Chasidut על משלי 8:35

רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה, שנאמר (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים. תורה מרמז על מצוה פרטית המיוחדת לאדם בשרשו, שלכל אדם יש לו מצוה מיוחדת השייכת לו בשורש, וצריך לדקדק בה בכל החומרות וגדרים יותר מאדם אחר, ובזה יתוקן שרשו, וכענין שמצינו בש"ס (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי במצות ציצית^ידמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה ואהבת: כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. ושם בפרשת תצא ד"ה כי יקרא: מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט. ומבואר באריכות בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כג.. והענין בזה, שאם ידקדק אדם במצוה שאינה שייכת לשרשו ויחמיר בה יותר מדאי בבטחונו שעל ידה יתוקן שרשו, ע"ז נאמר (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. והוא, שבעוה"ז הסתיר השי"ת עומק הכונה שגנוז במעשה המצות, שאם לא היה בהמצוה רק הכונה בלבד, א"כ למה צוה השי"ת לעשות המצוה בפועל, משמע מזה שאין לאדם ידיעה בד"ת הצפון והגנוז במעשה המצות בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. והוא שבעידנא דלא עסיק בה אזי לא נשאר בגוף מקדושת המצוה, לפי שאין הגוף מבין שרשה^טומבואר באריכות רבה בספרי רבוה"ק כל עניין כוונת ומעשה המצוות ונביא כאן גרגרים ממשנתם והמשכיל יקחהו משם. עיין בעין התכלת דף תיט: ובידוע דצריך עובדא ורעותא ומלולא, וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות מקום המעשה בכל עניני עולם הזה, כגון צרכי האדם בגופו אכילה ושתיה וכדומה, כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה וכו'. אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות. ועיין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. עיין עוד שם בהמשך המאמר. ועיין היטב לקמן פ' מקץ אות ה ד"ה ולהבין עניין.. אבל מצוה ששייכת לאדם, בפרט אם ירבה בדקדוקיה ובהבנתה, יאיר לו השי"ת שיבין את המצוה באור תורה, שכל עיקר המצוה תהיה דברי תורה^טזמקורו במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה כשעירים. ועיין בתפארת יוסף פ' האזינו ד"ה כשעירים: אם האדם בא אל שורש המצוה השייכת לשורש נפשו, ומרחיב את הפתח ע"י זאת המצוה, יכול באמת אח"כ להתמשך אחר רצונו ית' בכל התרי"ג עטין., ויהיה לו הבנה בכוונתה, ויראה שהלבוש והפעולה מהמצוה הוא רק בעוה"ז. וזה הוא שאנו מתפללין (בקדושא דסדרא) הוא יפתח לבנו בתורתו, בוא"ו, וזה מרמז על הד"ת ומצות ששייכים לכל אדם מיוחד בפרט לעיקר השורש שלו^יזמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ד: מי שהשי"ת מזכהו לבא אל המצוה השייכת לפרט נפשו ונשמתו, כי לכל אחד מישראל יש מצוה מיוחדת השייכת לנפשו כדאיתא (שבת ק:) אבוך במאי זהיר טפי. וכמו שאמר אאמו"ר זללה"ה על מה שאנו מתפללין בקדושה דסדרא וישם בלבנו אהבתו וכן יפתח לבנו בתורתו ולא סתם אהבה ויראה ותורה, רק שהאדם מתפלל שהשי"ת ישים בלבו האהבה והיראה השיכות לו, וכן מתפלל כי הש"י יפתח לבו בהתורה, היינו המצוות השייכים לפרט נפשו וכמו שנתבאר זה הרבה פעמים (ח"א ואתחנן ד"ה ואהבת) וכשזוכה האדם ובא אל המצוה השייכת לו אז המצוה עצמה הוא מלא דברי תורה ושוב אינו אצלו כמשא ואדרבא כי רואה אז שהמצוה נושא אותו וכמו שמצינו (סוטה ל.) אצל הארון שנשא נושאיו, עצמו לא כל שכן. ועיין עוד בית יעקב שמות פ' תצוה אות טו ד"ה וזהו ג"כ. ועיין לקמן פ' ויחי אות עז שהביא בשם האריז"ל.:

וכענין שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א משלי (ח) ד"ה כי מצאי) בפסוק (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים שהכתיב הוא מצאי חיים והקרי הוא מצא חיים. מצאי חיים מורה שהאדם ימצא שהש"י חי, והקרי בכל מקום ממתק את הכתיב, כי מצאי מצא חיים היינו עי"ז שימצא שהשי"ת הוא חי, וד"ת שיצאו מפי הקב"ה הם חיים וקיימים, אזי ממילא ימצא גם בעצמו חיים, מאחר שרואה הוא שכל דברי אלהים חיים וקיימים. וזהו תיקונא דבע"ת אחר אשר שב אל הש"י, אף שמקודם זה נדמה לעצמו שסר מדרכי השי"ת, אכן מאחר שמכיר שאמרות ה' הם דברי אלהים חיים, לזה כמו שאדם חי יוכל להשתנות בכל שעה וכל רגע כפי שיצרך לו, ואם יחטא אדם לרעהו, אם הוא חי עוד אזי יוכל להתפייס עמו וחבירו ימחול ויסלח לו על אשר אשם לו. כן יאירו עתה הד"ת לעיניו, שכן הוא פירוש הד"ת כפי שעשה אדם זה ששב אל השי"ת, כי כן חפץ השי"ת שזה האדם יתנהג באלו הד"ת, וכל אשר עשה עד עתה היה מלא ד"ת, ואף שלאדם אחר אסור לעשות כן, אך אצלו אחר תשובתו מרפא הוא את הקודם, שנשתנה פירוש הד"ת מכפי שהיו מתפרשין קודם תשובתו, כי עתה נראה לעין שעשה רק מה שהשי"ת חפץ, שכן נחשבים לו זדונות כזכיות^פגעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה לי דבר.. אמנם בני אדם יושבי חשך, שאינם רואים שד"ת הם חיים וקיימים, מראים פנים לכל צד, ונראה לו שהד"ת הם כעין דבר מוצק, לזה האדם אין בו כח לתקן את אשר עוות אם עבר חק התורה, כי אם יחטא אדם לרעהו אשר חי עוד, אזי יוכל בנקל להתפייס עמו למחות השנאה מלבו שלא יהיה לו עליו אף תרעומות. אכן אם הלך רעהו לעולמו, אזי לא יוכל למחות את אשר חטא לנגדו. וכן הוא בענין התשובה, שהאדם אשר עבר חוק ומתחרט על חטאו עד שרואה שהד"ת חיים וקיימים מראין פנים לכל צד, אזי פשעיו ימחו אשר לא יעלה על לב, ומי שאינו רואה זאת לא יוכל למחות את אשר חטא. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויגש רה:) כד ברא קוב"ה עלמא וכו' ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא קמיה אמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך וכו' אמר לה קב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים. והוא, כי זה הוא ברור שאין הפירוש שהשי"ת מאריך אפו לפי שעה ואחר זמן יגבה ממנו, שזה לא יחשב עוד לחסד כל כך, אכן הפירוש בזה הוא, שהשי"ת מאריך אפו בכדי שבאריכות הזמן יתפייס האדם עם הד"ת אשר חטא לנגדם והיה כלא היה בשוב רשע מדרכו וחיה. אכן מאחר שמתברר הבע"ת שלא חטא מעולם, למה אירע לו כשלון מחטא ועון, אך למען שיתברר שם ה' שנקרא ארך אפים. וזה הכתוב לי דבר צור ישראל, מעורר את לב בני אדם ומחזיקם שישובו בתשובה:

וזהו הענין דאיתא בש"ס (ב"מ מד.) מתני ליה רבי לר' שמעון בריה בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. כסף היינו חשק לד"ת ועבודה, וזהב הוא קנין בד"ת, וזהב הוא יקר מכסף, ולכן בילדותיה היה סבור שע"י התשוקה יקנה לו הזהב, הוא הקנין והקביעות בהד"ת. ובזקנותיה, כשהבין שעיקר הקנין בעוה"ז הוא החשק והתשוקה, לכן היה חביב אצלו התשוקה והחשק, ולכן היה סבור הזהב קונה את הכסף, שעיקר הקנין הוא התשוקה, כמו שנתבאר במי השלוח חלק ראשון פ' תולדות (ד"ה ואלה)^פחוזה לשון המי השלוח כאן (ח"א פ' תולדות ד"ה ואלה תולדות): וזה ג"כ ענין הגמ' (בבא מציעא מד.) מתני ליה רבי לר"ש בריה בילדותיה, הכסף קונה את הזהב, ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. היינו כי בילדות של האדם יש גודל תשוקה וחמדה לד"ת ועי"ז קונה את הזהב היינו ד"ת לאמיתם יקראו בשם זהב, וכסף היינו תשוקה וכסיפה. אבל בזקנה צריך האדם לבקש שלא יוסר ממנו החשק לד"ת, כי לעת הזקנה כל כחות התשוקה של האדם מתחלשין, ע"כ שינה לו הזהב קונה את הכסף, והוא תפלה שהתפלל לה' שע"י ד"ת יבא בלבו חשק להוספת עוד ד"ת, והוא למשל לאדם ששבע מאכילה ואעפ"כ אם בא לפניו מאכל טוב המאכל הזה ממשיך לו תאוה וחשק לאכול יותר, וכן הוא הענין בד"ת. ועיין בפרי צדיק פרשת במדבר אות טז שמפרש זאת באופן אחר קצת.. וזה דאיתא בש"ס (בבא מציעא מז:) דבר תורה מעות קונות, היינו מן הדין מי שיש לו חשק לד"ת קונה הד"ת, והשי"ת ודאי יסיים ההתחלה לטוב. כי מעות היינו ההתחלה והתשוקה מלשון המו מעי לו וגו' (ירמיהו ל״א:כ׳), רק בעוה"ז אם יהיה להאדם קנין פן יתגאה בהם וימשוך השי"ת את אורו מתוכו וישאר ריק לגמרי, וזהו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, היינו ע"י שהאדם יתעלה בהן, והשי"ת הוא אש אוכלה (דברים ד) ואש מכלה כל הכחות, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) אש לא אמרה הון, היינו כל מי שאומר שיש לו הון אש מכלה הכח שלו, וכדאיתא במדרש רבה (צו ז) כל המתגאה נידון באש. ולכן אין האדם קונה ע"י התשוקה, רק בעוה"ז אין לאדם רק התשוקה לד"ת, והשי"ת אומר שזה די, ולכן האדם לא יסתכל כלל על הקנין רק על החשק, שבודאי השי"ת יסיים החשק הזה לטוב, אבל האדם לא יחזיק אותו עדיין לקנין גמור רק החשק הוא בעוה"ז. ולכן בזקנותיה היה מתני לו הזהב קונה את הכסף, ולכן כתיב (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים, ויש בהכתוב הזה קרי וכתיב ואמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א משלי [ח] ד"ה כי מצאי) שהקרי שהוא כי מוצאי מצא חיים, היינו מי שמצא השי"ת אז יש אצלו גם כן חיים, והכתיב הוא, כי מוצאי מצאי חיים, היינו כי מוצאי מצאי מי שיש לו התשוקה למצוא השי"ת היינו הד"ת, זו בעצמו הוא גם כן חיים, שעל ידי התשוקה שיש לו לדברי תורה זה בעצמו די^פטלקמן פרשת ויגש אות יא ד"ה וכענין., אבל הקנין בדברי תורה הוא רק לעתיד, ולכן מדת יצחק הוא רק לעתיד: