו, שהוא הסבה היותר קרובה הגורם להצער של המכירה. ועוד יש לדקדק דלמה מביא כל הפסוק, ולא הוה ליה למימר רק ויבא יוסף את דבתם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דר"ל דמה שהביא יוסף את דבתם, זה היה הצער הנוגע לאביהם, וז"ש דבתם הוא רעה אל אביהם עצמו וכמו שפירשנו. וגם על דרך זה יובן גם כן מה שהביא כל הפסוק (בראשית לז א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, דהנה הרמב"ן תירץ דמה שנשא שתי אחיות, לפי שהיה בחוץ לארץ, כי האבות שומרי התורה בארץ היו, כי משפט אלהי הארץ המה. לזה הביא הגמרא סיפא דקרא בארץ כנען, ואם כן התירץ הזה נדחה, דאף שרחל מתה, הלא בלהה וזלפה גם כן אחיות היו, כמבואר בתרגום יונתן בו עוזיאל פרשת ויצא, אלא על כרחך צריך לומר כתירץ הראשון מפני שגיירן, ואם כן הדבה רעה לו כנ"ל, והבן. ועל פי זה י"ל גם כן ההמשך והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, דהיינו שהיה מחשיבן לנשי אביו כמ"ש, ולכך ויבא יוסף את דבתם כמ"ש, ולכך רעה אל אביהם לפי שהם נשי אביו. ועל פי זה יתבאר כפשוטו המאמר (ב"ר פ"ד ג') בקש יעקב לישב בשלוה וכו', כי הוא היה סובר דמה שנשא שתי אחיות, כדין עשה דיצא מכלל בני נח והרי גיירן, קפץ עליו רוגזו של יוסף בהוצאת דבה, ואז נתפס ממה נפשך באחד מהן, והבן.

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז ב). וישראל אהב את יוסף וגו' (בראשית לז ג). נ"ל הפירוש האמיתי לעומק הפשוט הוא, דיוסף הביא את דבתם רעה לדעתו של אביהם דייקא, וח"ו לא ללשון הרע ולא להוצאת שם רע ולא מחמת שנאה, רק אדרבה מחמת האהבה, והיה כוונתו כדי שיוכיחם אביו, כי היה סבור שתוכחת עצמו לא יקובל בעיניהם לאשר כי הוא צעיר האחים, וזהו האהבה האמיתית כי השונא שמח בתקלת חבירו, וזה שנאמר (תהלים קלט כב) תכלית שנאה שנאתים, וכמו שפירש בשבט מישראל שיוסף לא שנאם רק את מעשיהם, והם וישנאו אותו, ועל כן נאמר (בראשית לז ד) וישנאו אותו, ולא וישנאוהו, והבן. אך אחיו הצדיקים משום זה לבד לא היו שונאים אותו, כי הם דנוהו לכף זכות שלא הביא דבה כדי שישנא אותם אביהם, אלא כדי שיוכיחם וידריכם בדרך הישר, והרי זה דומה לאומר לאחד בנך חשוד על זה על כן תראה להוכיחו, ובודאי אין זה בכלל לשון הרע, ותבא עליו ברכה אם מכוון לטובתו, וראיה לדבר שלא גער בו אביו לומר לו שהוא בעל לשון הרע, ואף אם כדברי רז"ל שנענש על הדבר, דהיינו משום שטעה, דבאמת לא חטאו האחים, ואף השוגג צריך כפרה. והנה ברית כרותה דדברי נרגן הם ירדו חדרי בטן, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) לישנא תליתאה דקטל תלתא, מה שאין כן האומר לשם שמים, שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), וכמו שהדברים יוצאים מן הלב כן נכנסים ללב, והם בודאי הצדיקו עצמן בפני אביהן. ונחזור לענינינו דמשום זה לא שנאו אותו אחיו, רק וישראל אהב את יוסף מטעם דבן זקונים הוא לו ולא מטעם הדבה, ועשה לו כתונת פסים ובזה הראה את אהבתו לו יותר מלאחיו, ויראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, והיו סבורים שזה משום הדבה, ומזה שפטו שזה היה כונת יוסף, על כן וישנאו אותו, רק אם היו מדברים עמו והיו שואלים אותו למה אתה משניאנו בעיני אבינו, בודאי היה מוציא מלבם, לפי שהיה אומר להם האמת שחלילה כונתו לא היה להשניאם, וכאשר באמת לא שנאם אביהם, רק שאהב אותו יותר משום שהיה בן זקונים ולא מחמת הדבה כלל, רק ולא יכלו דברו לשלום, וכן פירש האור החיים גם כן לדרכו, ואני לדרכי שהשנאה גדולה כל כך עד שלא יכלו לדבר עמו, ולכך נשארה השנאה בתקפה, והבן. או יאמר אל אביהם דייקא (בראשית לז ב). כי לא ידעו שהביא דבה רק אביהם, ואף אם הוכיחם לא אמר להם מי המגיד, רק על ידי שראו כי אותו אהב אביהם (בראשית לז ד), שפטו מזה כי הוא המגיד, ועל כן נחשב לצדיק בעיניו יותר מהם, על כן וישנאו אותו.