הלכה על משלי 15:4

שלא לילך רכיל דכתיב (ויקרא י״ט:ט״ז) לא תלך רכיל ובכלל זה נמי אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה: רכיל פירוש רך לי ואמרינן בירושלמי שלש עבירות אדם אוכל פירותיהן בעול' הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: ואלו הן עכו"ם: וגלוי ערוות: ושפיכות דמי' ולשון הרע כנגד כולן: דבכולהו כתיב גדול: בעכו"ם כתיב (שמות ל״ב:ל״א) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה: ובשפיכו' דמים כתיב (בראשית ד׳:י״ג) גדול עוני מנשוא ובגלוי עריות כתיב (בראשית ל״ט:ט׳) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובלשון הרע כתיב (תלי' יב) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. וכתיב (תלי' קכ) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה: אמר הקדוש ברוך הוא ללשון בראתי לך שתי חומו': אחת של עצם: ואחת של בשר: ועוד שכל אברי' מבחוץ ואתה מבפני' ועוד שכל אבריו של אדם זקופין: ואתה מיושב מה יכולין להוסיף לך וכתיב (תלים קכ) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים אמר הקב"ה אני מלמעלה וגיהנם מלמטה לדונו עוד מצינו בדורות הראשוני' יש דור שרובם עכו"ם: כגון דורו של אחאב ויורדין למלחמה ונוצחין: לפי שלא היה בהם דילטורים (פי' מלשינו') שהרי אליהו מכריז (מלכים א יט) אני נותרתי נביא ליי' לבדי ואין איש מגיד כי חמשים נביאים החביא עובדיה במערה אחת וחמשי' במערה אחרת ועל כרחך אנו צריכין לומר שהרבה מישראל היו יודעין שאם לא כן מאין היה מספיק להם מזון: אלא שהיה שואל מהרבה בני אדם ודורו של שאול היו בעלי תורה והיו יודעים לדרשה במ"ט פנים ואפי' התינוקת של שתים עשרה שנה והיו יורדין למלחמה וניצוחין לפי שהיו בהן דילטורין שנאמר (תלים נד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתת' עמנו ואומר במדר' שלעתי' לבא הקב"ה שואל לגזלן למה גזלת ממון בני והגזלן עונה פלוני ישראל הלשינו: מיד הגזלן דוחה את ישראל לגיהנם: שנאמר (תלים קמ) איש לשון בל יכון בארץ איש חמס רע יצודנו למדחפות וגם כתיב (קהלת י׳:י״א) אם ישך הנחש וגומר ודרשו רבותינו לעתיד לבא מתקבצות החיות אצל הנחש: ואומרים לו ארי דורס ואוכל וזאב טורף ואוכל אלא אתה מה הנאה יש לך אומר להם כמו כן מה יתרון לבעל הלשון שאומר כאן וממית באספמיא וכן הנחש נושך בעקבו של אדם וכל גופו מרגיש ולפי שהיה ראשון לכל מספרי לשון הרע השליטוהו להפרע מכל המספרים ולכך לשון הנחש שותת לארץ לפי שהיא גרמה לו ואמרו רבותינו שהלשון גורם להרוג שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו וגם דרשו רבותינו שראוי להשליכו לכלבים שנא' לא תשא קרי ביה לא תשיא: וכתיב לכלב תשליכון אותו: וגם לוקה בצרעת כדדרשינן זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע ולכך מביא בטהרתו צפורים המצפצפים תמיד: ומה תקנתו של מספרי לשון הרע יעסוק בתורה שנאמר (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים וגם מצינו שענש הכתוב מוציא שם רע בכפלים ממאנס. וגם בספ' קינות מצינו שהקדים פ"ה לעי"ן לפי שהקדימו פיהם לעיניה' לומר מה שלא ראו בעיניה' וגם אמרו חכמים שהוא ככופר בעיקר שנ' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו: ועוד אמרו רבותינו ואסור לספר בשבחו של חבירו יותר מדאי שמתוך שבחו בא לידי גנותו וכתיב (דברים כ״ד:ט׳) זכור את אשר עשה יי' למרים זהו מצות עשה שלא יספר לשון הרע פן ילקה בצרעת כמרים:

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ה, א), שענין ההזמה, היא בעדים בעצמן כמו שאמרנו, כגון שיאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני, אבל בענין הכחשה אין מאמינין אלו על אלו, ותהא עדות כלם בטלה. ומהו ענין ההכחשה? כגון שמעידין בעדות בעצמה, שהכת הראשונה אומרת היה דבר פלוני, והאחרונה אומרת לא היה, או שיבא מכלל דבריהם שלא היה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ג ב) שאין עדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון ולא לוקין עד שיזמו שניהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שעדים זוממין אין צריכים התראה, אלא מכיון שהזמו נדונין, ועדים שהכחשו תחילה ולבסוף הזמו הרי אלו גם כן נדונין, שכן אמרו זכרונם לברכה (ב''ק ג ב) הכחשה תחלת הזמה היא. ומה שאמרו (כתובות כ, א), שאין מזמין העדים, אלא בפניהם, אבל מכחישין אותם שלא בפניהם. ואם הוציאו בעדותם ממון מחזירין בית דין הממון לבעליו, ומשלמין העדים כסך הממון שחשבו להפסידו, אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם והזמו אחר כן אינם נהרגים, שכן באה הקבלה (מכות ה, א) לא הרגו נהרגין, הרגו אינם נהרגין. ויש לומר קצת טעם לדבר, כי אלקים נצב בעדת הדינין, ולולי שנתחיב הנדון במעשיו הרעים לא נגמר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגלגלו עליו דינו מן השמים על ידי רשע זה, ועל כיוצא בזה נאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. ואחר שנתגלה הדבר לעינינו, כי זה האיש בן מות היה לא רצתה התורה שנהרג העדים עליו, והמשל בזה, מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו על הדרך שאמרנו, שנתחיב בבית דין של מעלה אין לו דמים. ויתר פרטי המצוה מבארים במסכת מכות (פ''א).