הלכה על משלי 16:26

ובמס' יומא (דף ל) בפי הממונה אמרו, הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים ונכנס ויושב במקומו ומיחזיר פניו לאורחים, אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידיע דאנינא דעתיה:

וכן צריך שידבר דברי תורה על השלחן, שאע"פ שברך עליו ברכות המחוייבות לו לברך והוא עתיד ג"כ לברך על מזונו אינו נפטר בברכת המזון אלא אם כן מדבר דברי תורה, וכן אמרו רז"ל (אבות פ"ג דף ח) כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. כלומר כיון שדברו עליו ד"ת הרי זה השלחן אשר לפני ה', וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שם כח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כלומר שאין מזכירין שם דבריו של מקום. וכל זה להורות שלא נברא האדם לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה וז"ש הכתוב (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד. דרז"ל (סנהדרין דף צט.) אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה אם לעמל תורה כשהוא אומר (משלי ט״ז:כ״ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי עמל פיו אמור הא מה אני מקיים כי אדם לעמל יולד לעמל תורה הוי אומר לעמל תורה יולד. וכן אמרו במדרש כשם שברא במעשה בראשית בהמות וחיות ועופות שקצים ורמשים ואחר כך ברא את האדם שנא' ויברא אלהים את האדם בצלמו כך כתוב בתורה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ואח"כ נולד האדם, וזהו שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר הוי אומר לעמל תורה יולד, לא נולד האדם אלא לעמל תורה וכן כתוב אחריו וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שעד שלא נוצר הקיפתו תורה ומצות ואח"כ נולד, וזהו שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר הטיל הקב"ה מצות לפניו ולאחריו והוא באמצע, וזהו שאמר כי אדם לעמל יולד לעמל תורה יולד ע"כ:

אם כן יאמר האומר חס ושלום, שעל ידי מצוות התורה לא יוכל להמצא שום עסק בעניני השדה, ורק בכסף יכול לעסק. ואחר כך בארה התורה דין שמטת כספים ואמרה (דברים ט"ו ב'): "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". ופן יאמר האומר חס ושלום, שהאדם מכרח להיות אביון על ידי קיום התורה; כי בשדה נגרע קרוב לשליש, וכשנעשה עסקים אחרים - השמטה מקלקלת אותם; סימה התורה תכף ואמרה (שם ד'): "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה"'. רוצה לומר, הזהר שלא תהיה אתה בעצמך הסבה לאביונותיך, כי הרבה דברים שאדם גורם בעצמו להיות אביון וכנ"ל; אבל ממני לא תהיה אביון, "כי ברך יברכך ה' בכל מעשיך וגו"'. הינו, שאני אתן לך ברכה, ותשלים לך את הכל; "רק אם שמוע תשמע בקול וגו"'. הינו, שברכתי תלויה דוקא בקיום התורה. וכהאי גונא בארה התורה בפרשת בהר ואמרה (ויקרא כ"ה כ'-כ"א): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו; וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". וכן כהאי גונא בכל ענין וענין צריך האדם לידע, שעל ידי קיום התורה לא יסבב לו חס ושלום שום ריעותא; ואם לפי עינו נראה לו, שבמקום הזה נסבב לו הפסד על ידי קיום התורה, יסבב לו בודאי טובה במקום אחר. ונוכל להמתיק זה בדברי חז"ל (סנהדרין צ"ט:), שאמרו על הפסוק (משלי ט"ז כ"ו): "נפש עמל עמלה לו": אתה עמל על התורה במקום הזה, והתורה עומלת לך במקום אחר.