Chasidut על קהלת א:2

וזה אמר הכתוב (בראשית ב', ד') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. פירוש שכל התולדות שהיה בבריאת העולם הכל כדי להיות בבחינת היחוד שמים וארץ וזה בהבראם, ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט') באברהם, כי אחד היה אברהם בבחינה זו ליחד הארץ לשמים. ולזה כפל הקרא (שם) לומר עוד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי תחילה אמר שתולדות השמים המה השפעות אור הברכות וחיות של כל הנבראים הכל יהיה בארץ בהתקשרות ודביקות זה בזה, ואחר כך אמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שיתחבר הארץ וכל אשר בהם לשמים למען ידעו הכל כי שורשם מצבם ומעמדם הכל בשמים, ושוין המה באוני אחת ובטומי אחת והכל אחד כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. ולכך אמר הכתוב אחר כך (שם ה') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. כי ידוע אשר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל כמו שמובא במאמר חז"ל (בראשית רבה י', ו') והכוונה הוא על כח ההשפעה הבאה מלמעלה על ידי הגשמים היורדים משמים על הארץ, ונמצא כל דבר מעורב ברוחניות וגשמיות, ובזה הנשמה קשורה עם הגוף על ידי האכילה כי הגוף נהנה מגשמיות המאכל והנשמה מהרוחניות כידוע, ועל כן כשהאדם שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לחבר ארץ לשמים ושמים לארץ לא היה עדיין, לא היה מי שיוריד דבר משמים לארץ ועל כן לא המטיר על הארץ ולא צמח דבר ולא היה שיח בשדה ולא עשב, על כן וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (שם ז') ובזה כללו מן העליונים ותחתונים להיות על ידו יוקשר אלה באלה, ויהי האדם לנפש חיה כלומר שהאדם משתמש הן לבחינת הנפש שהוא דרגה התחתונה מהכל, והן לבחינת חיה שהוא דרגה עליונה, כי על ידו יקושר זה בזה בקשר נפלא ועל כן קרא את שמו אדם כי שם זה רמז לכל הבחינות בחינת עפר מן האדמה, ובחינת אדמה לעליון, ובחינת שם הוי"ה אשר במספר מ"ה גימטריא אדם. וכיון שנברא האדם הלז התפלל על הגשמים, וידוע אשר לשון תפילה הוא בבחינת צמיד פתיל שהוא לשון חיבור ודביקות, והאדם בכוחו קשר ודיבק וקירב עולם שלמטה בעולם שלמעלה הארץ ואשר עליה לשמים בתפילתו ונעשה בבחינת נשקי ארעא ורקיע אהדדי והיתה העלאת המיין נוקבין הידוע ותיכף נעשה הורדת המיין דכורין כל ברכה ושפע ממקור הברכות וירדו גשמים על הארץ והולידה והצמיחה ונתמלא כל השדה דשאים וצמחו האילנות כי נתנה הארץ יבולה. וזה שרמז הטייעא לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי (בבא בתרא ע"ד.). פירוש שהנשיקה הוא משניהם מזה לזה ומזה לזה. שכל אחד נותן מחלקו לשני. זה, הורדת שפע החיים והטוב לזה. וזה, התקרבות נפשו ומאודו ואשר בה, לזה. ואפשר זה רמז הבל הבלים שאמר קהלת (קהלת א', ב'). כידוע שמנשיקות נולד הבלים, והוא מורה על היחוד האמיתי והכל הבל הכל נכנס בגדר זה שיהיה בבחינת נשיקה להוליד הבלים להתיחד זה עם זה ביחוד האמיתי.

כִּי מַשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה גָּדוֹל מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת לא) שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה וְכוּ', וְכַמְבֹאָר בְּדִבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה פְּעָמִים וּמְבֹאָר שָׁם שֶׁכָּל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְכָל הָעֲסָקִים וּמְלָאכוֹת כְּלוּלִים בַּלּ"ט מְלָאכוֹת, וְל"ט מְלָאכוֹת מִמִּשְׁכָּן גָּמְרֵינַן, עַל-כֵּן צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּמַשָּא וּמַתָּן וּמְלָאכוֹת בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַמַּשָּא וּמַתָּן וְהַמְּלָאכוֹת בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה "אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי וְכוּ'" בְּסִימָן יא וּבְלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא בְּהַתּוֹרָה "וְאֶת הָעוֹרְבִים" בְּסִימָן ד וּבִשְׁאָרֵי מְקוֹמוֹת) וּלְבָאֵר קְצָת אֵיךְ זוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה כָּל עִסְקֵי הַמַּשָּא וּמַתָּן וְהַמְּלָאכוֹת בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁאֲפִלּוּ אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים נִסְתָּרוֹת יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לָזֶה הוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁיִּהְיֶה הַהֵן הֵן וְהַלָּאו לָאו וְכֵן בְּכָל עֲשִׂיָּה וַעֲשִׂיָּה וּבְכָל הִלּוּךְ וְדִבּוּר שֶׁעוֹשֶׂה וְהוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר בִּשְׁעַת הַמַּשָּא וּמַתָּן שֶׁכַּוָּנָתוֹ שֶׁיַּרְוִיחַ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מִזֶּה צְדָקָה (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּהַּתּוֹרָה "הַאי מָאן דְּאָזִיל לְמִנְסִיב" סִימָן כט) וְזֶה יָדוּעַ שֶׁעִקַּר הַצְּדָקָה הוּא כְּשֶׁזּוֹכֶה לִתֵּן לַעֲנִיִּים הֲגוּנִים בֶּאֱמֶת הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּתְפִלָּה בֶּאֱמֶת וְהָעִקָּר שֶׁיִּזְכֶּה לִתֵּן לְצַדִּיקֵי אֱמֶת וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם שֶׁהֵם כְּלוּלִים מִכַּמָּה נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָז הוּא זוֹכֶה לְהִתְחַבֵּר וּלְהִתְקַשֵּׁר לְהַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַרְבֵּה נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עִקַּר קִיּוּם הַמִּשְׁכָּן וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּית כְּנֶסֶת וּבֵית מִדְרָשׁ שֶׁמִּתְקַיְּמִין עַל-יְדֵי אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁמִּתְקַבְּצִין וְעוֹסְקִין שָׁם בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה, כִּי כְּבָר מְבֹאָר לְעֵיל וּבְהִלְכוֹת קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הָאָדָם הוּא כְּשֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת שָׁכֵן טוֹב לְהַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ וְכוּ', שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּית כְּנֶסֶת וּבֵית מִדְרָשׁ וְעִקַּר הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהַחִבּוּר אֲלֵיהֶם הוּא עַל-יְדֵי מָמוֹן וּצְדָקָה כְּשֶׁזּוֹכֶה לִתֵּן לָהֶם לִהְיוֹת בִּכְלַל תּוֹמְכֵי אוֹרָיְתָא וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִין שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִין בְּיוֹתֵר לְהַחֲזִיק בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבוֹת שֶׁהֵם הָרַבָּנִים וְהַתַּלְמִידִים וְהַחֲבֵרִים הַהֲגוּנִים הַלּוֹמְדִים בִּישִׁיבָה, כִּי עַל-יְדֵי הַמָּמוֹן שֶׁל הַצְּדָקָה שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָם הוּא נִכְלָל בָּהֶם וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי קכט) עַל פָּסוּק, "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" וְגַם בְּהַמַּשָּא וּמַתָּן בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁעַל-יְדֵי הַמַּשָּא וּמַתָּן שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וְעוֹסֵק עִם חֲבֵרוֹ עַל-יְדֵי זֶה יִתְחַבֵּר עִמָּהֶם יַחַד שֶׁיַּמְשִׁיכוּ זֶה אֶת זֶה לִהְיוֹת שְׁכֵנִים טוֹבִים אֶל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה בֶּאֱמֶת, כִּי חוּץ מִזֶּה הַכֹּל הֶבֶל וּמַה יִּתְרוֹן לְאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קֹהֶלֶת א) וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, חוּץ הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא שֶׁמֶשׁ אֵין יִתְרוֹן לְאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וְכוּ', כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁמֵּשִׂים לֵב לְהִסְתַּכֵּל עַל אַחֲרִיתוֹ, כִּי כָּל הָעֲסָקִים וְהַמְּלָאכוֹת וְהַמַּשָּא וּמַתָּן שֶׁכְּלוּלִים בְּל"ט מְלָאכוֹת כֻּלָּם בִּשְׁבִיל לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים כַּיָּדוּעַ וְעִקַּר הַבֵּרוּר עַל-יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁעַת הַמַּשָּא וּמַתָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ח), "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּמַשָּא וּמַתָּן עִם יִשְׂרָאֵל דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא כה), "כִּי תִמְכְּרוּ מִמְכַּר לַעֲמִיתֶךָ מְכֹר אוֹ קְנֵה מִיַּד עֲמִיתֶךָ תִּקְנֶה", כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י וְעַל-כֵּן רָאוּי לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר כְּשֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ עוֹסֵק בְּמַשָּא וּמַתָּן בְּבֵיתוֹ שֶׁיִּתְחַבֵּר עִם כְּשֵׁרִים וַהֲגוּנִים וְיִהְיֶה רָגִיל בְּכָל פַּעַם לְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּאֹפֶן שֶׁיַּזְכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ יַזְכִּיר אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם מֵהַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָסוּר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ אֶחָד שֶׁיַּעֲסֹק עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מוֹצֵא חֲבֵרִים כָּאֵלּוּ בִּשְׁעַת הַמַּשָּא וּמַתָּן, עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁעַת הַמַּשָּא וּמַתָּן וְיִהְיֶה מִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד בְּרָצוֹן חָזָק לְהַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת חֲבֵרָיו הָעוֹסְקִים עִמּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ, כִּי זֶה כָּל כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁמְּסַבֵּב עִסְקֵי הַמַּשָּא וּמַתָּן וְהַמְּלָאכוֹת בָּעוֹלָם שֶׁהַכֹּל בִּשְׁבִיל בֵּרוּרִים כַּנַּ"ל וְעִקָּר שֶׁעַל-יְדֵי הַמַּשָּא וּמַתָּן וַעֲסָקִים מִתְחַבְּרִים בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יִתְגַּבֵּר הָאֱמֶת שֶׁבְּלֵב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְיַמְשִׁיךְ אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ וְהָעִקָּר שֶׁיִּתְחַבְּרוּ יַחַד אֶל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁיִּתְרַבֶּה בִּשְׁכֵנִים רַבִּים עַד אֵין חֵקֶר כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן כַּנַּ"ל נִמְצָא, מִי שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּא וּמַתָּן בְּכַוָּנָה זֹאת בְּוַדַּאי הוּא עוֹסֵק אָז בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּי כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן וְקִיּוּמוֹ וְכַנַּ"ל:

ובזה שפיר אמר רבי יוחנן ורבי אלעזר כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום וכו', בשלמא אם יתפרנסו זה מזה לא משתנה פניו, מה שאין כן עתה שנצרך תואר אדם לבריות, ותואר בני אדם המזלזלין הנ"ל לא נצרך לתואר אדם, אז פני אדם משתנה, דכ' בספר מבחר הפנינים (שער החכמה ע"ש) שאלו לחכמים, מי הם גדולים החכמים או העשירים, אמרו, החכמים, אמרו להם מפני מה החכמים משכימים לפתחי העשירים יותר מהעשירים לפתחי החכמים, אמרו להם מפני שהחכמים מכירים במעלת העושר והעשירים אינם מכירים מעלת החכם. ואמר, חמלו על נכבד שנקל, ועל עושר שנירש, ועל חכם שנפל בין הכסילים, עכ"ל. וז"ש כיון שנצרך אדם לתואר חכם, לבריות שאינם יודעים מעלת אדם חכם, והראי' שמזלזלין בתפלה ואינם מתחברין עמו, אם כן אז ודאי פניו משתנות, כמו חכם שנפל בין הכסילים הנ"ל. ופניו משתנות, כי (קהלת א, ב) חכמת אדם תאיר פניו, מה שאין כן בין הכסילים שאי אפשר לאדם לגלות חכמה להאיר פניו, ולקיים מה שאמרו חז"ל יהלל(ו)ך זר ואם לאו פיך, ולכך פניו משתנות, והבן.