Chasidut על משלי 20:21

ותמלא הארץ חמס. חמס נקרא מה שמקבלים השפעה בחטיפה חנם בלא יגיע כפים^פזכי מלאה הארץ חמס תרגם אונקלוס ארי אתמליאת ארעא חטופין.. אמנם בשורש אין אדם מקבל טובה מיד השי"ת בחנם, וכל מי שמקבל טובה בעוה"ז הוא ראוי לחלקו, וכדאיתא בש"ס ב"ק (נ.) (ובתולדות רבה פס"ז) כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעיו. ועיקר החטא במה שמקבל הטובה קודם עת הראוי^פחכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בראשית ד"ה והנחש: ובאמת כל חטאי ישראל הם כמו אוכלי פגה שרוצים לקבל האור קודם הזמן., וכמ"ש (משלי כ׳:כ״א) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. מבוחלת כתיב, מלשון בוחל היינו בשול וגמר. והענין שמקודם קבלת כל טובה צריך המקבל לצמצם עצמו מאותה טובה ולמסור בחזרה כל חשקו ותאותו להשי"ת, ויאמר שבאם אין רצונו יתברך לתת לו הטובה ההיא אינו רוצה ליהנות בה, ואח"ז יוכל לקבל אותה טובה, שאז נקרא שהשי"ת נתן לו בדמים, שכבר היה לו יגיע כפים מצמצום זה שסבל ע"י שהתאפק מרצונו לשעה קלה, וכמאמרם ז"ל גיטין (ע.) סעודה שהנאתך הימנו משוך ידך הימנו. פי' שתתישב בדבר אם הטובה היא מרצון השי"ת אם לאו, וכדאיתא במי השלוח (ח"א פ' משפטים) על פסוק ששת ימים תעשה מלאכתך, בביאור דברי הש"ס (שבת סט:) היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת חייא בר רב אמר משמר יום אחד ומונה ששה ורב הונא אמר מונה ששה ומשמר יום אחד. שהאדם בנערותו שעדיין לא נזדכך לבו נקרא חייא בר רב, לא יתפלל על טובת עוה"ז, רק ימסור מקודם כל רצונו ותאותו להש"י, כדי שיהיה השי"ת המתחיל וגם הגומר בלי ערוב עקשות דעתו ורצונו, ולכן הוא אומר שמשמר שבת תחלה ואח"כ מונה ששה. ורב הונא, היינו שיש לו הרבה הון ומע"ט, שכבר נזדכך לבו, שאינו מתאוה לרצונות זרות, הוא אומר שמותר לשאול מהשי"ת שימלא משאלות לבו, ולכן מונה ששה ואח"כ משמר שבת, היינו שהשם יתברך יגמור בעדו לבסוף^פטנתבאר גם באופן דומה בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בקונטרס נר המצוות דף טז: ד"ה ובז"י ובהמשך דף יז. ד"ה והנה עיי"ש.:

ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן וכו' לעבדיך וכו' (במדבר לב ה). הנה סיימו בלשון דרך מוסר לעבדי"ך, כאלו מדברים שלא בנוכח, והתחלה אמרו אם מצאנו חן בעיניך כמדברים בנוכח, והוה ליה למימר אם מצאו עבדיך חן וכו'. והנראה לפי פשוטו שהתחלת דבורם הכוונה על כל ישראל אם מצאנו חן בעיניך אנחנו כל עם בני ישראל, כי לכל ישראל לטובה יחשב שלא יעברו את הירדן, כיון שיש להם מקנה רב ויפסידו את היישוב, ולהיות הכוונה על כל ישראל אין מדרך המוסר לכנותם עבדים, מה שאין כן הסיום לעבדי"ך לאחוזה על עצמם דברו, נ"ל. ובזה יצדק נמי אומרו תיבת ויאמר"ו, והיא אמירה אחת סיומא דאמירה הראשונה, ולפי הנ"ל יצדק ויאמר"ו, רצ"ל להיות שהזכירו בלשונם בני ישראל, לפני עדת ישראל אמרו בלשון אם מצאנו חן, להורות דעליהם גם כן הדברים נאמרים. אך באשר אנחנו רואים שיש בכאן פרשה סתומה, והנראה דשתי אמירות היו. והנראה דמתחלה אמרו רק בסתם ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה (במדבר לב ד), ולא רצו לסיים, רק סברו שאדונינו משה אשר רוח י"י דבר בו ישיבם תיכף ברוח קדשו, וכאשר ראו כי לא השיבם אז סיימו הדברים, ואפשר דמשמיענו שחששו לזה מה שדרשו רז"ל עליהם (במ"ר פכ"ב ט') נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה וכו' (משלי כ כא), על כן גלו קודם שאר השבטים, על כן לא רצו לכתחילה לשאול בפירוש במו פיהם, רק אמרו דברים סתומים כדי שיצאו הדברים רק מפי משה, רק כשראו שאין מענה בפי משה פירשו הדברים במו פיהם. ועל כן אחשבה במה שאמרו יתן את הארץ בדרך נסתר, ולא אמרו תתן לנוכח, הגם שאפשר לומר להיות שידעו כי על משה נגזר שאינו מנחיל, אף על פי כן למה סיימו לנוכח אל תעבירנו. והנראה כיון שראו שאין מענה בפי משה, חששו שהוא להיות שלא תהיה הנתינה והנחלה ממנו, כי ידוע (סוטה ט' ע"א) שלא שלטו האומות במעשה ידיו, וסברו להיות הגזירה ממנו ית' הוא בהיפך, על כן אינו מודיע במאמרו למשה שיהיה לפי זה הנתינה ממנו, על כן סיימו הם בעצמם הדברים ותהיה הענין מצידם. וז"ש יתן מצידנו, שאנחנו השואלים ומה דניחא קמיה קוב"ה ליעבד באחרית:

ובעל עקידה בשער פ"ה, ביאר מדרש (במ"ר כב, ח), ומקנה רב (במדבר לב, א), זה שאמר הכתוב (קהלת י, ב) לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - זה בני גד ובני ראובן שעשו עיקר טפל וטפל עיקר וכו', שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות וכו', ועליהם נאמר (משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה וכו' ואחריתה לא תבורך, וכן הוא אומר (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד מ"א), שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן (המד"ש) [המדרש]. וכת' במקום אחר, והספיקות רבו. ובעל העקידה האריך, ומסיק כי מאמר רבה בר בר חנה הנ"ל הוא חידה, מחמת טרדותן וטרופים אחרי ממונם, עוד ראה כי לא נשאר בידם עשרם רק נמשך לנחלה לזולתו, ושאל אם יתקן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה' לעולם הבא, וחד פשט גדפא - שנשתמט ממנו כלי המעשה לסיבת שמנינותו, וחד פשט אטמא, הרגל, שלא נשאר לו מזה וכו', אמר רבי אלעזר, עתידין ליתן וכו' וביאר מאמר הנביא (ירמיה ב, ז-י) בזה וכו', יעו"ש.