ישמח משה
אדוני שאל את עבדיו וגו' (בראשית מד יט), עד כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתנו פן אראה ברע אשר ימצא את אבי (בראשית מד לד). והנה יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), ועזב את אביו ומת (בראשית מד כב), קושית הראב"ע דלמה לא נחשב בין הני דאין להם הכרע. (ב), כי עבדך ערב את הנער (בראשית מד לב), דלדברי כל המפרשים הוא תירץ על קושית חוץ, דלמה הוא נכנס לתגר יותר מאחיו, ולא על דלקמיה כלל, ואין זה דרך פשט המקרא. (ג), דמתחילה אמר (בראשית מד לא) והיה כראותו וגו' ומת והורידו עבדיך וגו', דמשמע דרק משום אביו נכנס בעובי הקורה, ואחר כך אמר כי עבדך ערב את הנער, דמשמע דמשום עצמו עושה, ואחר זה אמר פן אראה ברע וגו', דמשמע משום אביו, רישא וסיפא משום אביו, ומציעתא משום עצמו. (ד), קושית המזרחי מנא ליה לרש"י (ד"ה כי) שנידה את עצמו בשני עולמות, דלמא רק בעולם הבא כמו שנדרש במדרש (ב"ר צ"א י') שהוא כולו יום. והנה במסכת מכות (דף י"א:) א"ר יהודה אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה וכו', עיין שם. והנה במסכת ב"ק (דף צ"ב ע"א) איתא שם ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים וכו' (בראשית מז ב), אותן שנכפלו בשמות, יהודה נמי אכפולי איכפל, ומשני למילתא הוא דאכפל וכו', שהיו עצמותיו של יהודה מתגלגלין בארון, ופירש רש"י (ד"ה מגולגלין) מפני נידוי אף שנתקיים התנאי, הא מוקמינן במסכת מכות (דף י"א.) דקללת חכם אפילו על תנאי הוא בא, עיין שם. והוא תמיה גדולה הא אמרינן שם מחמת נידוי על תנאי, ולא מחמת קללת חכם, ולענין שמואל ועלי אמר התם הא קללת חכם. וכן קשה באמת על רב מנ"ל הא דנידוי על תנאי, דהדין הנ"ל נאמר בסתם אף אם אינו חכם, רק בכ"מ דהנידוי חל, ואם כן הלא אף אינו חכם נידויו נידוי אם מנדה כדת, כמבואר ביור"ד (סי' של"ד סעיף מ"ו, ובש"כ שם ס"ק צ"ו עיין שם), וכן קיימא לן. דילמא באמת ביהודה הוא מחמת קללת חכם, דהא רב גם כן סובר הא דקללת חכם, כמו שאמר שם במסכת מכות לענין דוד ואחיתופל, ועדיף מניה אפילו בחנם, וכמו שפירש רש"י שם (ד"ה ימחה) שלא היה מקללו) אם אינו אומר, ור"ל דאף אם לא היה מקיים התנאי, לא היה מקלל אותו דייקא, ר"ל בפרטיות אותו יותר משאר ישראל, רק כיון דהוא הגדול וראוי להשיג, מצאה מקום לחול עליו והבן, כנ"ל ברור בכוונת רש"י, ועיין שם בהריטב"א בחידושיו, אבל הנ"ל כמ"ש. וראיתי במהר"ש אלגאזי זצוק"ל שפירש דשמואל היה תלמידו ומחויב לקבל גזירתו נקרא על תנאי, ואחיתופל לא היה תלמידו של דוד עד כאן, ואפשר גם זאת לכוון בפירוש רש"י, ודו"ק. ויהיה איך שיהיה הא דרב עדיף מהא דעל תנאי, ואם כן איך הוכיח הך דנידוי על תנאי וכו'. ועוד קשה לפי מה שפירש רש"י במסכת מכות י"א (ע"ב, ד"ה מאי) משה בתפלתו אמר, כלומר ראובן שלדו קיימת, ויהודה גרם לו וזאת ליהודה (דברים לג ז), ותמיה לי' על תמיהתו, הלא זה בשביל ענין אחר שנידה עצמו בעולם הבא, ועיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות ת"ת הלכה י"א) ובהשגת הראב"ד שם ובכסף משנה שם, ועיין במרכבת המשנה מה שפירש בדברי הראב"ד. והנכון אתו, ועדי בשחק שכיוונתי לדעתו בזה בעזרת ה', ועיין בפרי חדש בביאורו על הרמב"ם שם. והנה יש לישב קושית הפרי חדש כיון שקיים התנאי, מה לנו לדעת פלוני, והנה לפי זה שפירש המרכבת המשנה לדברי הראב"ד, אם כן קשה קושיא זו שהקשה הפרי חדש על הכסף משנה גם על הראב"ד, וגם לישב קושית המרכבת המשנה דמנ"ל להרמב"ם דאפילו בעל דעת פלוני מחיל לעצמו. וגם לישב מה שקשה לי לדעת הרמב"ם מה חיזק לב יעקב בהערבות ממה נפשך כמ"ש בפנים. ויתיישב הכל על פי מה שכתבתי דגם הרמב"ם סובר דבעינן ריצוי דידיה של אותו פלוני, רק דהרמב"ם קמ"ל דלא הוי כמו שנידה אחר דלא מהני התרת עצמו כלל, ואם כן יש לומר דהראב"ד סובר כהמרדכי הנ"ל ומיושב קושית הפר"ח, ועכשיו מיושב קושית המרכבת המשנה הנ"ל, דהרמב"ם הוכיח זאת מדלא התירו יעקב, שמע מינה דסמך עצמו שיהודה יתיר לעצמו, אם כן שמע מינה דעל דעת פלוני לא הוי כנידה אחר, ודו"ק היטב כי נכון מאד הוא בס"ד. והנה לפי דבריו שם יש ראיה להרמב"ם דמיפר לעצמו אפילו תלה על דעת פלוני, דאם לא כן קשה למה לא התירו יעקב דהא אינו מתיר לעצמו, אלא ודאי דמתיר לעצמו וסמך יעקב על זה שיתיר לעצמו. אך נ"ל ברור דהא דהרמב"ם כתב ואפילו על דעת פלוני, היינו בריצוי פלוני כמו בנדר, דאם לא כן אם כן במה חיזק יהודה את לב אביו בנידויו, הלא ממה נפשך אי לא יתיר לעצמו אף אם יקיים התנאי יהיה בנידוי, אם כן מה מכריחו לקיים התנאי, אלא ודאי דמתיר לעצמו, אם כן אף בלא קיום התנאי יתיר לעצמו, אלא ודאי דבעינן ריצוי חבירו, ואם כן אם יקיים התנאי יועיל התרה דהרי ודאי מרוצה, ואם לא יקיים לא יועיל התרה לנפשיה, וזה ברור. ושמא תאמר אם כן דאיירי בריצוי מה קמשמע לן, טובא קמשמע לן דהוה אמינא כיון דתלה בדעת פלוני הוי כאלו נידהו חבירו, ושוב אינו מועיל התרה דנפשיה אפילו אם מרוצה פלוני, כמו שאינו מועיל התרת עצמו בנידה אותו אחר אף אם מרוצה המנדה, וכן מבואר באמת דעת המרדכי פרק כל האומנים דבנידה עצמו לאחר, אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו, ואם כן טובא אשמועינן הרמב"ם לאפוקי מזה, כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם. וברור להלכה דהמנדה עצמו לחבירו על דעת חבירו, ודאי אינו מתיר לעצמו בלי ריצוי חבירו, דאם לא כן מה פעל צדיק זה יהודה במה שאמר לאביו אם לא אביאנו אליך וגו', מה ערבות הוא, ודלא כהמרכבת המשנה שכתב דודאי אין לו דין נדר לענין זה, וכל נושאי כליו לא הרגישו בזה, ולענ"ד נראה ברור כמ"ש. ואם כן לא קשה מנא ליה להרמב"ם דין זה כמו שהקשה המרכבת המשנה, דמוכרח מהא דיהודה, דאם לא כן למה לא התירו יעקב ודו"ק. אך גם זה לא נהירא, דנימא דיהודה טעה בדין. והנה במגלה עמוקות כתב דזה שלא התיר יעקב ליהודה, היה שומה מאת ה' מן השמים כדי שישקול יהודה למטרפסיה על מעשה תמר, עיין שם. ולדבריו מיושב קושיא זו שהקשתי מה דאמר וזאת
פרי צדיק
בגמרא (שבת י':) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו'. וצריך להבין הא אמרו חז"ל (ברכות ל"ג:) אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד ועל זה א"א לומר שהוא המתנה טובה ליתנה לישראל שהרי יראת שמים הוא ביד האדם לבד וכמו"ש (שם) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכו'. אך הפירוש הוא שם בברכות שהבית גנזיו הוא האוצר של יראת שמים ובהאוצר הזה יש מתנה טובה והוא על פי מ"ש במדרש (רבה ותנחומא פ' מטות) ג' מתנות ברא הקב"ה בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה אדם בא' מהן נוטל חמדת כל העולם וכו' אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקב"ה וכו' כן הוא הגי' בתנחומא ובמ"ר הגי' ובאות בכח התורה. ולגי' זו צריך להבין הא החכמה שהוא אחד מהג' מתנות מיירי בודאי בחכמת התורה שבלעדה חכמת מה להם ומאי הוא הפי' ובאות בכח התורה (ונתבאר בפ' מטות) אך לגי' התנחומא שבאות מכח הגבורה של הקב"ה יתכן שלשון כח הגבורה היינו מדת מלכות דאיהי יראה ושרי בה יראה (הק' זוה"ק ה' ב') ובהשתדלות ביראה הוא עיקר מצד האדם ובזה תלוי כל הג' מתנות שברא הקב"ה והם כולם בבית גנזיו הוא האוצר של יראת שמים. גבורה איזה גבור הכובש את יצרו וזהו באמת מתנה טובה מצד השי"ת שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו כמ"ש (סוכה נ"ב.) וחכמה היינו תורה ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג פ' סע"ב) דהא אורייתא מסט' דגבורה קא אתיא ובתיקונים (בהקדמה ד"ה פקודא רביעאה) דא אורייתא וכו' וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה דהכי אוקמוה מכל מקום תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה ותמן גבורים עומדין בפרץ ולא יכיל למיקם בה אלא גבור במלחמתה של תורה גבור מיצרו. והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה הפירוש שבא מכח הגבורה של הקב"ה. ועושר כתיב מצפון זהב יאתה ובגמרא (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין (ונת' במ"א) ושלשתן נכללו במאמר הגמרא שבת הנ"ל מתנה טובה ושבת שמה. עושר דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר ר"פ י"א) ובגמרא ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. חכמה דכו"ע בשבת נתנה תורה (שבת פ"ו:) ותורה שבעל פה מדת מלכות שהיא יום השבת. ובזוהר הקדוש (בראשית מ"ז ב') ביום השביעי דא תורה שבעל פה והתורה שבעל פה הוא אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמו"ש תנחומא נח ג') ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים. גבורה שהוא הכובש את יצרו הוא על פי מ"ש במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שעל ידי שמירת שבת משומר מן העבירה ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע. ולכן קראו לשבת מתנה טובה שהוא כולל הג' מתנות שבעולם והוא בבית גנזיו של הקב"ה שהוא אוצר של י"ש. והג' מתנות טובות כשבאין מכח גבורתו של הקב"ה הם ג' דברים שעליהם העולם עומד תורה ועבודה וגמ"ח והם מדת האבות אברהם אבינו ע"ה היה עסקו גמ"ח ויצחק אבינו ע"ה בעבודה (כמ"ש שבת פ"ט:) הא קריבת נפשי קמך ומדתו פחד יצחק גבורה לכבוש היצר. ויעקב אבינו ע"ה תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה':) ושבת איתא בזוהר הקדוש (ויקהל ר"ד א') ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו וזוכה הישראל לקדושת הג' אבות וזוכין להג' מתנות. ובשבת נקראו ישראל יראי שמי (כמו"ש תענית ח':) ועל ידי השבת שנופל פחד ה' על כל אחד מישראל כמו"ש (ירושלמי דמאי פ"ד) אימת שבת על ע"ה על ידי זה זוכין להג' מתנות שבאים בכח הגבורה של הקב"ה איהי יראה וכו' כנ"ל: