Chasidut על משלי 15:4

והנה השם יתברך אינו מדבר לשון הרע על ישראל כמו שהאב אינו מדבר על בנו נמצא כשהאדם מדבר לשון הרע מראה בעצמו שהוא מכחיש שדבורו הוא מלכות שמים מדת אדנ״י ולכן הוא כעובד עבודה זרה וזהו מאמר דוד המלך ע״ה (תהלים י״ב, ה׳) אשר אמרו ללשונינו נגביר ר״ל שאומרים הרשעים נגביר לשונינו לדבר כי שפתינו אתנו מי אדון לנו ר״ל שהם מכחישים שהאדנות הוא בפיהם אבל צריך להאמין שדבורו הוא מלכות שמים וזהו מאמרם ז״ל ומי מושל בי צדיק ר״ל שהצדיק מושל עמי עם הדבור שלי שהוא מלכות שמים המושלים בכל העולמות וכל הברואים והאיך באים לאמונה זו היינו על ידי עסק התורה דהיינו כשמדבר בדברי תורה ומקשר דבורו באותיות התורה הוא מביא בו מלכות שמים, והנה איתא בערכין פלוגתא חד אמר סיפר אין לו תקנה וחד אמר יעסוק בתורה שנאמר (משלי ט״ו, ד׳) מרפה לשון עץ חיים והנה בודאי לא פליגי שזה כלל בכל התורה אלו ואלו דברי אלהים חיים והנה גם כאן לפי כשעוסק בתורה שלא לשמה בודאי אין לו תקנה אבל כשעוסק לשמה ומקשר דבורו באותיות התורה הוא מביא בו מלכות שמים וזהו מרפא לשון עץ חיים:

ויהס כלב את העם וגו׳ עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. להבין הלשון שאמר עלה נעלה יכול נוכל. גם להבין מ״ש בגמרא מלמד שנשתרבב לשונם עד טיבורם והיו תולעים יוצאים וכו׳. דהנה כתבנו לעיל שהמרגלים כפרו בתיקון של השבירה ואמרו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם שהוא על הורקת הכלים מהטוב שבהן לקרב לשרשו העליון. כמאמר המין אפלגא דלעילא דהורמין וכו׳, שהפרידו האלקות מן הבחי׳ שנפלו בשבירה, ואמרו שהרע הוא רק רע, ובאמת מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה ומלכותו בכל משלה, ואפילו בקליפות, רק שצריכין אנו ישראל לבררם, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו שאז יוגמר הבירור ויעלו כל המדריגות תחתונים לשרשם לרום המעלות. ולולא חטא המרגלים, היו ישראל נכנסין לארץ ולא היו גולים בגלות כלל, ולא היתה העלייה לארץ רק פעם א׳, ומיד היו מתחילין ימות המשיח, שעל ידי האמונה היו מבררין הבירורין והיה נגמר באותו הזמן,אך על ידי הכפירה שהכניסו המרגלים בתוכן, הוצרכו לגלות ולהארכת זמן הבירורין עד ימות המשיח במהרה בימינו. וזהו ויהס כלב מלשון דומיה, שהודיע להם איך שגרמו לבא על ידי זה לידי דומיה, כמ״ש (איכה ב׳, י׳) ישבו לארץ ידמו גו׳, על ידי הגלות, ויאמר עלה נעלה, ב׳ עליות אחד בימי יהושע ואחד בימי עזרא, עד אחר כך כי יכול נוכל בימי המשיח במהרה בימינו, ונודע כי גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ע״כ רמז על רמז הבית האחרון שנזכה אי״ה, כפל לשון יכול נוכל, להורות על גודל השלימות שיהיה אז יותר מן הראשון. ונודע שהשבירה היה מן הטיבור ולמטה, כאמור אצלנו במקום אחר על מ״ש (משלי ג׳, ח׳) רפאות תהי לשריך, שהתורה היא רפואה לדברים שנפלו בשבירה שהיא בחי׳ טיבור הנז׳, להעלותן על ידי התורה. והמרגלים כפרו בזה להפריד ח״ו בחי׳ הטיבור ולמטה, מאלהותו יתברך, לבלתי הקים אותן כאמור לעיל על כן נענשו בזה מדה כנגד מדה שנשתרבב לשונם עד טיבורם, כי (משלי ט״ו, ד׳) מרפא לשון עץ חיים, היא התורה, מתקנת קלקול הפגם שעל ידי הלשון, אך דוקא במי שיש לו אמונה גמורה רק שנזמן לו איזה עון על ידי קלקולו בלשונו, שזה יכול לבא לידי תשובה, מאחר שיש לו אמונה המביאו לשוב, לכך התורה מתקנת קלקולו מאחר ששב אל ה׳ וסר מרע, אבל אלו שכפרו בזה כאמור, ונכרתה האמונה מהם בודאי איזה דרך יבאו לידי תשובה, מאחר שאין להם אמונה אלא ההיפך שכפרו, ונקרא מפריד אלוף, ולכך אמרו בגמרא שאין להם חלק לעולם הבא, נענשו בהשתרבבות לשונם שחטאו בו עד טיבורם, ששם הגיע הפגם שפגמו על ידי כפירתם בזה, על ידי שהפרידו דברים תחתונים שבהשבירה בחי׳ טיבור, מאלהות אין סוף ב״ה. שעל כן אמרו וכל העם אשר ראינו בתוכם אנשי מדות, כי נודע שבארץ ישראל היו ז׳ עממין, והן אמרו כי כל המדות שנפלו בשבירה, נתלבשו באותן ז׳ עממין, וזהו אנשי מדות שנפלו לשם לז׳ עממין מן הז׳ מדות שנפלו בשבירה, והן מופרדין מן הטוב רק הרעם הוא רע גמור שאי אפשר לתקנו. והאמת הוא, שהארץ נקרא ארץ החיים, שחיותו יתברך שם הוא מורגש יותר ויותר מבשאר מקומות, ולפעול שם טוב בכל הדברים להביאן ולקרבן אל האלהות הגמור הבורא ב״ה וב״ש, וע״כ אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, שהוא לשון מיתה, דנודע מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת, כמ״ש בפ׳ ואלה המלכים וימת וימלוך, שהוא סוד שבירת הכלים, ע״כ אמרו ששם הוא ביותר בחי׳ מיתה הנ״ל, והם לא הבינו כי השם יתברך חשבה לטובה, כמ״ש שם בגמ׳, והבן, שטעו וכפרו בשכל זה כאמור. ולכך גם כן וימות האנשים מוציאי דבת הארץ רעה גו׳ לפני ה׳ וגו׳, שזהו נתינת טעם על מיתתן, מחמת שלא האמינו בזה כי כל הדברים אפילו מדריגות תחתונים שבשבירה, הכל הוא לפני ה׳, שגם שם הוא צמצום אלהותו יתברך, כמ״ש (תהלים ק״ג, י״ג) ומלכותו בכל משלה, אפילו בקליפות כידוע, על כן העיקר הוא האמונה בו יתברך שהוא האדון שליט בכל, ולית אתר פנוי מיניה, ויראה על ידי זה להגביר כל הנפולין למעלה. וע״כ אמרו על המינין והאפיקורסים מורידין ולא מעלין, גם כן הוא מדה כנגד מדה, כי האמת כל צדיק וצדיק צריך לירד ממדריגתו בסוד (משלי כ״ד, ט״ז) שבע יפול צדיק, בז׳ מדות הנפולין, וקם כדי שיקום ויעלה עמהם למעלה, כמ״ש במקום אחר והמינים שאין להם אמונה זו הן לא מעלין דברים תחתונים אלא אף שהן מורידין אותן יותר, ולכך עונשן באופן זה שמורידין אותן ולא מעלין,והשם יתברך יאיר עינינו באמונתו האמיתית אמן נצח סלה ועד:

עוד במדרש רבה (ויק"ר ט"ז ד') זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב), זה שאמר הכתוב (תהלים ז טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי. נ"ל על פי הגמרא בעירוכין (דף ט"ו ע"ב) מאי תקנתיה, יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו ד) מרפא לשון עץ חיים וכו'. והנה דעת לנבון נקל דרפואה היא אם שב ומתחרט ועוזב מכאן ואילך, אבל במחזיק בחטא אין לו תרופה, כי גם תורתו לא לרצון כל זמן שעומד ברשעו, והבן. והנה נוכל לפרש הפסוק זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, כי כבר נדרש (ויק"ר ט"ז א') המצורע המוציא רע דהיינו בעל לשון הרע. והיינו זאת תהיה תורת המצורע כי המוציא רע יתוקן על ידי התורה, וכונתו בזה למ"ש בספר בנין אריאל. ולפי זה שמא תאמר שהותרה הרצועה לדבר תמיד לשון הרע ויעסוק בתורה, לכך נאמר בטהרתו, ר"ל כשמטהר עצמו ושב ומתחרט ומקבל על עצמו שלא לעשותו, אז הוי תיקון על העבר בעסק התורה, מה שאין כן כשעומד במרדו דהוי כטובל ושרץ בידו, אז אין חפץ בתורתו. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו כמ"ש, אבל שלא בטהרתו לא, ועל זה אמר הדה"ד ולרשע אמר אלקים וגו', והבן, ר"ל דהכתוב ביאר מה שחסר כאן לרשע אמר וגו', ואם כן אין נחת רוח בתורתו ואינה מכפרת כי אם ביום טהרתו, והבן כי נכון הוא בס"ד.