Musar על משלי 15:4

הִנֵּה יֵשׁ עוֹד תִּקּוּן כְּלָלִי הַמְיֻחָד לִפְגַם לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא לִמּוּד הַתּוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּעֲרָכִין (ט"ו:): אָמַר רַב חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא: מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ו ד'): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים". וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג' י"ח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" ^* וּמַה שֶּׁלֹּא הִזְכַּרְתִּי דַּעַת ר' אֲחָא בַּר חֲנִינָא שֶׁאָמַר שָׁם, סִפֵּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י"ב ד'): "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", אֶלָּא מַה תַּקָּנָתָן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְכוּ'. מִשּׁוּם דְּלִכְאוֹרָה קַשְׁיָא, הֵיכֵי דָּמֵי, אִי בִּקֵּשׁ מְחִילָה וּפִיֵּס, לְמִי שֶׁסִּפֵּר עָלָיו הַלָּשׁוֹן הָרָע, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה. בְּוַדַּאי נִמְחַל לוֹ הֶעָוֹן, כִּדְמוּכָח בָּרוֹקֵחַ בְּמַאֲמָר כ"ח. וְאִי לֹא פִּיֵּס, מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר, דְּנִמְחַל לוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, הֲלֹא זֶה מֵעֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְנִרְאֶה דְּבֶאֱמֶת בְּאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע יֵשׁ שְׁנֵי קִלְקוּלִים. א. מַה שֶּׁקִּלְקֵל בָּזֶה לַחֲבֵרוֹ וְהֵצִיק לוֹ בְּזַעַם לְשׁוֹנוֹ, וְלָזֶה בְּוַדַּאי אֵין לוֹ מְחִילָה עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה בְּמַאֲמָר ר"ז, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הַדִּין בֶּחָפֵץ חַיִּים בִּכְלָל ד' סָעִיף י"ב. ב. מַה שֶּׁנִּפְגַּם בָּזֶה כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, וְיָרַד עַל יְדֵי זֶה מַטָּה מַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בְּשַׁעַר א' פֶּרֶק ז' וּפֶרֶק י', וּבָזֶה נֶחְלְקוּ שְׁנֵי הָאָמוֹרָאִים. ר' חָמָא בַּר חֲנִינָא סוֹבֵר, כֵּיוָן דְּהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּתְמִידוּת, מְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי זֶה אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, שֶׁנָּפַל מִמַּדְרֵגָתוֹ עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן הָרָע, וּבָזֶה מְרַפֵּא תֵּכֶף אֶת הַפְּגָם שֶׁיֵּשׁ עַל הַלָּשׁוֹן, אַף דְּלֹא תִּקֵּן עֲדַיִן אֶת הַחֵלֶק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּמָה דִּכְתִיב (משלי ט"ו ד'): "מַרְפֵּא לָשׁוֹן" וְגוֹ'. וְר' אֲחָא סוֹבֵר, שֶׁזֶּה הָאִישׁ, שֶׁלֹּא פִּיֵּס חֲבֵרוֹ עַל מַה שֶּׁהֵצִיק לוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ, גַּם פְּגַם לְשׁוֹנוֹ לֹא נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, וְעָתִיד לְהִכָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה"' וְגוֹ' [פֵּרוּשׁ: כִּי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בַּדִּבּוּר, שֶׁהוּא עִקַר צוּרַת הָאָדָם, תִּתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ, וְזֶה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ שֶׁאָמַר: וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחְתֹּךְ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת", אִי נַמֵּי (או גם כן) הַכֹּל כִּפְשׁוּטוֹ]. אֲבָל אִם תִּקֵּן הַחֵלֶק שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, לְכֻלֵּי עָלְמָא נִתְרַפֵּא הַפְּגָם שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה, דְּלֹא עָדִיף כָּרֵת זֶה מִשְּׁאָר חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת, דְּקַיָּמָא לָן: עָבַר אָדָם עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין, וְיָדוּעַ דְּעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה נִפְדֶּה אָדָם מִיִּסּוּרִין, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות ה'.): כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִין הֵימֶנּוּ. וְעַיֵּן בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה, שֶׁכָּתַב גַּם כֵּן בְּאוֹת ל"ה בְּעִנְיַן בַּעַל תְּשׁוּבָה, שֶׁיִּרְאֶה לְהֵיטִיב פְּעָלָיו, בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָה עָלָיו, אִם הִסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת יִתְנַהֵג בְּשַׁחוּת עֵינַיִם, וְאִם חָטָא בְּלָשׁוֹן הָרָע יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּבְכָל הָאֵיבָרִים אֲשֶׁר חָטָא, יִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם בָּהֶם הַמִּצְוֹת, וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל: הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁחוֹטְאִים, בּוֹ מִתְרַצִּים וְכוּ' עַיֵּן שָׁם, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וּמִדִּבְרֵי מְנוֹרַת הַמָּאוֹר בְּנֵר ב' כְּלָל ד' פֶּרֶק ג' מוּכָח, דִּפְלֻגְתַּת הָאָמוֹרָאִים לֹא אַיְרֵי, רַק בְּמִי שֶׁהוּא מֻרְגָּל בַּדָּבָר וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה לְחֵטְא זֶה, לְפִיכָךְ נִכְרָת בַּעֲוֹנוֹ וְאֵין מוֹעִיל לוֹ לִמּוּד הַתּוֹרָה, אֲבָל מִי שֶׁנִּכְשָׁל בָּזֶה וְרוֹצֶה לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִכָּאן וּלְהַבָּא, בְּוַדַּאי יֵשׁ מַרְפֵּא לְמַכָּתו לְכֻלֵּי עָלְמָא. . וּמַה שֶּׁאָמַר הַפָּסוּק בִּלְשׁוֹן עֵץ חַיִּים, מִשּׁוּם (משלי י"ח כ"א) דְּ"הַמָּוֶת וְהַחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", וְאִם כֵּן מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע קָנָה לוֹ הַמָּוֶת הַנִּצְחִי. לְהָכֵי יְעָצוֹ הַכָּתוּב, דְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְרַפְּאוֹת אֶת לְשׁוֹנוֹ, יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא הַתּוֹרָה, וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם.

והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע. המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה. כי עוד השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קי״ט:כ״ג) גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך. פירוש - הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בו. בעוד אשר אשיח בחקיך.
ואמרו רבותינו מרפא לשון הרע להנצל ממנו, שיעסוק אדם בתורה שנאמר (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים. וזהו שנאמר (תהילים ל״ט:ב׳) אשמרה לפי מחסום וגו' פירוש רבותינו זכרונם לברכה כי המחסום הוא העסק בתורה.
ואמרו רבותינו כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה שנאמר (שיר השירים ב׳:י״ד) השמיעני את קולך כי קולך ערב. ובקולה שנואה שנאמר (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שנאמר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ופירושו - ואוהביה יאכל פריה ואוהב לשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד. העצה הנכונה אליו שיאכל פריה שלא ידבר בדברי בטלה. אך בדברי תורה וחכמה ומוסר והבאת שלום בין אדם לחבירו. להצדיק הרבים ולשבח הטוב ולגנות את הרע ולקנא אל האמת. כי זכיות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו. וכאשר הקדים כי חיים בלשון:

וגרסי' בבראשית רבה זבולן לחוף ימים ישכון. קדם זבולון ליששכר. והלא יששכר גדול מזבולן, שכן הוא מייחס יששכר זבולן ונפתלי. אלא שהיה יששכר עוסק בתורה, וזבולן עוסק בפרקמטיא, ובא ומאכילו, לפי' קדמו הכתו', שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, למחזיקים לומדיה. וגרסי' בויקרא רבה עץ חיים היא וגו', למי שמחזיק ידי לומדי התורה ומסייען מממונו, כשמעון אחי עזריה, על שהיה עזריה יוצא בפרקמטיא, ובא ונותן לתוך פיו של שמעון, נקרא על שמו, והיו אומרים לו שמעון אחי עזריה. וגרסי' בפסיקתא מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. ר' תנחומא פתר קרא ברווק שהוא שרוי במדינה ונותן דמי סופרים ומשניים, אמ' הב"ה, עלי לשלם לו גמולו וליתן שכר טוב. א"ר הונא, אם נתקל אדם בעבירה, מלאכי חבלה שוטנין אותו, שנא' (איוב לג, כב) ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממיתים. מה יעשה, יעסוק בתורה והוא יחיה. אם יודע לקרות יקרא, לשנות שונה. ואם אינו יודע לקרות ולא לשנות, יחזיק בלומדי התורה, והיא חייו, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. שאם לא היה בן תורה יחזיק בסופר ובמשנה, שהם לומדים תורה, והוא זוכה לחיות. אבל היה בן תורה, ילמוד ויחיה. אם היה רגיל ללמוד פרק אחד ילמוד שני פרקים, ואם לא היה רגיל ללמוד כלל ילמוד דף אחד, ואם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שנים, ויזכה לחיים, דתנן מרבה תורה מרבה חיים. ואם אינו יודע לקרות, מה יעשה ויזכה לחיות, יעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אלו נאמר לעמלים בה לא היתה תקומה, אלא למחזיקים בה, למחזיקים ידי לומדיה. כיוצא בדבר, ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו', אלו נאמר אשר לא ילמד לא היתה תקומה, אלא אשר לא יקים, אשר לא יקים ידי לומדיה, שנא' (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד גרסי' במדרש תנחומא ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ. אין עץ אלא תורה. [ויראהו] אין כתי', אלא ויורהו ה'. א"ר שמעון בן יוחאי, דבר הורהו מן התורה, שכתו' בה עץ חיים. עסק אדם בלשונו בתורה זכה לחיים, שנא' (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים. א"ר חנינא דצפרין, שלש תיבות עשה בצלאל את הארון, שתים של זהב ואחת של עץ, ששיקע של עץ בין השתים של זהב, ללמדך שהעץ נחמד מזהב, לפי שנא' (משלי ג, יח) בשביל התורה עץ חיים למחזיקים בה. ושמתם בארון, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אע"פ שאתה רואה בני תורה שהם עניים, הוי נוהג בהם כבוד, בשביל התורה שבתוכן. והארון, אע"פ שהוא של עץ, הוי נותן בו כבוד, בשביל התורה שבתוכו, שהיא עץ חיים.