Chasidut על משלי 16:26

עוד באופן אחר על המדרש הנ"ל פרה אדומה ראה. דהנה אמרו רז"ל (מדרש רבה חקת) פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וכבר פירשתי (בפרשת חקת) הרמז בו. וכעת אומר דבר אחר, דמרמז כי ברשעים מי שאינו מכסה פשעים, בא לידי טהרה ותשובה, כמ"ש (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וכמו שאמרו רז"ל (יומא ט' ע"ב) הראשונים שנתגלה עונם וכו', וכמו שפי' הפסוק (איכה א' ח) חטא חטאה ירושלים וגומר, מה שאין כן בעל מעשים טובים המפרסם מעשיו הטובים, כמו שפירש בספר בינה לעתים בפסוק (שמואל א' כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה וגו', ובפסוק (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר וגו', ובפסוק (משלי טז כו) נפש עמל וגו', עיין עליו (בדרוש ל"ד). והנה איתא (שבת ס"ז.) אילן המשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא כדי להודיע צערו לרבים, ועיין בערוך ערך סקר, כי הוא צבע שאין מצוי כל כך באילנות מצד עצמו, וכן פרה אדומה, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' יח) אם יהיו חטאיכם כשנים, ר"ל שלא יכסה פשעיו ויתודה עליהם בפרסום, אז כשלג ילבינו, והבן. והנה מכל המעשים טובים שעשה משה, לא פרסמה התורה רק בענוה (במדבר יב ג), ומזה נראה כי עיקר זכותו על ידי זה, ולכך ראוי לגדולה ולכבוד כדרך הבורח מן הכבוד, כמו שאמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), מה שאין כן הרודף אחר הכבוד כמו שאמרו רז"ל. ואם כן איך יכול לחלוק על גדולתו לומר שראוי לו, כי אם יאמר כן, הרי אינו ראוי לו, כי הלא העיד הכתוב שמה שזכה משה לנבואת פנים אל פנים, היה על ידי הענוה היתירה והיא גדולתו. וזה מבואר ממש בפירוש בסוף פרשת בהעלותך, וכמו שפירשתי שם דפסוק והאיש משה וגו', הוא הצעה למה שנתבאר שם מנבואת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), עיין בחידושי לחולין דבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכשם שהוא מתנהג בענוה, כך הקב"ה מתנהג עמו, והבן. אך מכיון שראה קרח שדין של פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, ולמה, רק הוא לרמז על זה הענין שכתבתי, ואם כן מדת ענוה של משה נסתר לפי דעתו של קרח, דלא האמין כל כך שלא כתב משה אות אחת מדעתו, כמבואר מדבריו בטלית שכולה תכלת (תנחומא קרח סי' ב'), אם כן לפי זה יכול לחלוק עליו כיון שאין הגדולה תולה בענוה, דהא לפי דעתו הענוה של משה גרוע מאד והוא נשא ושפל ח"ו, כמו שפירש בשבט מישראל (בתהלים סי' נ"ח) הפסוק בישעיה (ב יב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, לכך נושאו לבו לחלוק. ועל פי זה מבואר סמיכת הסדרים כמו שדרש ר' יוחנן במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א) מקרא (תהלים קיא ח) סמוכים לעד לעולם וכו', ועיין שם מה שכתבתי על הגליון לפרש אמרם (ברכות י' ע"א) למה נסמכה פרשת אבשלום (תהלים ג א) לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב א), שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכי נמי הוה). ועל פי זה אתי שפיר מה דנענש קרח אף שכבר אמר יעקב בנבואה ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט ו), ונדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) על ענין קרח שנאמר (במדבר טז ג) ויקהלו, כי בסוף בהעלותך מבואר ענין ענוה של משה שזכה מזה לנבואה יתירה, ובפרשת שלח שהגדולה תולה בזה, על פי מה שביארתי בתרגום יונתן בן עוזיאל כד חמא משה ענותנותו וכו', ואף על פי כן בא קרח ורדף אחר הכבוד וחלק על משה מכח הגדולה, ובאמת קשה מאד להבין טעותו, ולזה נסמך פרשת חקת לומר כי מזה נצמח טעותו, ולכל זה כיון המדרש כנ"ל.

והנה ת"ת כנגד כולם יש בה שלש שמירות הנ"ל, א', ידיעת התורה כתיב בה כי נר מצוה ותורה אור שקאי על הידיעה וכמ"ש (תהלים קי"ט ק"ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, גורם חושך בפני המזיקים על דרך הנ"ל, וזהו שמירת הפרמא שבפניהם שהיא שמירת הגוף, ב', יגיעה ועמל התורה בנפש וכמ"ש (משלי ט"ז כ"ו) נפש עמל עמלה לו וכמ"ש מהר"ל שכל יגיעה היא בנפש, זהו גורם שהמלאכים מקשיבים לקולו וכמ"ש (שה"ש ח' י"ג) חברים מקשיבים לקולך שהם המלאכים, וכלשון הזוה"ק דיתבו ולעו באורייתא והיו מלאכי השרת מסבבים אותם, ולשון לעי פירושו יגיעה, ואף שלאו כל אדם חבירי דרשב"י אינון ולא כל אפין שווין, מ"מ מדקאמר לעי משמע שהיגיעה גורמת, וא"כ הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כי נמי לאו כל המלאכים שוין, וכל איש היגע בתורה, המלאכים בערכו מסבבים ומשמרים אותו, וזהו שמירת המלאכים את הנפש, ובשביל מה שמשכיל בתורה ומתענג בהשכל שבה, ומה גם המחדש בעצמו חידושים וכלשונם ז"ל פלפלת בחכמה שבת (ל"א.), זה גורם שחכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמר ר"ל חמיתין אורייתא דנהירא באנפאי, וזהו שלימת צלם אלקים והוא שמירת השכל כנ"ל:

אשרי איש שישמע לדברים האלה לקיים ככל הכתוב בו: לעולם לא ימוט. וענתה בו צדקתו כיום מחר כי יבא על שכרו. במדה שאדם מודד בה מודדין לו. אשרי הבוחר בחיים ישלם ה׳ פעלו. אם ללצים הוא יליץ לא יעשר ולא יקום חילו. אוי לנפשו כי גמול ידיו יעשה לו. ולא יטה לארץ מנלו. טוב לפני האלקים ימלט ממנו מה רב טוב הצפון למולו. בשמחתו לא יתערב זר נפש עמל עמלה לו: תשתפך נפשינו אל ה׳ לשום חלקינו עמו להסתופף בצלו. ולא יאשמו כל החוסים בו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו: