הלכה על משלי 8:35

ומי שרגיל במצוה זו בתמידות, זוכה עבור זה להיות לו בנים בעלי חכמה, בעלי עשר, בעלי אגדה. כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':): רבי יהושע אומר: כל הרגיל לעשות צדקה, זוכה לבנים ^*זוכה וכו'. הכונה: אם לא היו לו בנים עד עתה, זוכה בשביל הצדקה והחסד, שיולדו לו בנים בעלי חכמה וגו'. ומיתי על זה ראיה, דכתיב (משלי כ"א כ"א): "רדף וגו' ימצא חיים", הינו, אם לא שיהיו חכמים בתורה, אין שיך לומר "חיים", דעל התורה כתיב (משלי ח' ל"ה): "כי מצאי מצא חיים". ואם תאמר, שכונת הכתוב, שהוא בעצמו יזכה עבור זה להתחכם בתורה, ומנין שיזכה לבנים יש לומר, דאי לא יהיה לו בנים, הוא חשוב כמת, כמו שאמרו חז"ל (נדרים ס"ד:), ועל כרחך שכונת הכתוב, שיולד לו בנים, שיקרא על ידי זה בשם חי. ועל כרחך, דהם בעלי תורה, דאז נוכל לאמר שמצא חיים. ומן התמה על האנשים שמחפשין סגלות, שיולדו להם בנים, ומוציאין על הסגלות כמה וכמה רובלי כסף; ויש שמוציאין למאות ולאלפים כל אחד לפי עשרו. יותר טוב שיעשו סגלה הנמצא בחז"ל, הינו, שיתעסקו תמיד במדת הצדקה, לעזר לעניים במה שיוכלו, להיות מן המעשים, שהוא גדול מן העושה [הן בענין פרנסת חיותם, וגם לגדל את בניהם ולהכניסם לתלמוד תורה, שבעבור זה יזכו לבנים בעלי תורה, וכמו שנתבאר], או שיעשו גמ"ח קבוע [מממונם, או שיזרזו אחרים שיסיעום בענין זה], ויתעסקו בו תמיד. כי עקר המצוה הוא העסק התמידי, שהאדם מרגיל גופו לזה; וכמו שמורה לשון הכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וגו"'. ובזכות זה יתנהג השם יתברך עמהם גם כן במדת צדקה וחסד, וימלא רצונם בזה, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), דזוכה עבור זה להיות לו בנים וכו'. וכן עשו הרבה אנשים בזמננו, והצליחו בזה. ואפילו אם חס ושלום נסגר הדלת עליו מן השמים בענין זה [הינו, שכלה כל ימיו, ולא היה לו בנים; דאי לאו הכי, אין שום ראיה, דיש תפלה שהוא נענה תכף, ויש תפלה שהוא נענה אחר כמה שנים, כמו שאמרו חז"ל (דברים רבה פרשה ב' י"ז)]. על כל פנים, מצותיו שעשה לא יאבדו, והן הן תולדותיו. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ל' ו'), שתולדותיהן של צדיקים הוא המעשים טובים שלהן, כי הן תולדות נפשו; מה שאין כן, אם מוציא מעותיו לטמיון על סגלות חיצוניות, שלא יועילו ולא יצליחו, הוא מכלה כחותיו לריק. והמשכיל יתן כל זה אל לבו; וכל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים (שבת קנ"א:). ועין (נדה ע'.) שאמרו שם על זה, שיתפלל למי שהבנים שלו, וידוע מה שאמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב מזמור ס"ה), שהגומל חסד - תפלתו נשמעת. בעלי חכמה, בעלי עשר, בעלי אגדה. בעלי חכמה, דכתיב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים" [וכתיב גבי חכמה: "כי מצאי מצא חיים", רש"י]. בעלי עשר, דכתיב (שם): "צדקה'; בעלי אגדה, דכתיב (שם): "וכבוד". כתיב הכא "וכבוד" וכתיב התם (משלי ג' ל"ה): "כבוד חכמים ינחלו". [הינו מתוך שהם דרשנים, מושכין לבו של אדם, והכל מכבדין אותם. כן פרש רש"י. ורבי יהושע נקט צדקה, והוא הדין חסד, דהא בקרא כתיב: "רדף צדקה וחסד". ונקט צדקה לבד, לאשמעינן דסיפא דקרא: "ימצא חיים צדקה וכבוד", אכל חדא וחדא קאי (להשמיענו שסוף הפסוק "ימצא וגו'", על כל אחד ואחד מתכון), ולאו דוקא משניהם ביחד].

מִצְוָה גְדוֹלָה לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁהֵם מְקוֹמוֹת מְקֻדָּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מִתְבַּטֵּל, שֶׁאֵין שָׁם מִנְיָן, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל שָׁם בִּיחִידוּת, כֵּיוָן שֶׁהֵן מְקוֹמוֹת מְקֻדָּשִׁים. וּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לִלְמֹד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, יִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן שֶׁמָּה בַּעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּעִירוֹ גַם בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִלְמֹד בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, יִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹב עָם, וּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. וְאִם יֵשׁ בְּעִירוֹ שְׁנֵי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, יֵלֵךְ לְהָרָחוֹק, שֶׁיִהְיֶה לוֹ שְׂכַר פְּסִיעוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם. עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ שַׁחֶרִית וְעַרְבִית לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בִּזְמַן הָרָאוּי, וּמִתְאַחֵר שָׁם כָּרָאוּי, וּמִתְנַהֵג שָׁם בִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי, זוֹכֶה לַאֲרִיכוּת יָמִים, דִּכְתִיב, אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחַי. וּכְתִיב בַּתְרֵהּ, כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים.