ישמח משה
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי וגו' (בראשית מה א). ויש להבין למה זה ועל מה זה הוציא כל איש בהתודעו אל אחיו. ונקדים לבאר מה דקשה עוד קושיא עצומה ורבה על יוסף הצדיק כמוהו, איך לא הודיע לאביו כ"ב שנים אחר שנעשה מלך, ומלכות' אמר לעקור טורא וכו', ופרעה אמר אשר יאמר לכם תעשו (בראשית מא נה), ולהודיע לאביו הוא דבר קל אצל שר כמוהו, וכבר עמדו על זה חכמי לב. ועוד קשה בפעם ראשונה כשציוה יוסף שיאסור אחד מהם, אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו (בראשית מב כא), ולמה לא זכרו מה שעשו לאביהם הצדיק הזקן, הלא קאת וקיפוד הוכפלו בשוד ושבר, וגם ראובן שאמר הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש (בראשית מב כב), עיין פירוש רש"י (ד"ה וגם) אכין וגמין ריבויין לרבות דם הזקן, מה זה שהזכירו ברמז כטפל בעלמא והאחים לא הזכרוהו כלל. והנ"ל לישב כל זה, ונאמר ראשון להצדיק את יוסף הצדיק כי בצדקתו עמד, אך ידוע מאמר רז"ל (תנחומא וישב סי' ב') מחרם שהחרימו, ויוכל להיות שגם יוסף לא רצה לגלות ולעבור על החרם, רק עשה זאת בחכמתו שהם עצמם יגלו. והנה לכאורה יש להכריע מאמרם ז"ל בחרם זה, בין הבית יוסף בשם הילמדנו ובין הרשב"ש, הלא הוא ביו"ד סי' רל"ט בבית יוסף ובהגהה שו"ע שם (יור"ד סי' רל"ט) סעיף ג', בענין נידוי אם יש לו רק דין שבועה, או דין נדר ושבועה לחומרא. והנה מזה יש להכריע כהרשב"ש דיש לו דין נדר ושבועה, דהא שבועה אינה חלה לבטל את המצוה כמבואר שם סי' ד'. והנה מבואר שם בהג"ה (יור"ד סי' רל"ט) סעיף ז' שהנשבע שלא לגלות לחבירו איזה דבר שיצילנו מן ההיזק, הוי נשבע לבטל את המצוה, ומכל שכן כאן בכיבוד אב וצדיק גדול וזקן, ואין לך נשבע לבטל את המצוה יותר מזה ומה יועיל החרם. אבל לשיטת הרשב"ש אתי שפיר, דהא מבואר שם (יור"ד) בסי' רט"ו סעיף א' דנדר חל על דבר מצוה לבטלה, ואם כן חרם יש לו גם כן דין נדר לחומרא. אבל יש לישב גם דעת הילמדנו, דאף דאין לו רק דין שבועה, מכל מקום הא בכולל חל אף בביטול מצוה, כמבואר שם (סי' רל"ט סעיף ד' בהג"ה, ועיין בסי' רט"ו בבאר היטב ס"ק א' מ"ש בשם הרדב"ז בנשבע שלא לישא אשה, ואם כן הכי נמי היה החרם שלא יגלו לשום אדם, ובכולל חל כנ"ל. ועוד יש לומר דלא קשה על הילמדנו, דהא הטעם דאין חל שבועה על דבר מצוה לבטלה, הוא כמפורש בגמרא (נדרים ח' ע"א) ופוסקים משום דמושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה לבטלה, ואם כן לפי זה קודם מתן תורה אף שקיימו התורה, מכל מקום לאו מושבעין ועומדין הוו ושפיר חל שבועה, אם כן אתי שפיר גם אם נימא דנידוי יש לה רק דין שבועה והבן. ומיהו הא תינח אשאר שבטים, אבל לגבי יוסף עדיין תולה באשלי רברבי, במאי דפליגא המרדכי והרא"ש בתשובה במי שנותן חרם בבית הכנסת בעדות אם שכנגדו בכלל, עיין בחו"מ סימן כ"ח סעיף ב' בהג"ה ובסמ"ע שם, ובסימן (חו"מ סי') ט"ז סעיף ג'ובסמ"ע שם, ואם כן יוסף הוי שכנגדו בזה, והתינח לדעת המרדכי אבל לדעת הרא"ש קשה. והנה יש ליישב דמידי הוא טעמי' רק להרא"ש, והרא"ש לשיטתו בלאו הכי לא קשה מידי על יוסף הצדיק. ומקודם ניישב קושיא השניה על אחי יוסף למה לא זכרו צרת אביהם רק של אחיהם, וגם ראובן למה לא זכרו רק ברמז. אבל הנ"ל בזה, דודאי לא זכרו דברים של מה בכך כדרך נשים המקוננות, רק שזה היה להם לווידוי כנאמר (ויקרא כו מ) והתוודו את עונם. והנה ענין הוידוי אינו רק כשיש עמו חרטה ועזיבה, אבל כשאין עזיבה אדרבה הוא מזכיר עון, ובפרט בעת הסכנה לפתוח פיו לשטן. והנה בענין אחיהם היה חרטה ועזיבה, שאלו מצאהו היו פודאים אותו בכל ממון שבעולם שיפסקו עליהם כמבואר במדרש רז"ל, אבל אנוסים היו עכשיו כי יוסף איננו. אבל זה היה בחק האפשרי לגלות לאביהם שיצא חי מהם, והם הפשיטו את כתנתו וטבלו בדם ומכרוהו ולפייס לאביהם, ועל כל פנים כיון שידע שיצא חי, יהיה לו נחמה גדולה דמוקמינן ליה בחזקת חי, וכמאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה כח). אבל זאת היה קשה בעיניהם יותר ממאה מיתות לבייש את עצמם כל כך לפני אביהם הצדיק, ולא גמרו בלבם לעשות כך, לכך הניחו זאת הווידוי, כי הס שלא להזכיר בשעת הסכנה, כיון שאיננו וידוי באמת רק הזכרת עון. והנה ראובן הזכירם שלא שמעו בתוכחתו כדי שיתחרטו גם על זה, ורצה שיגמרו בלבם להתוודות לפני אביהם כי הוא היה נקי. ועוד כי היה עלול לכך לבזות עצמו, כאמרם (סוטה ז' ע"ב) מי גרם לראובן שיודה. והנה לבדו לא היה יכול לעשותו מפני החרם, אבל כולם הוי הפה שאסר וכו'. וירא להוכיחם בפירוש כי שמא לא יפעול זאת אצלם, כי הבין שדבר קשה זאת אצלם, ואם כן יפתח פיו לשטן בשעת הסכנה, ולהניח לגמרי לא רצה כי שמא ישמעו אליו כיון שנשבר לבם, לכך רמז ודי לחכימא ברמיזא, והוכחתו גלוי לעיניהם ולא יפתח פיו לשטן, כנ"ל לאמת ברור בעזרת ה'.
קדושת לוי
עוד יוסף בני חי (בראשית מה, כח). שיוסף הצדיק עמד בצדקתו אפילו במצרים שהיו שטופי זמה אף על פי כן לא למד ממעשיהם הרעים. והכלל, שעיקר השפע שיצא מן העולמות העיקר הוא בשביל ישראל והחיות של האומות היא המותריות כידוע. וזה פירוש הפסוק עוד יוסף בני חי, פירוש שאפילו יוסף כעת אצל המותריות, דהיינו עוד שהמותריות נקרא עוד אף על פי כן הוא חי בקדושה:
ישמח משה
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי (בראשית מה ג). והנה תמהו כל המפרשים הלא כבר ידע ושמע שאביו חי. ועוד אמאי לא שאל אותם על זה אחר כך אחר שנגשו אליו, ולא מצינו שהשיבו תשובה על זה, ואי כונת יוסף היה אם לא מת עתה מחמת רוב הצער שבניו כולן בדרך סכנה ובנימין גם כן, כמו שנאמר באמת (בראשית מג יד) ואני כאשר שכולתי שכלתי, זה קשה יותר מן הראשונה דמאי להם לידע דבר זה יותר ממנו. וגם מה דאמר (בראשית מה ט) מהרו ועלו אל אבי, מה זה שמיהר כל כך. והנ"ל בזה על פי שכתב האלשיך בפסוק (בראשית מה כו) ויגידו לו לאמור כי עוד יוסף חי, על פי שיוכל להיות שתפרח הרוח ברבות השמחה פתאומית, כעובדא דמייתי בגמרא (כתובות דף ס"ב ע"ב) עיין עליו. ואם כן יתכן דכבר ידע יוסף שאחיו מתחרטין מאד במכירתו ומבקשין לפדותו בכל ממון שיפסקו כמבואר במדרשי רז"ל, ואם כן יתכן שגם להם יהיה שמחה גדולה מאד, כי ידעו גם כן שלבו שלם עמהם באהבה גמורה מהבכי, וממה שקרא הוציאו כל איש, כמ"ש המזרחי על פירוש רש"י (ד"ה נבהלו) כי נבהלו מפניו מפני הבושה, עיין שם. והנה שיגיד להם בהדרגה היה בלתי אפשר אז כנאמר (בראשית מה א) ולא יכול יוסף להתאפק. על כן התחכם יוסף תיכף לעורר צער, להקטין השמחה שישוב רוחם והבן. ועוד כי אם רבות השמחה התפשטות הכחות, היגון מעציר ומחזיק ומשיב, כעין דאיתא בחולין (דף נ"ו ע"ב) בהאי דנכיס לבריה באחיזת עינים, דאינגד ואתנח עייליה למעייניה, עיין שם. אך אין צורך לזה כי אסתגר בקמייתא, על כן הזכירם תיכף בצער אביהם, ושיש לחוש אם עודו חי מרגיש הצער, ואין זה כשואל רק כמתאונן השם יודע אם עודו חי, ופירוש זה נכון מאד בעיני. והנה על פי זה יש התנצלות קצת ליוסף במה שנלאו כל חכמי לב לישב למה לא הודיע יוסף לאביו כ"ב שנים, ולפי זה אתי שפיר דמתיירא היה להודיע על ידי שום אדם, פן לא יתנהג עמו כשורה בשעת אמירה וימות, וכן על ידי כתב פן ימות בבא לידו פתאום, ויהיה הוא הגורם למיתת אביו, ולעלות לארץ ישראל היה בלתי אפשר כי מקודם שהיה שני למלך, ידוע שממצרים אין עבד עולה, ואחר שנתמנה לא היה יכול להסתלק מהתמנותו כנ"ל. ונקדים עוד דכבר כתבתי בריש פרשה זו, דכל מה שיוכל להיות בהשתדלות לא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם כן עד עכשיו שלא היה באפשרי להוציא אביו מהצער, ודאי דרגלי חסידיו ישמור ובצל כנפיו יחסה, אף שבדרך הטבע המיתה הכרחית לזקן כזה בצער גדול ומשונה מאד. אך עתה שידעו אם יתעצלו בהליכתם, והרי יש כח למהר ללכת, וכיון שכך אין השגחה מזדקקת, לכן אמר מהרו עלו אל אבי כנ"ל. ועוד נ"ל טעם הגון על יוסף שלא הודיע לאביו, כי חכם גדול היה וכבר למד בבית אביו שלא לתלות שום דבר בקרי והזדמן רק בהשגחה פרטית, והנה בא וראה ונבין ממרירת העונש שהיה ליעקב כ"ב שנים רצופים כשנאבד יוסף ממנו, ולא קבל תנחומין כל הנך שנים, ולא נשכח ממנו אפילו שעה אחת, ולדעתי אין עונש רע ומר ממנו בעולם הזה, ובפרט במשך זמן ארוך כזה והוא על דבר נקלה, אך צריך לומר לנגד ערך יעקב אבינו קטנה שבקטנות לגדולה שבגדולות יחשב. והנה הקב"ה עושה חסד עם הצדיקים לשלם הכל בעולם הזה, כדי שיהיו נקיים לגמרי בעולם הבא, וידוע דעונש שמענישין בעולם הזה, היא קטן מאד לנגד עונש עולם הבא. ועל פי זה יתפרש דברי רש"י בפרשת וישב (בראשית לז א, ד"ה אלה) כפשוטו ביקש יעקב לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין וכו'. והנה כל זה הבין יוסף אם יתמעט העונש לאביו ממה שראוי לו, או ישאר לו לאחר מותו, זה רע ומר יותר ויותר כפלי כפלים, או שישאר על בניו חוב, והנה החוב של אמירה קלה במה אדע (בראשית טו ח), פרעהו בגלות מצרים (נדרים ל"ב ע"א), ואם יצטרף עוד חוב זה, יאבד סברן ח"ו דלא יכלו להתמהמה כתיב (שמות יב לט), בודאי וזה בודאי דלא יגיע לצדיק גדול כזה עונש רע ומר כזה על מגן בלי השגחה, כל זה הבין יוסף, על כן לא עשה שום דבר בבחירתו. וגם אפשר שהשיג ברוח הקודש על מה מגיע העונש ליעקב, וידע שיצטרך להיות כ"ב שנים נגד כ"ב שנים, וגם זה הבין דלא היה מגיע על ידי צדיקים הללו חטא כזה אם לא כשהוא רצון הש"י, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (שמואל ב' טז י), ואף על פי כן ראויים לעונש, לכך כיוון במה שציער אותם שיקבלו עונשם בזה, וגם כפל הצער של אביו ישלים הזמן, והבן. ואחר שנתוודע להם לא בבחירתו, רק על ידי הכרח כי לא יכול יוסף להתאפק, הבין שכבר נשלם הזמן של קבלת העונש, אז אמר להם (בראשית מה ח) ועתה דייקא ראוי להבין כי לא אתם שלחתם אותי, אתם דייקא והבן, (בראשית מה ה) ועתה אל תעצבו, כי אם אתם קצת הייתם מסייעים, מכל מקום כבר נתקבל העונש, והבן. והנה ויפג לבו של יעקב להאמין מחמת גודל תמיהתו על יוסף שלא הודיע, אך כשראה העגלות (בראשית מה כז), אז עלה בלבו כי יתכן שהיה כונתו לשמים כנ"ל, אך היה מסופק בדבר שמא החמיץ, כי לא דבר נקל הוא שלא לחוש על צער גדול של אביו הצדיק, על כן אמר (בראשית מה כח) אלכה ואראנו כנ"ל, ועל פי זה יתפרש הפסוק (בראשית מו ל) ויאמר ישראל אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, דהוא תמיה גדולה הלא אדרבה עתה העת לחיות. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דאחר שראה יעקב בפניו של יוסף כי נקי מכל חטא, אז הבין כי דבר גדול פעל לנקות אותו כתינוק בן יומו, אמר אמותה הפעם דייקא אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, כמ"ש לעיל (בפרשת וישב בפסוק וישלחו את כתונת הפסים) כי צדיק אתה, בזה אני מבין שלעת עתה קבלתי כבר כל עונשי ואני נקי מכל חטא, לכך עתה אני חושק למות, כי כבר אמרו (אבות פ"ב מ"ד) ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, והבן כי הוא פירוש נחמד בס"ד כנ"ל.