Chasidut על קהלת 9:2

במדרש זאת חקת התורה וגו' (במדבר יט ב). שאלו מלאכי השרת להקב"ה אם כן למה מת משה, והשיב ית' מקרה אחד וגו' (קהלת ט ב). ונ"ל על פי הכלי יקר בויקחו אליך הפרה, נקראת על שמך (תנחומא חקת סי' ח'), עיין שם. נמצא משה עשה כל התיקון. והנה איתא (על זה במדרש רבה שמות פל"ב) חרות (שמות לב טז), אל תקרי חרות אלא חירות, שנאמר (תהלים פב ו-ז) אני אמרתי אלקים אתם וגו', (תהלים פב ז) אכן על ידי שחטאתם בעגל כאדם תמותון, עד כאן. והנה משה אף אם לא חטא עמהם, היה מקום לומר שהעלה ערב רב והיה קצת גורם, אך לעומת זה עשה התיקון, ולמה מת. והתשובה מקרה אחד וגו', לפי שכבר צריכין למות השאר, אם כן מקרה אחד וגו', דאם לא כן יבטל הבחירה וק"ל, מה שאין כן בעת נתינת התורה שהיה על דרך שיחיו כולם והבן, והאומות לנגד ישראל הם כהבדל מדריגה, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם (עיין יבמות ס"א ע"א), (ולפנינו יבואר עוד באופן אחר).

מדרש (ויק"ר פ"כ א') אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז א). רבי שמעון פתח (קהלת ט ב) הכל כאשר לכל מקרה וכו', מקרה אחד אלו בני אהרן, אלו נכנסו להקריב במחלוקת וכו'. נ"ל ענין הפתיחה, דלא נודע מה היה הדיבור למשה, דאי אפשר לומר הנרצה שלא יבוא אהרן אל הקודש וכו', זה הוא אמירה בפני עצמו. לזה התחיל הפתיחה הזאת, וממוצא הדבר נדע דהדיבור היה שאמר הש"י אחרי מות שני בני אהרן, רצ"ל מיתת בני אהרן היה ענין אחר מהנאמר במקום אחר דהיינו בעדת קרח, (הגם שלא היה עדיין המעשה דקרח, עם כל זה בודאי מקובל היו ביד משה שהנכנס להקריב במחלוקת מתחייב שריפה). ואפשר חשב משה שגם בני אהרן זאת היתה סיבת מיתתם שהיה ביניהם איזה מחלוקת, ואמר לו הש"י אחר"י (ענין אחר הוא) מות שני בני אהרן המתייחסים אחר אביהם בשלום ומישור (מלאכי ב ו), רק הסיבה הוא בקרבתם לפני י"י וכו', שנתקרבו מאוד לפני השם ונתבטלו ממציאותם:

ובזה אתי שפיר הא דכתיב הנפש החוטאת היא תמות, להורות דדוקא החוטאת היא תמות, אבל שאינה חוטאת לא תמות כלל. ולפי זה מקרא הנאמר בתורה איש בחטאו יומת, אין ראיה כלל לדבריו של ר' אמי, דמקרא הנ"ל לא משתמע רק דעל ידי חטא בא עונש מיתה, ובהא כולי עלמא מודים. אבל הא דסובר ר' אמי דלא יצוייר שום מיתה בלא חטא, זה לא נשמע כלל, מה שאין כן מקרא דיחזקאל דכתיב הנפש החוטאת היא תמות, דמתיבת היא משמע דרק הנפש החוטאת תמות, אבל נפש שאינה חוטאת לא תמות כלל, לכך מביא קרא דיחזקאל, וזה נכון בס"ד. ומיהו עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דלעולם יש מיתה בלא חטא, ותיבת היא, אינו לאוריי ולומר דלא יצוייר מיתה כלל בלא חטא, כמ"ש דנפש שאין חוטאת לא תמות כלל, דאימא דאף נפש שאין חוטאת מוכרח למות בזמנו ובעתו, ותיבת היא בא ללמדנו דלא נימא שבעון נפש זה ימות נפש אחר, כמו אבות על בנים, או בנים על אבות, או צדיק עבור רשע, לכך נאמר הנפש החוטאת היא תמות, דהיינו דוקא אותה הנפש עצמה החוטאת ולא נפש אחר, לכך מייתי ר' אמי הך הבן לא ישא וגו' צדקת הצדיק וגו', ואם כן זה מפורש בקרא ותיבת היא למה, אלא ודאי לאורויי דאין מיתה בלא חטא, ושפיר הצריך להביא סיפא דקרא, ודו"ק. עוד שם בגמרא (שבת נ"ה ע"ב) מיתבי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, א"ל והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כלה ומתו, א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו' (קהלת ט ב), פירוש אלמא יש מיתה בלא חטא וקשיא לר' אמי. ומשני הוא דאמר כהאי תנא, דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי, הא אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם לפטור מן העולם, עד כאן. ויש לדקדק טובא. חדא, דשותא דמלאכי השרת לא ידענא שאמרו מפני מה קנסת, שלשון זה מורה שברור להם שאין זה מצד הדין רק בדרך קנס, דאם לא כן הוי להם לומר מפני מה חייבת או מפני מה ענשת. (ב'), ועוד קשה וכי לא ידעו דבר נגלה שאכלו מעץ הדעת, דהא אית מאן דסובר דאף מחשבות שבלב יודעין (עיין תוס' שבת י"ב ע"ב ד"ה שאין), מכל שכן דבר נגלה שנעשה בפועל, ובהא ודאי דכולי עלמא מודו דיודעין. ולכאורה יש לתרץ זה על פי מה דאיתא במסכת סנהדרין (דף ל"ח מ"ב) אדם הראשון בלשון ארמי סיפר, שנאמר (תהלים קלט יז) ולי מה יקרו רעך אל, עד כאן. ולפי זה י"ל דמסתמא גם הצווי היה בלשון שהוא מבין דהיינו בלשון ארמי, ומבואר במסכת שבת (דף י"ב ע"ב) דאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. ולפי זה ניחא, דאף דמלאכי השרת ידעו מהאכילה, מכל מקום לא ידעו שיגיע לו עונש מיתה עבור זה, כיון שלא ידעו מהצווי. ומיהו עדיין לא מתורצת, דהא על כרחך בלשון הקודש נמי סיפר והיא עיקר הלשון שבו נברא העולם, דהא בהאי קרא דמייתי ראיה מיניה, לא נמצא רק תיבה אחת בלשון ארמי והשאר בלשון הקודש, ועוד דשם אשה יוכיח, אלא ודאי דפירושו בלשון ארמי נמי סיפר, אבל עיקר דבורו ודאי בלשון הקודש, וכן מצאתי ביפה תואר ובנזר הקודש (פרשה י"ח סימן ז'), ואם כן מסתמא היה הצווי בלשון הקודש. ועוד דהא כתבו המפרשים דמה שסיפר בלשון ארמי, היה על ידי חטא שנתבלבל לשונו הצח בלשון ארמי שהיא שיורי לשון הקודש, ואם כן קודם החטא סיפר רק בלשון הקודש והדרא קושיא לדוכתא.