Chasidut על בראשית 7:23

וזה שאמר הכתוב (שם) הלוא הוא אביך קנך. שרומז על שתי בחינות הללו שנמצא בעם ישראל. שאף שיש להם בשורש קדושה קביעא וקיימא למעלה מעבודה, שנקראו בנים למקום, בכל זאת הם אוחזים בצמצום לקנות עי"ז שם עבד, שבזה יש נעימות וקנין ביותר. וזהו אביך קנך. וכמו שהמשילו משל ע"ז בספרי (האזינו פסקא שט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו, אותה שדה היה אוהב ביותר מכל השדות שהורישו אביו. ואחר הבירור שיאיר להם השי"ת איך הם בנים למקום בשורש בלי שום עבודה. בכל זאת ישאר להם קנין בעבודתם שתקרא על שמם שהוא יגיע כפיהם^לכמו שביאר כיוצא בזה במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה הלה' תגמלו: הלא הוא אביך קנך פי' שיש לו עליכם בחינות אב וגם בחי' חותן וזהו קנך, שדרך האב אף שבנו אינו מתנהג בדרך הישר כ"כ אעפ"כ רחמיו עליו, ודרך החותן שבקש לו בחור מפולג וממולא בכל טובות, וז"ש הלא הוא אביך שרחמיו עליך כאב על בנו אף אם אינו מתנהג בדרך הטוב, קנך היינו שמתפאר עצמו שאתם המעולים והמשובחים כמו שמתפאר החותן כשיש לו חתן טוב.. אמנם דור המבול לא רצו לאחוז בצמצום, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לח) דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו, ששם זה מורה על ענין הצמצום שאמר לעולמו די, כדאיתא בש"ס (חגיגה דף יב.) ומשם זה אדם מקבל הגנה מכל רע, שע"י שאדם אוחז בצמצום שלא יתפשט עצמו בשום מדה עד קצהו, בזה נעשה התמזגות והתכללות כל המדות יחד ואין אחת דוחה חברתה. וזהו יסוד וקיום כל המציאות, כי אף שבשורש מצד השי"ת אין צורך לצמצום, ויוכל להיות כל מדה בתכלית התפשטותה ואין ביניהם התנגדות כלל. אבל מצד האדם אי אפשר שיהיה להם קיום ושלום אם לא יהיו אצלו ממוזגים במשקל, שלא יתפשט עצמו משום מדה עד תכליתה, בכדי שישאר מקום גם למדה ההפכיית לה. ולזאת הביא השי"ת עליהם מבול שבלל את הכל מדה במדה, לפי שלא היה בהם התמזגות המדות להיות כלולה אחת בחברתה, שזה הוא יסוד התחלת עולם התיקון^לאכמו שביאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה וזה לשונו: והענין בזה דהנה השי"ת הציב בעוה"ז מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת עיקר החיים של המדה הוא האור הנמצא בהמדה, כי המדה בלא אור אין לה שום חיים ואין לה שום קיום ונחשבת עדיין מעלמין דאתחרבו. ועיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום וכו'. אבל במקום שאין עדיין התכללות המדות, אז הוא עדיין מעלמין דאתחרבו. כמו שראינו שהיה עשרה דורות מאדם ועד נח שהם התפשטו עצמן עד בלי גבול, ולא נתנו שום מקום אחד לזולתו, וכשבא ימי המבול שהשי"ת התרומם עצמו למעלה מן זה העולם, אז נאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, שנאבדו ונתבטלו לגמרי. עיין לקמן פרשה זו אות כ, לז, מח., כמו שיתבאר לקמן (אות לז) משם האריז"ל:

ואישיצי ית כל גוית אינש ובעיר ארעא. פירש כ"ל היקו"ם שבפסוק, פירושו בני אדם ההולכים בקומה זקופה. אשר ע"ל פנ"י האדמ"ה, פירושו בהמות שפניהם לצד האדמה. ופירש כן מדחזינן בעונש בזמן המבול מחיית האדם קודם לבהמות, והיכן נרמז זה בהתראה, על כן פירש כנ"ל והיקו"ם, קודם לבהמות אשר על פנ"י האדמה, הנה אחר כך בעונש נאמר (בראשית ז כג) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה כו', ופירש בו המתרגם כמו בכאן, ולשם הוא בכפל, כיון שביאר בפירושו בפסוק מאדם וכו', רק הוא כתנא והדר מפרש הכוונה של יוצר בראשית מה שאמר לנח את כל היקום וכו':

דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי וכו' (שבת פח.).
כתיב (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. והענין בזה דהנה השי"ת הציב בעוה"ז מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת עיקר החיים של המדה הוא האור הנמצא בהמדה, כי המדה בלא אור אין לה שום חיים ואין לה שום קיום ונחשבת עדיין מעלמין דאתחרבו. ועיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום. כמו שראינו שגם במדת התפארת הרומז להתכללות המדות, גם בה נמצא כמה מיני התכללות המדות. כמו שאמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שעיקר תפארת הוא, שהוא תפארת לו מן האדם ותפארת לו מן עושיה. אבל במקום שאין עדיין התכללות המדות, אז הוא עדיין מעלמין דאתחרבו. כמו שראינו שהיה עשרה דורות מאדם ועד נח שהם התפשטו עצמן עד בלי גבול, ולא נתנו שום מקום אחד לזולתו, וכשבא ימי המבול שהשי"ת התרומם עצמו למעלה מן זה העולם, אז נאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, שנאבדו ונתבטלו לגמרי. וכן עשרה דורות מנח ועד אברהם, מחמת שראו שנשאר יראה קבוע אצל העולם, ונשאר נקודה אחת נח ובניו אשר בזאת הנקודה ראו שהשי"ת בוחר, התיעצו עצמם להתכלל עם זאת הנקודה, ונדמה להם שכביכול בהכרח יהיה להם הויה ונדמה להם שהם מחויבים המציאות, ואח"כ הראה להם השי"ת שהתאחדות כזאת שהוא ח"ו נגד רצונו ית' הוא מלא פירוד, וכמו שכתיב (בראשית י״א:ט׳) ומשם הפיצם ד' על פני כל הארץ, שהשי"ת הראה להם שהם מלא פירוד. וזה כוונת המדרש (רבה בראשית ב) תהו היה העולם עד שלא בא אברהם, והיינו שהיה נחשב עדיין לתהו ולעלמין דאתחרבו, והוא מחמת שלא נמצא בהם התכללות המדות, ורק שבעת שהשי"ת הראה להם ממדותיו התפשטו עצמן במדה הזאת בלי גבול, אבל אח"כ כשבא אברהם אבינו ע"ה ואצלו היה התכללות המדות, והיינו שהוא הבין היטב שהשי"ת חפץ בזה העולם בעבודה, ואעפ"כ אינו מחויב המציאות. והלך בעבודה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת. ולזה התחיל אצלו עולם התיקון, שעד שבא אאע"ה נקרא תהו וממנו ואילך הוא נחשב לעולם התיקון, ומ"מ גמר מעולם התיקון היה בעת מתן תורה, שלאחר שלשה דורות שישראל נתבררו במצרים שהיה אצלם כמה וכמה הסתרות אור וסבלו עבור כבוד שמים. ולזה האיר להם השי"ת במתן תורה, שאם ילכו בעבודה מצידם ולא יקבלו להם שום תקיפות שהם מחויבים המציאות, אז יבררו כל הדורות הקודמין שהשי"ת יאיר להם, שאפילו במקומות שהיה בהסתרות האור היו ג"כ מקושרים עם אור רצונו ית'. וזה פירוש הפסוק, יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו, שביום השלישי הרומז על התכללות המדות, מכיר האדם האור והחיים של המדות הקודמים, שאף שמקודם נדמה שחסד וגבורה הם שני הופכים, אבל אח"כ מכיר האדם החיים מהם ג"כ: